הרב מאיר להמן ז"ל, רב בקהילת מגנצה, עמד לצאת מביתו לתחנת הרכבת לקראת נסיעה חשובה. ברגע האחרון שמע קול בלתי מוכר מבקש מהרבנית לראות את הרב תיכף ומיד. וכשהרבנית ניסתה לדחותו בטענה שהרב מאוד ממהר, הוסיף ואמר שמדובר בעניין של פיקוח נפש...

כששמע הרב להמן שמדובר בהצלת נפשות, ביקש שיכניסו את האדם לפגישה.

היה זה אדם בגיל שיבה, שהתחיל בסבלנות מרובה לספר לרב זיכרונות מהעבר. הרב היה מאוד לחוץ להספיק את הרכבת, ודחק בישיש להתמקד במטרת ביקורו.

הישיש המשיך בסיפוריו עד שהגיע לתאר שכובד להיות הסנדק בברית של נכדו, אך ל"ע התינוק נפטר יום לפני הברית, ועתה שנולד ב"ה נכד חדש, ושוב רוצים לכבדו בסנדקאות, אינו יודע אם לקבל את הכיבוד ?...

בקוצר רוח ענה לו הרב שאכן כדאי שאחר יהיה הסנדק, ועמד לרוץ לתחנת הרכבת.

הישיש המופתע רץ אחריו וכשהרב כבר נכנס לכרכרה, הוא הספיק לשאול שאלה אחרונה: "רבי, איזה שם לתת לילד ? .. זוהי שאלת חיים בשבילו !".

"שם נחוץ לך ?" – קרא הרב בחוסר סבלנות – "חיים, צבי, דב, זאב, זרח, ברוך..." והכרכרה יצאה לכיוון תחנת הרכבת.

הרב איחר את הרכבת בדקה... אך התברר לאחר מכן שחייו ניצלו, מאחר שרכבת זו התרסקה בתאונה מחרידה... הישיש ה'טרדן' אכן בא לשאלה של פיקוח נפש !

שנים לאחר מכן, ביקר הרב פעם בעיירה קטנה, וכל יהודי המקום יצאו לקראתו. בין הבאים זיהה הרב את אותו ישיש, יחד עם נכדו.

הישיש ניגש לרב והציג בגאווה את נכדו, ואמר: "בחור כארז זה, הנכד שלי, חיים צבי דב זאב זרח ברוך".

כל כך הרבה שמות נתת לו ? שאל הרב בהשתוממות.

"הלא הרב בעצמו אמר לי לתת לילד את השמות הללו..." – אמר הישיש.

♦

בוודאי נתקלת לא פעם, באדם השקוע מאוד באיזה נושא, או ילד קטן השקוע באיזה משחק, כשמדברים אליו הוא פשוט "לא שומע", במקרים קיצוניים הוא גם לא מגיב לטפיחה על השכם וכדו'. אך ראו פלא, אם קוראים את שמו הוא מיד מתנתק מעיסוקו ומגיב.

מה הקסם המיוחד שיש בשמו של אדם ?

האם השם הוא דבר טכני, רק כדי שנוכל להבדיל בין אדם לאדם, או שיש בו משהו יותר מהותי ואישי, הקשור לנשמתו ?

בפרשתנו מתואר בקצרה טקס שקיים אדם הראשון כשנתן שמות לנבראים:

"וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת, לְכָל-הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּלְכֹל, חַיַּת הַשָּׂדֶה...",

התורה שבעל פה משלימה את התמונה, ומגלה לנו מה מסתתר כאן בין השורות:

לפני בריאת אדם הראשון, שאלו המלאכים את הקב"ה, "אדם זה, מה טיבו ?" אמר להם "חכמתו מרובה משלכם !"

וכשנברא האדם עשה הקב"ה מבחן מעשי בין המלאכים לאדם,

העביר לפניהם בהמות, חיות ועופות. וכשהתבקשו לתת להם שמות, לא ידעו מה להגיב.

ואילו כשהעביר את אותם בעלי חיים לפני האדם, "אמר – זה שור, זה חמור, זה סוס וזה גמל... אני נאה להיקרא אדם שנבראתי מן האדמה".

♦

מתיאור נפלא זה, אנו מבינים שהשמות של בעלי החיים וכן, להבדיל, של האדם. אינם סתם כינויים מקריים, אלא בשם מתבטאת המהות הפנימית של כל נברא !

האנרגיה האלוקית הזורמת בנבראים, 'עוברת' דרך אותיות השם של הנברא.

המלאכים לא היו מסוגלים 'לראות' את אותה אנרגיה אלוקית, ולכן לא הצליחו לזהות את "הצינור" = השם, שבאמצעותו זורם השפע.

ואילו אדם הראשון שחכמתו גדולה, ראה את הפנימיות של כל נברא, ולכן גם הבחין מה שמו.

זה גם מסביר לנו מדוע כשאדם ל"ע חולה, יש מצבים שמוסיפים לו שם בעל משמעות של אריכות ימים ובריאות, כדי להוסיף לו 'צינור' חדש של חיים.

♦

הבחנה ייחודית זו שהייתה לאדם, ניתנה בצורה מסויימת גם לאנשים כמונו.

בהזדמנויות שונות היו הורים שפנו לרבי מליובאוויטש וביקשו שהרבי יבחר שם לרך הנולד.

בדרך כלל הרבי סירב להתערב בזה, ורצה שההורים בעצמם יחליטו על שם בנם, ובכמה ממכתביו מביא הרבי מדברי האריז"ל ש"הקב"ה משים בפי ההורים דווקא את השם ההוא המוכרח אל הנשמה ההיא", ההורים פשוט מקבלים "נבואה קטנה" לדעת מה השם הכי מתאים למהות הנשמה.

♦

השם שלך, הוא הכי טוב עבורך !

ולכן אין צורך להחליפו או להוסיף עליו (למעט במקרים חריגים במיוחד).

ובעז"ה יהיה זה הצינור הכי טוב לחיים ארוכים ובריאים.

שבת שלום ומבורך

הרב ברוך וילהלם

בית חב"ד נהריה

יו"ר