מגייס כספים הסתובב בעיירה. נקש על דלתות הבתים וביקש צדקה.

באחד הבתים בעומדו מאחורי הדלת, הוא שמע צעקות של בני זוג המתווכחים. לא נעים, אך הוא לא רצה לפספס את ההזדמנות לקבל עוד כמה מטבעות... והוא נקש על הדלת וציפה לתגובה, אך זו לא הגיעה. הוא ניסה שוב ושוב, אולם הנקישות נבלעו ברעש הוויכוח הסוער.

משלא נענה הוא אזר אומץ, פתח מעט את הדלת וקרא פנימה: "שלום, מי כאן בעל הבית" ? "באת בזמן", צעק האיש, "בדיוק על השאלה הזאת אנחנו מתווכחים..."

השלוחים של הרבי לסינסינטי, אוהיו. היו הרב עזריאל זליג וזוגתו רבקה שרפשטיין,

פעם נכנסה לרבי השליחה מרת רבקה, ל'יחידות', הרבי שאל אותה אם היא חשה בטוב, והוסיף לשאול, אם יש לה עזרה בבית ?

מצבם הכלכלי היה אז לא בכי טוב, ולא התאפשר להם לחשוב על עזרה, ובכל זאת אמר לה הרבי, 'צריך עזרה בבית, זה בלתי אפשרי שתעשי את הכל בעצמך !'

באחת האספות שהתקיימו בעיר פ. שבפולין, אצל רב העיר, הרב מאיר שפירא ז"ל, ישבו כמה מראשי הקהל, ודנו, בעניין חשוב, שהיה נוגע להצלת רבים מהקהילה,

בשלב מסוים הגיעו למסקנה שיש קושי רב לבצע את הדבר, ואין בידם את האמצעים הדרושים לכך, והם חשבו 'להרים ידיים', דהיינו להתייאש.

הרב שפירא שנכח במקום, סיפר להם את סיפורה של בת פרעה ושאל שאלה, שבעצם כל אחד מאתנו אולי שאל את עצמו או היה אמור לשאול את עצמו, מה חשבה בת פרעה כשהושיטה את ידה הקצרה לתיבה שנמצאת במרחק רב ? כל אחד יודע מהי אורכה של יד וברור הרי שאין שום תועלת בהושטת יד, במצב זה. אין שום סיכוי להצליח במשימה ולהוציא את התיבה ממקום המצאה בהושטת יד.

אלא, סיים הרב בהתלהבות, בת פרעה באה ללמד אותנו משהו, היא רוצה לומר לנו שהאדם צריך תמיד לחתור למטרה, גם אם היא נראית רחוקה מהשיג ידו, אל לו להתייאש, אלא צריך להשתדל לחזק את האמונה והביטחון בה',

כשמתקדמים למטרה – מצליחים !

הוריו היו ניצולי שואה שהיגרו לצרפת, הזוועות שחוו בעת השואה גרמו להם להחביא ולהסתיר את יהדותם. למרבה הצער, כמו הרבה יהודים. ובאווירה כזו של 'בריחה מיהדות' הוא התחנך וגדל.

הוא נכנס למד רפואת שיניים באוניברסיטה בפריז, ושם הכיר בחורה שאינה יהודיה. וכשהקשר ביניהם התהדק החליטו להתקדם לקראת נישואין בעתיד.

בשלב ראשון חיפשו דירה למגורים, וכעבור זמן קצר שכרו דירה קטנה לתקופה של 10 חודשים ברובע ה-14 של פריז בכתובת: 9 rue boulard .

ימים ספורים בלבד אחרי שגרו בדירה זו, התחיל ק. להרגיש חוסר סיפוק ושמחה בחיים. תחושה זו הלכה והתעצמה, זה הקשה עליו מאוד את המשך לימודיו באוניברסיטה. ק. נכנס לדיכאון בלתי מוסבר.

הוא היה מסתובב ברחוב בחיפוש אחר משהו... ובעצמו לא ידע מה הוא מחפש...

יום אחד נכנסה לו מחשבה, להתעניין קצת ביהדות, שהרי גם הוא יהודי ! וכך מצא את עצמו מחפש בית כנסת ברובע ה-14. ק. יודע להצביע בוודאות גמורה שכאשר דרכו רגליו פעם ראשונה בשערי בית הכנסת כבר השתפר מצב רוחו. זה חיזק אצלו את ההבנה שרפואתו הנפשית קשורה ליהדות...

לאחר בר המצוה, החליט משה להתחיל לשמור שבת במאה אחוז ובכל מחיר. בדרך כלל הצליח לחמוק מלהגיע ל'לימודים' בכל מיני תירוצים, היה משיג פתק מרופא וכדו'.

לאחר שחלפו כמה חודשים בהם לא הופיע בבית הספר בשבת, כולם הבחינו בכך. סביר להניח שהם גם הבינו את הסיבה, אבל אף אחד לא שאל דבר.

קרה פעם ש'נגמרו' התירוצים. ומשה נאלץ להגיע לבית הספר, בשבת הוא ישב ליד השולחן ולא עשה כלום. ניגשה אליו המורה ושאלה למה הוא יושב בטל ? בלית ברירה ענה לה משה שיש לו כאב שיניים והוא רוצה ללכת הביתה.

המורה הייתה גויה אנטישמית, ולכן אמרה: בוא ונרד למרתף שם נמצאת רופאת השיניים של בית הספר. משה ענה לה שאמו רופאת שיניים, ואין לו כל צורך ללכת לרופאים אחרים, אבל המורה התעקשה.

הרופאה הייתה יהודייה בוכרית שהכירה את אימו של משה וריחמה עליו, אך היא גם פחדה מהמורה האנטישמית. משה הצביע על 'השן הכואבת'... והיא אמרה שהיא אכן 'רואה' שם דלקת... ואז פקדה עליה המורה לעקור את השן ה'כואבת' !  

לא נותרה ברירה, ואכן נעקרה השן הבריאה !

זה היה מחיר שמירת השבת.

וזוהי דוגמה קטנה למסירות נפש אינסופית של ילדים יהודים למען יהדותם.

בחור אחד חיפש שידוך זמן רב.

אחרי מספר ניסיונות הבין שבעולם הזה לא ניתן  למצוא 'שלימות'. והיה מוכן 'להתפשר'.

אם יציעו לו מישהי שבדברים המהותיים הנוגעים לחיים משותפים, היא מושלמת. לא אכפת לו, אם יהיה לה גם חסרון קטן.

ואכן, באחד הימים הגיע שדכן עם הצעה חדשה.

השדכן הרבה לספר בשבחה של הבחורה המוצעת. הוא תיאר וסיפר על מעלותיה הגדולות בדיבורים מפליגים.

והבחור המתין לשמוע את ה... חסרון שיש בכל זאת...

ואכן בסיום ה'דרשה' אמר השדכן לבחור:

"תשמע, יש חסרון אחד בלבד. אך הוא חסרון 'קטן' מאוד מאוד. לא ניכר ולא בולט, כך שזה כמעט ולא משמעותי".

"נו ... במה מדובר ?" – שואל הבחור בחוסר סבלנות.

אחד מחסידי האדמו"ר השלישי של שושלת חב"ד, הרבי ה'צמח צדק' מליובאוויטש היה  ר' מיכאל בלינער.

פעם חלה אחד מבניו במחלה אנושה. עד שהרופאים התייאשו למצוא מזור למחלתו.

בצר לו הלך ר' מיכאל לידידיו החסידים, ושיתף אותם במצב הנורא. חבריו חיזקו את ידיו, ועודדו אותו שלא יתייאש הם דיברו על לבו, שילך מיד לליובאוויטש לבקש את ברכת הרבי.

ר' מיכאל פרץ בבכי מר באמרו: וודאי חפץ הנני לראות את רבנו. אך לפי דברי הרופאים נותרו לבני שעות בודדות, ולשם מה אלך ?

אחד מזקני החסידים גער בו בכעס ואמר, הרי כתוב בתלמוד "אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע אדם עצמו מן הרחמים". המלאכים שהם מליצי יושר בוודאי יפעלו בבית דין של מעלה שימתינו עם גזר הדין עד שתגיע לרבי !

אחד מצעירי החסידים התנדב מיד לצאת עמו יחד בדרך לליובאוויטש. ואכן מיד כשהגיעו נכנס ר' מיכאל לרבי.

הוא הגיש לרבי פתק בו פירט את מצב בנו ופרץ בבכי רב מתוך מחשבה 'מי יודע מה קורה כעת עם הילד...'