מיותר לתאר את מצבם הפיזי והנפשי הנורא של היהודים בסיום מלחמת העולם השניה בשנת  1945 . אודים מוצלים מאש. בעלות הברית הקימו למענם מחנות הצלה מיוחדים.

קשה במיוחד היה גורלם של הילדים היהודיים. היה צורך לאסוף אותם משום מקום ומטבע הדברים זה הי' כרוך בקשיים עצומים. המשותף לכולם היה  שהם היו שבורים ורצוצים נפשית וגם גופנית, מצבם היה בכי רע בעיקר בשל הרעב והצמא במשך כל שנות המלחמה האיומה.

באחד ממחנות ההצלה שבו התקבצו שם ילדים יהודים רבים, ניתנה הוראה חד משמעית לחיילי בעלות הברית, "לא להאכיל את הילדים הרעבים !" החשש היה שהתנפלות על האוכל תזיק להם יותר מאשר תועיל. המטרה הייתה להאכילם בצורה מבוקרת ואיטית, וכך לשמור על חייהם, כפשוטו.

אחד הילדים הרעבים ניגש לחייל שהסתובב במחנה, בתחינה ובקשה לקבל פת לחם.

החייל, הי' ממושמע להוראה שניתנה. הוא הבין שנתינת לחם בשלב זה, היא סכנת חיים של ממש. אך המצוקה הקשה של הילד. זעזעה אותו עד עומק נשמתו, וכך מצא את עצמו, בוכה ומחבק את הילד בחום ואהבה אין סופיים.

כעבור דקות אחדות, כשפקח החייל את עיניו, ראה מחזה מדהים:

עשרות ילדים נעמדו בתור ארוך, והמתינו גם הם לקבל מהחייל חיבוק חם ואוהב...

לא רעב ללחם היה זה, אלא... למנה קטנה של חום ואהבה אמיתיים.

♦

הרבי מליובאוויטש התייחס בהרחבה (בהתוועדות שהתקיימה בשבת פרשת מקץ לפני 42 שנה) לסיפור הידוע והמרתק בפרשת השבוע, על כך שיוסף הצדיק זכה להביא ישועה והצלה לכל העולם כולו.

העצה הנבונה שנתן לפרעה הצילה את האנושות מחרפת רעב.

הרבי הדגיש בדבריו שיוסף הגיע לעמדה כה בכירה, להיות יועץ המלך ולהציל את כל העולם. רק בזכות מעט תשומת לב שנתן לסביבה ... !

הכיצד ?

היה לו ליוסף את כל הנתונים הטבעיים להיות אדם ממורמר ועצוב. הוא חווה את הגרוע מכל. הוא גונב מבית אביו ונמכר כעבד למצרים ע"י אחיו.

הוא, היה צריך להיות כעוס ומריר על שרי פרעה. כי פוטיפר, שהיה אחד מהם, השליך אותו לכלא ללא שום סיבה מוצדקת.

אך כיצד נהג בפועל ?

באותו בית אסורים יחד עם יוסף ישבו שנים משרי פרעה. שר האופים ושר המשקים.

טבעי הדבר, שכאשר שר משרי המלוכה שוהה זמן ממושך בבית כלא הוא יהיה עצוב ומדוכא ופניו זועפים.

אך יוסף הצדיק לא נכנע למצב המדכא בו הוא נמצא. ושמר על רוממות הרוח. הוא היה מלא בטחון בה'. ולא די בכך, אלא כאשר הבחין בפניהם הנפולים של שר האופים ושר המשקים. הוא לא התעלם, הוא לא נשאר מונח בעצמו ועסוק בבעיותיו הוא. פנה אליהם בתמיהה ושאל:  מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם רָעִים, הַיּוֹם ? הוא התעניין בהם באמת, ומעבר לכך הוא חיפש דרך לרומם את רוחם. ואכן, הוא הצליח במשימה, הוא בישר לשר המשקים על שחרורו הקרוב.

מתברר שההתעניינות האמתית והשאלה התמימה שלו, הובילה בסופו של דבר להוציא את יוסף  מהבור כדי לפתור את חלומותיו של פרעה ולהביא ישועה והצלה עולמית.

♦

גם אנו נפקח עיניים ונשים לב מה קורה בסביבה שלנו.

נשתדל להעניק יחס טוב לזולת. נזכור שלפעמים אפילו חיוך קטן, התעניינות אמיתית במצבו, תשומת לב כנה, מביאה מהפך אמתי בחייו (וזה גם לא עולה כסף...).

ובלשון הרמב"ם (הלכות תשובה פ"ג ה"ח): "...עָשָׂה מִצְוָה אַחַת--הֲרֵי הִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְהִכְרִיעַ אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף זְכוּת, וְגָרַם לָהֶן תְּשׁוּעָה וְהַצָּלָה".

♦

רעיון זה בולט  באופן מיוחד בחג חנוכה לעומת החגים האחרים.

את שמחת השבתות והחגים במהלך השנה מצווה עלינו לציין באכילה ושתיה !  מקדשים על היין, עורכים סעודה באווירה חגיגית וכו'.

אולם חג החנוכה שונה באופן חריג:

אמנם נוהגים לאכול סופגניות או לביבות ('לאטקעס' בלשון העם) ספוגות בשמן... אך בכל זאת שמחת הנס לא מתבטאת דווקא באכילה ושתייה. אלא בהדלקת נרות. ובהוספת אור מיום ליום.

זה בעצם הנקודה:

אוכל והשתייה אמנם הם משמחים. אך לא תמיד הרעב הוא ללחם, אור חום אהבה, חיוך והתעניינות מביאים לקירוב ושמחה אמיתיים !

שבת שלום וחנוכה שמח

הרב ברוך וילהלם

בית חב"ד נהריה

יו"ר