השבוע התקיים בירושלים הכינוס השנתי של שלוחי הרבי מליובאוויטש – שלוחי חב"ד - לארץ.

הפעם נקדיש את הטור לאחיי ורעיי השלוחים שי'.

♦

לפני למעלה משלושה עשורים, כשלמדתי בישיבה ב'כפר חב"ד', התוועד המשפיע האגדי, הרב מנחם מענדל פוטרפאס. הוא עורר אותנו על הצורך לעבוד ה' בהתמסרות מוחלטת וללא שום שיקולים צדדים.

כהרגלו, לכל ענין ומסר היה לו סיפור, למעשה כל דבר שהוא ראה או שמע היה אצל ר' מענדל (כך כינוהו כולם) "מורה דרך" לחיים.

וכך הוא המחיש גם את הדברים הנ"ל באמצעות סיפור/משל:

הצאר ניקולאי צעד עם חייליו.  בדרכם נתקלו בנהר ש'הפריע' להתקדמותם מאחר שהיה צריך למצוא פתרון מהיר לחציית הנהר, החליט הצאר, במוחו האכזרי, שיעשו "גשר אנושי"...

אלפי חיילים יושלכו לתוך הנהר, עד שיגיעו לגובה הרצוי למעבר הצאר.

חייליו הנאמנים של הצאר לא היססו לבצע גם פקודה זו.

אך בכל זאת התחלקו לשני סוגים:

רוב החיילים הנאמנים לא היססו וקפצו מיידית למים ומילאו בפשטות את ההוראה. אך היו כאלו שהמתינו להיות אחרונים.

לא משום שניסו 'חלילה' לחמוק מההוראה, אלא חשבו בלבם: "אם כבר למות... לפחות שנהיה למעלה... שכולם ייראו שהתמסרנו למטרה..."

סיים המשפיע ר' מענדל: יהודי צריך לעשות את המוטל עליו בקבלת עול מוחלטת, וללא שיקולים חשבונות או אינטרסים אישיים, "מה אני יכול גם להרוויח מזה" וכדומה.

♦ 

בספר דניאל מסופר על שלשת הצדיקים 'חנניה מישאל ועזריה' (המוזכרים בשמותם הארמיים: שדרך, מישך ועבד נגו) שסירבו לציווי נבוכדנצר להשתחוות לעבודה זרה.

נבוכדנצר המלך איים – ולבסוף אף מימש את איומו – והשליכם לכבשן האש. בסופו של דבר ניצלו בצורה ניסית ונשארו בחיים.

בתלמוד (במסכת פסחים) מובא שאותם שלשה צדיקים שהחליטו למסור את נפשם ולקפוץ לכבשן האש, הושפעו מ...צפרדעים.

איך השפיעו הצפרדעים על חנניה מישאל ועזריה ?

כשהתורה מתארת (בפרשת השבוע) את 'מכת צפרדע' שהביא הקב"ה על מצרים. אומר הפסוק: "וְשָׁרַץ הַיְאֹר, צְפַרְדְּעִים, וְעָלוּ וּבָאוּ בְּבֵיתֶךָ, וּבַחֲדַר מִשְׁכָּבְךָ וְעַל-מִטָּתֶךָ; וּבְבֵית עֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ, וּבְתַנּוּרֶיךָ וּבְמִשְׁאֲרוֹתֶיךָ".

חשבו הצדיקים בלבם, אם צפרדעים שאינם מצווים על 'קידוש השם' נכנסו לתנורים לוהטים, 'קל וחומר' אנו המצווים על כך, וודאי שנקפוץ לכבשן האש ולא להיכשל בעבודה זרה.

מעניין שגם בתוצאה הסופית יש דמיון בין שלשת הצדיקים לאותם צפרדעים שנכנסו לתנורים במצרים.

בסיום המכה כתוב: "וַיָּמֻתוּ, הַצְפַרְדְּעִים, מִן-הַבָּתִּים מִן-הַחֲצֵרֹת, וּמִן-הַשָּׂדֹת" ומובא במדרש (ילקוט שמעוני) "שכל הצפרדעים מתו ואותן שירדו לתנור לא מתו מפני שמסרו עצמן לשרפה"

כשם שהצדיקים ניצלו באופן ניסי ונשארו בחיים. בעצם כך קרה גם לאותם צפרדעים...

♦

הרב יהונתן אייבשיץ (חי לפני כמאתיים וחמישים שנה) התפרסם מאוד בגלל חכמתו ושנינותו הגדולה.

כשהיה ילד צעיר ולמד את הספור הזה בתלמוד הוא נשאל על כך:

חישוב ה'קל וחומר' הנ"ל  שעשו חנניה מישאל ועזריה מהצפרדעים אינו מדויק.

מדוע ?

ברור שהצפרדעים הוכרחו להיכנס לתנורים, כי כך ציווה עליהם הבורא באופן מפורש. כנאמר בפסוק: "וְעָלוּ וּבָאוּ בְּבֵיתֶךָ ... וּבְתַנּוּרֶיךָ" ?

לא הייתה להם כאן כלל בחירה, זה היה ציווי ה'. וזה היה צריך גם להתבצע ? היכן מסירות הנפש של אותם צפרדעים ?

הילד יהונתן הפיקח ענה מיד:

הרי לא היה ציווי ממוקד איזה צפרדע תלך ל"חֲדַר מִשְׁכָּבְךָ" מתחת לשמיכה הנעימה... ומי אמורה להיכנס ל"תַנּוּרֶיךָ".

ולכן - אותם צפרדעים שבכל זאת הלכו 'ביוזמה אישית' וקפצו לתנור לוהט,  ביטאו בכך התמסרות מוחלטת לציווי ה' ללא שיקולים אישיים.

בכך הם היו 'מורי דרך' לחנניה מישאל ועזריה שלקחו מהם 'קל וחומר'.

♦

השליח החב"די מתמודד עם מגוון רחב מאוד של קשיים.

מן השליח נדרש צירוף כמעט בלתי אפשרי של תכונות מנוגדות בתכלית זו מזו: רוחניות ומעשיות. הוא צריך "למצוא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם", מוכרח שיהיה בו מרץ בלתי נדלה וניצוץ רוחני יוקד באש קודש אשר לא תכבה. בנוסף חייב הוא לדעת את סוד ההתרועעות עם אנשים מכל הסוגים ולהכיר היבטים שונים של החיים.

כשהנושא הכספי הינו מן הקשים והמכבידים ביותר. שהרי כדי לממן את פעולותיו זקוק הוא לתקציב. ואם אין "קמח" אין "תורה"... ועוד כהנה וכהנה התמודדויות.

השליח יודע שצריך להתמסר לרצון ה'. לבצע את כל הנדרש ללא שיקולים או רווחים אישיים.

ולמרות כל הקשיים והאתגרים, על כל ההתחבטויות ועיתים אי הצלחות, שליח של הרבי "קופץ לתנור" מיוזמתו. הוא בוחר בזה, ועושה זאת במסירות אין סופית למשלח.

וזהו סוד ההצלחה.

מסירות נפש זו, היא היא שתביא בסופו של דבר את התגלותו של מלך המשיח בגאולה האמיתית והשלימה, תיכף ומיד ממש.

שבת שלום

הרב ברוך וילהלם

בית חב"ד נהריה

יו"ר