פרשתינו פותחת בסיפור 42 מסעותיהם של בני ישראל בהיותם במדבר. וכך נאמר בפסוק: "אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם". מלשון הפסוק משתמע שכל ה-42 מסעות, היו כולם, חלק מהיציאה ממצרים.

כל ילד קטן יודע כי ממצרים יצאו רק פעם אחת, רק המסע הראשון היה יציאה ממצרים כנאמר: "וַיִּסְעוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, מֵרַעְמְסֵס; וַיַּחֲנוּ, בְּסֻכֹּת". כל שאר המסעות לא היו ממצרים אלא מהמקום בו חנו, מדוע, א"כ, כותבת התורה על כל המסעות אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם ?

♦ 

ר' גימפל אורמלנד כיהן בשנות ה 60 המאוחרות כרב באנטלנטיק סיטי שבניו ג'רסי. באחד ההזדמנויות אמר לו הרבי שהרבנות אינה 'עבורו' והמליץ לו לעבור למיאמי, ולהיכנס לעולם העסקים.

הרבי הדריך אותו להקים שם 'בית אבות', ואכן יחד עם עוד כמה שותפים הצליח להקים שם בית אבות מפואר.

 לקראת שמחת תורה נסע ר' גימפל לרבי, ושהה שם עד אחר 'שבת בראשית'.

בקהילות רבות נוהגים שבשבת בראשית מוכרים את ה'מצוות' של בית הכנסת לכל השנה. כגון: פתיחת ארון הקודש להוצאת ספר תורה. הגבהת התורה. השתתפות ביין לקידוש וכדומה. וכך גם נוהגים בבית הכנסת אצל הרבי.

ר' גימפל, שזו פעם ראשונה שהשתתף בזה, לא הבין בדיוק מה קורה שם, הוא רק שמע שתורמים כסף... אז הוא התערב באמצע המכירה, ואמר שנותן 1000$ ולא פירט עבור מה.

סיפר ר' גימפל, שבאופן חריג פנה אליו הרבי ואמר לו:

"ממך אני רוצה 5000 $" !  הגבתי מיד ללא היסוס,: "אני נותן את זה".

שאל אותי הרבי: "אתה נותן את זה בשמחה רבה וטוב לבב ?" וכמובן שמיד אישרתי שאכן בצורה כזו אני אתן את הכסף.

סיים הרבי ואמר: "אם כדבריך, שאתה נותן זאת בשמחה רבה וטוב לבב, אני נותן לך הבטחה גמורה, שבשנה הבאה תהי' כאן ותוכל לתת כפל כפליים".

השנה עברה מהר... וכשהתקרבו החגים אמרתי ,קצת בלחץ, לאשתי 'נו, צריך כבר לנסוע לרבי, והרבי אמר שאוכל לתת כפל כפליים...ועדיין אין ישועה באופק...'

ב"ה שלאשתי יש אמונה פשוטה וטהורה, והיא אמרה לי בתוקף "מה אתה מהסס, הרבי אמר וכך יהיה !".

ואכן, תוך כמה ימים באה הצעה מצויינת מבית רפואה גדול, שהיה צמוד לבית אבות, לרכוש מאיתנו את הבנין. ואחר שקיבלתי הסכמה מהרבי על העיסקה, חתמנו על 'זכרון דברים' וקיבלתי מיד במזומן מקדמה על העיסקה. התברר שחלקי במקדמה היה פי 3 מאותם 5000 $ שנתתי לרבי אשתקד.

לקראת שמחת תורה נסעתי שוב לרבי, והחלטתי שהשנה ארכוש בכל מחיר את הפסוק הראשון מתוך פסוקי 'אתה הראת' שמכבדים את הרבי לאמרו. הייתה שם התמודדות קשה מול החסיד ר' בערל וייס (שהיה רגיל לקנות פסוק זה בכל שנה) לבסוף ויתרתי לו.

אך קניתי את הזכות לפסוק השני, אולם לא נקבתי בסכום. ואמרתי שזה יהיה 'על דעת הרבי', דהיינו שהרבי יקבע את הסכום. (כבר היה לי נסיון טוב שכדאי שהרבי יקבע את הסכום...) והרבי אישר בנענוע ראש את העיסקה...

כשהתקבלתי אחרי שבת בראשית לרבי בחדר היחידות, חיכיתי שהרבי יקבע עבורי את הסכום. וכשראיתי שהרבי לא מעלה את הנושא, אמרתי מיוזמתי: "רבי, קניתי פסוק בשמחת תורה על דעת הרבי..." אמר לי הרבי: "תרשום 126$"

הגבתי בתדהמה: "אשתקד כשרציתי לתת 1000$ קבע הרבי שאתן 5000$ למרות שזה לא היה ביכולתי, ועתה שב"ה יש ביכולתי, אתן רק 126$ ?"

ענה הרבי: אינני זקוק לכסף.. אשתקד שלא היה ביכולתך, הייתה זו נתינת צדקה אמיתית.  אבל עתה... תתן מה שתתן..."

♦

מִצְרַיִם אינו רק שטח גיאוגרפי. הוא מרמז גם למְצָרים והגבלות שסוגרים על האדם ומפריעים לו להתקדם ולהתעצם באופן אישי, ובדרך כלל זה יבוא לידי ביטוי גם בהתקדמות רוחנית.

לאדם קל יותר להישאר ב"מוכר" וב"ידוע". באופן טבעי נמנעים מלעבור לתחום 'קשה' יותר, או שונה מהרגילות.

חוסר היכולת, או חוסר המוטיבציה, להתקדם כאשר זה כרוך במחיר של מאמץ כזה או אחר, זה נקרא 'ארץ מצרים'. והיציאה ממְצָרים והגבלות האישיים הוא תהליך ארוך ומתמיד.

המושגים 'מיצר' ו'מרחב' הם יחסיים.

כל התקדמות בענין רוחני נחשב 'מרחב' לגבי ה'מיצר' של אתמול, אולם לעומת ה'מרחב' שנדרש מן האדם על פי אפשרויותיו מחר, הוא כבר נחשב 'מיצר'.

♦

42 המסעות של בני ישראל הם מסעות אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם. היו אלו שלבים שונים ביציאה מן ה'מיצר' אל ה'מרחב'. גם בחייו האישיים של כל יהודי מצויים מסעות כאלו. כל אחד צריך לעבור בחייו את כל השלבים עד שהוא יוצא אל המרחב האמיתי.

כשהר' גימפל נתן לצדקה בפעם הראשונה את הסכום שהרבי קבע עבורו, ללא שום חשבונות, היה זה יציאת מצרים ממש. ואכן הוא התקדם עי"ז ל'מרחב' גדול. אבל כשרצה לחזור על זה בפעם השנייה, בגישה של 'עסק משתלם'...  לא היה בזה יציאה מהמיצר....

על כל צעד ושעל נדרש האדם להתרומם יותר, לא 'להיתקע' אף פעם בשגרה, גם אם היא הייתה טובה ומוצלחת. כי מה שהיה נחשב אמש, או אשתקד, לפריצת הגדרים ואפילו ל'מסירות נפש', לא מספק יותר אם כבר התרגלנו לזה.

♦

אנו נמצאים בחלקו האחרון של 'ימי בין המצרים', למרות שהמשמעות הפשוטה מלמדת על תקופה של מֵיצַר וקושי, שהראי אלו ימים המציינים את חורבן בתי המקדש.

אך יש גם משמעות עמוקה יותר לתקופה זו, בו יכול כל אחד להתרומם ממיצר זה. המיצר דומה לסכר שמטרתו להגביר את זרימת המים, וכך גם יכול אדם לגלות בעצמו כוחות פנימיים להתרומם ולהמשיך ולא להתפעל מהמניעות ועיכובים.

וכך יקויים בנו הפסוק: "מִן-הַמֵּצַר, קָרָאתִי יָּ-הּ; עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָ-הּ".

שבת שלום

הרב ברוך וילהלם

בית חב"ד נהריה

יו"ר