לכל אדם נקודת מבט שונה.

כשכורך מקבל ספר הוא מתעניין בעטיפה. ואילו החכם בוחן את התכנים. 

יצרן הפלסטיק בוחן את החומר של קופת הצדקה, ואילו איש חסד רואה בקופה רק אמצעי לסייע לנזקקים. החומר כלל לא 'מדבר' אליו. כך זה בכל דבר וענין.

כשאדם מצליח להרכיב את המשקפיים הנכונות, והוא זוכה  ל'מבט תורני', או אז כל דבר בחיים מקבל אצלו משמעות אחרת, פנימית ומיוחדת הרבה יותר.

♦

שיתף אותי ידידי הרב יעקב שוורץ, שליח הרבי בבית שמש בדו שיח מעניין שהיה אצלו בבית הכנסת באחת ההתוועדויות:

הרב סיפר בהתלהבות על 'מבצע תפילין' שעשה בערב שבת בקניון המרכזי. ותיאר את ההצלחה שחווה

ה'תמונה' מוכרת בוודאי לכולם. חב"דניק עומד, בדרך כלל בימי שישי, במקומות מרכזיים בעיר, ומציע לעוברים ושבים להניח תפילין.

אחד המשתתפים באותה התוועדות שאל בתמימות: "מה זה קניון ?...

(ויש ב"ה גם אנשים כאלה שאינם יודעים "קניון מהו...)

ענה לו הרב ספונטנית: 'קניון' זה מקום שמתקבצים אליו כל יום שישי המונים כדי להניח תפילין...

וכשהבחין בחיוך של (חלק מ)המשתתפים לשמע הגדרה חדשה ל'קניון'... המשיך וסיפר:

באחד הכפרים בגליציה, סמוך לעיירה רופשיץ חי לפני כ- 150 שנה יהודי כפרי שהתפרנס מבית מרזח ששכר מהפריץ.  הוא מכר לעוברים ושבים, יהודים, ובעיקר נכרים, משקאות חריפים, מיני מתיקה ועוד.

הפריץ כמו פריץ, לא הצטיין ב'אהבת ישראל' יתירה... ונהג להציק לשוכר היהודי בדרכים שונות.

ומאחר שהשוכר התקשה מאוד להתמודד עם המצב. החליט לגשת לצדיק רבי נפתלי צבי הורביץ זצ"ל ולקבל עצה וברכה. הצדיק מרופשיץ התפרסם בפקחותו ובאמרותיו השנונות.

כששמע רבי נפתלי את הדברים, הוא ייעץ לו לגשת לצדיק פלוני. "הוא וודאי יוכל לעזור לך".

מיד נסע היהודי לאותו צדיק וגולל לפניו את הקשיים והסבל שיש לו מהפריץ הרשע. שאל אותו הצדיק– מה זה בית מרזח ?

ענה היהודי – זה מקום שנמצא על אם הדרך. ומטרתו לתת שירות יהודי, לדוגמא: שיהיה מקום להתפלל בנחת. לספק מים ליהודי צמא. וכדומה.

כששמע זאת אותו צדיק, הגיב מיד: למקום כזה הפריץ מתנכל ?... אל דאגה תפטר ממנו מיד.

ואכן באותו יום מת הפריץ הרשע.

חזר היהודי לרבי נפתלי, סיפר לו מה שקרה, ושאל מדוע שלח אותו לצדיק פלוני, ולא פעל בעצמו את הנס ?

ענה לו רבי נפתלי:

ידעתי שאותו צדיק יקבל ממך בפשטות, את ההגדרה שתתן לו ל'בית מרזח', ותגובתו תהיה בהתאם...

♦

בפרשתנו אנו לומדים בהרחבה על הציווי האלוקי לבנות מקדש: "וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם".

את המקדש בנו מפריטים שונים ובראשם היה זהב ! כלים רבים במשכן נעשו, או לפחות צופו, בזהב.

השימוש בזהב במקדש היה כה רחב, כך שאפילו הכלי שהשקו בו את הבהמה לפני השחיטה, היה עשוי מ... זהב !

ישאל כל אחד את עצמו האומנם ?

מדוע 'בזבזו' כל כך הרבה זהב במשכן ? האם היה נגרע משהו מקדושתו אילו היו משתמשים  במתכת זולה ופשוטה יותר ?

אומרים על כך חכמים: "לא הי' העולם ראוי להשתמש בזהב. ולמה נברא ? בשביל המשכן ובשביל המקדש".

דהיינו:  לזהב מצד עצמו אין "זכות קיום"... אין לו משמעות אמיתית ללא בית המקדש ! הוא נברא רק למטרה זו.

אילולי המקדש, לא היה כלל צורך בזהב בעולם.

למרות שבפועל נברא הזהב 2448 שנה לפני בניית המשכן. ויש גם אפשרות להשתמש בו למטרות אחרות. אבל התורה מלמדת ומגלה את המטרה האמיתית, ואת המשמעות הפנימית שלו.

זהו המבט הנכון של יהודי על כל חלקי הבריאה. ובלשון המשנה: "אני לא נבראתי, אלא לשמש את קוני".

וכשרוכשים 'מבט תורני' כזה, אזי 'קניון' הוא אכן מקום שמתאספים בו יהודים כדי להניח תפילין ! ו'בית מרזח' נבנה כדי לאפשר ליהודי מקום תפילה גם בדרכים. וכך גם המבט על הרווחים שלנו בעסקים , שהם כדי לאפשר לנו להרבות במעשי חסד, וכן הלאה וכן הלאה.

♦

הרבי מליובאוויטש סיפר כמה פעמים אודות סבו, רבה של ניקולייב שבאוקרינה, הרה"ג ר' מאיר שלמה הלוי ינובסקי, שהיה מחסידיו של האדמו"ר הרביעי של שושלת חב"ד, הרבי המהר"ש.

אחרי שחזר רבי מאיר שלמה משהיה ממושכת אצל הרבי המהר"ש בליובאוויטש, סיפר בהתלהבות אודות הנהגתו של הרבי. בין הדברים אמר שאצל הרבי הכל מתנהל ברחבות גדולה ובעשירות.

הוא תיאר את כלי הזהב שהרבי משתמש בהם:  2 שעונים מזהב, כאשר צריך לכתוב ולחתום הוא משתמש בעט ועפרון מוזהבים, קופסת הטבק שלו הייתה מזהב, ואפילו הקופסא לסיגריות מזהב.

אחד השומעים לא התאפק ושאל: "איך יתכן שנשיא בישראל, אדם המורם מעם, יתעסק בענינים גשמיים וחומריים ? מדוע כל שימושו בכלי זהב ?"

ענה לו רבי מאיר שלמה: "פעטאך ! (= טפש...) וכי בשביל מי נברא הזהב, בשבילי ובשבילך ? הרי הזהב נברא מלכתחילה בשביל הצדיקים ?".

♦

נתרגל להביט נכון על כל דבר. 

כך כל דבר יכנס לפרופורציה הנכונה !

שבת שלום

הרב ברוך וילהלם

בית חב"ד נהריה

יו"ר