יצחק פרלמן נחשב לאחד הכנרים הגדולים. הוא נולד בארץ ישראל, בגיל ארבע חלה במחלת הפוליו, ומאז יש לו התקן תמיכה וריסון בשתי הרגליים והוא הולך בעזרת זוג קביים.

היו לו הופעות רבות ומוצלחות ברחבי העולם, אך בהחלט אפשר לומר שההופעה הכי משמעותיות שלו התרחשה  בשנת תשנ"ו (1995) בניו יורק.

בכל פעם שיצחק פרלמן צריך לעלות לבמה, זה הישג לא קטן בשבילו. הוא הולך בכאב עד שהוא מגיע לכיסא. ואז, הוא מתיישב באיטיות, מניח את הקביים על הרצפה, מתיר את התקן התמיכה מרגליו, מעביר רגל אחת לאחור ומושך רגל שנייה לפנים. ואז הוא מתכופף ולוקח את הכינור, שם אותו תחת סנטרו, מהנהן בראשו למנצח ומתחיל לנגן.

אבל בפעם הזאת משהו השתבש. ברגע שהוא החל לנגן את הצלילים הראשונים, השתחרר אחד ממיתרי הכינור, כל הקהל שמע את המיתר נקרע. זה נשמע כאילו נורתה ירייה באולם...

כולם היו בטוחים שהוא יצטרך לקום, לשים שוב את התקן התמיכה, לקחת את הקביים ולרדת מהבמה על מנת למצוא כינור אחר או למצוא מיתר אחר לכינור שלו.

אבל הוא לא עשה כך. במקום זאת, הוא חכה רגע, עצם את עיניו ואז סימן למנצח להתחיל שוב ! התזמורת התחילה לנגן ויצחק ניגן מהיכן שהפסיק והוא ניגן בכזאת התלהבות ועוצמה כפי שמעולם לא שמע הקהל קודם לכן.

כמובן, כל אחד יודע שזה בלתי אפשרי לנגן סימפוניה בשלושה מיתרים, אבל באותו הערב, יצחק פרלמן סרב לדעת זאת.

ראו איך שהוא מתכוונן, משתנה, מרכיב מחדש את היצירה במוחו. ברגע זה, נשמע כאילו הוא מכוון שוב את המיתרים כדי להפיק מהם צלילים חדשים שלא ניתן היה להפיק מהם בעבר.

כאשר הוא סיים הייתה דממה מדהימה באולם. ואז, קם הקהל על רגליו והריע. כולם מחו כפיים ועשו הכל להראות עד כמה הם מעריכים את מה שהוא עשה.

הוא חייך, ניגב את אגלי הזיעה ממצחו והרים את קשת הכינור כדי להשתיק את הקהל, ואז אמר בקול שקט ומהורהר: "אתם יודעים, לפעמים זו משימתו של האמן למצוא כמה מוזיקה הוא יכול עדיין לייצר ממה שנשאר".

♦

רבי צדוק הכוהן מלובלין אמר פעם: "כשם שמאחורי האור מסתתר לעיתים החושך, כך מאחורי החושך מסתתר האור"

לא די לגבור על ההעלם והסתר השוררים בזמן הגלות או להתעלם מהם, יתירה מזו:  אנו נדרשים להפוך את ההסתר עצמו לאור. יש לנצל את מציאות ההסתר עצמו כדי שעל-ידו תבוא תגבורת בעבודת ה'.

מצד אחד הקדוש ברוך הוא דורש מאתנו לקיים תורה ומצוות ובשמחה, אך בדרך לביצוע המשימה הוא מאתגר אותנו. צריך לזכור שהמטרה בכל ה'קשיים' העומדים לפנינו אינה, חלילה, כדי להפיל אותנו. להיפך, הם באים לגלות כוחות ואפשרויות חדשים הטמונים בתוכנו.

מנגינה היוצאת מכינור פגום זוכרים לטובה יותר מכל סימפוניה סטנדרטית אחרת.

♦

אנו נמצאים עתה סמוך ביותר לתשעה באב. יום שבו נחרבו בתי המקדש. יום שבו חשך אורו של עולם. מצד אחד צריך כל אחד לחוש במלוא העוצמה את הכאב על הגלות והחורבן. לבל ימצא מנוח לנפשו. לבל ישלים עם המציאות הקיימת. שיזכור בכל רגע כי המצב הנוכחי הוא גלות, מצב של "בנים שגלו מעל שולחן אביהם". ולא ימלא פיו שחוק כל עוד בית-המקדש חרב ושועלים מהלכים בקודש-הקודשים.

אך ביחד עם זה, צריכים לגלות עוז ותעצומות להמשיך בקיום יום יומי של תורה ומצוות ומתוך שמחה. חלילה ליהודי לשקוע בעצב. עליו להיות מלא תקווה, שהנה-הנה, עוד רגע קט, משיח-צדקנו מגיע.

אנו בטוחים שאחרי כל-כך הרבה סבל וייסורים, מחכה לנו הגאולה השלמה, שציפו לה מאות דורות של יהודים, הגאולה מובטחת לנו בדברי נביאינו הקדושים. רק לא להתייאש, להתחזק באמונה, לבקש מהקב"ה שיחישה עוד יותר,

♦

למלך גדול היה ידיד-נפש, שהיה מקרבו ומראה לו חיבה גדולה. יום אחד ריחקו המלך ממנו, סילקו מארמונו ואף ציווה לגרשו מהמדינה אל אי-נידח. השאלה היא עכשיו, מה תהיה תגובתו של אותו ידיד.

נצבו בפניו מספר אפשרויות,

הראשונה: בימים הראשונים יהיה הידיד שבור ורצוץ מהנפילה הגדולה שלו, אך עם הזמן יתאושש, ישלים עם מצבו ויתחיל לחשוב כיצד לפתוח בחיים חדשים בתנאים הקיימים.

השנייה: הקשר עם המלך חסר לידיד כל-כך, עד שהוא ממאן להתנחם. הוא מאבד את הטעם בחיים ונשאר עצוב וממורמר כל ימי חייו.

השלישית: אהבתו הגדולה למלך והביטחון באהבתו של המלך אליו גורמים לו לחוש, כי כל העניין אינו אלא זמני וכי בוודאי אין המלך חפץ ברעתו, אלא שיש בזה איזושהי כוונה נסתרת, שכאשר תושלם, ישיבו המלך לארמונו. הוא אמנם מצטער על הריחוק מחצר המלכות, אך עם זאת הוא חי עם תקווה וציפייה מתמדת לשובו חזרה אל היכל המלך.

ומה בנוגע אלינו ?

אנו צריכים לבחור באפשרות השלישית,

אמנם נכון שהאמונה בביאת המשיח דורשת עבודה נפשית, התגברות על אכזבות, ליבוי מתמיד של אש הציפייה.  חז"ל אמרו שזה אחד הדברים ששואלים את האדם בהגיעו לעולם האמת – "ציפית לישועה?". כי אין זה קל כל-כך לצפות באמת לישועה, ולמרות זאת אנו צריכים לטפח ציפייה זו ולחזקה מדי יום ביומו. תפקידנו לעמוד במבחן ולא להרפות מעוצמת האמונה והציפייה.

תקופתנו היא, על-פי כל הסימנים, עת הגאולה. גדולי ישראל בדורות האחרונים דיברו על כך בצורה מפורשת ביותר. הרבי מליובאוויטש הצהיר בבהירות כי הכול כבר מוכן לגאולה, והיא צריכה לבוא בכל רגע ורגע.

אפילו תשעה באב עצמו ביחד עם האבל על החורבן הוא אמור להיות אצלנו יום של אמונה וציפייה. זו גם הסיבה מדוע אין אומרים בו תחנון, משום שאנו יודעים כי עתיד היום הזה להיות יום חג ומועד. היו קהילות יהודיות שבצוהרי יום תשעה באב היו מקפידים לנקות את הבית, ומכינים אותו לקראת משיח-צדקנו.  מטרתו הפנימית של החורבן היא לאפשר את הבניין המחודש, המפואר פי כמה וכמה.

ואם כך בכל הדורות, על-אחת-כמה-וכמה בימינו אלה, כאשר התממשו כל הסימנים שנתנו הנביאים וחז"ל על ימי 'עקבתא דמשיחא'. ברור, אפוא, שאנו קרובים מאוד לגאולה האמיתית והשלמה, ויהי-רצון שכבר השנה יהיה תשעה באב יום ששון ושמחה.

שבת שלום

הרב ברוך וילהלם

בית חב"ד נהריה

 יו"ר