רופא העירה, ר' אברהם, היה גר בשכנות למלמד, ולעיתים הי' נכנס הרופא לשוחח עם שכנו המלמד.

באחד מימי חודש אלול, בסוף הקיץ, שמע הילד, רבי דובער, שיחה בין הרופא למלמד, בה התאונן הרופא שהוא "עוד לא הספיק להכין את העלוקות". (= עלוקות הן סוג של תולעים טבעתיות).

לשם מה צריך רופא עלוקות ?

באותה תקופה, טרם ההתפתחות המדהימה של הרפואה, היו הרופאים 'אוספים' במהלך הקיץ, עלוקות. ובאמצעותם היו מטפלים בחולים במהלך השנה. מדובר בטיפול במערכת הדם, שמטרתו לאזן את לחץ הדם ולהוציא מהגוף דם פגום. בזמן החורף היו העלוקות מסתתרות מפני הקור.

כשחזר הילד לביתו באותו יום, הוא נכנס בדרכו לבית המדרש, וראה שבאחד החדרים יושבת קבוצת חסידים ועסוקה בדיבורי שחוק.

נענה הילד ואמר להם: "אנו כבר בעיצומו של חודש אלול, ועדיין לא הכנתם את העלוקות, ולכן הנכם צוחקים !..." ועזב את המקום.

לפני כחודשיים פנה אלי בבית הכנסת בסיום תפילת שחרית, ידידי מר יצחק ש. מנהל מסעדה בנהריה, וסיפר לי שבמשך תקופה ארוכה נמצאת במשרדו מצלמה בצירוף כסף מזומן, שנשכח כנראה על ידי אחד הלקוחות במסעדה, ואינו יודע מה לעשות עם זה.

ביקשתי ממנו שיביא לי את המצלמה, ונעשה נסיון ובע"ה נצליח לזהות את בעליה באמצעות התמונות השמורות בה. ואכן, אחד המתפללים, שמתמחה בתחום הטכני, נרתם למצווה והוציא מספר תמונות מהמצלמה, והעבירם אלי באמצעים המקובלים היום, הטלפון הנייד.

כשהתמונות היו בידי, תהיתי איך ניתן להצליח לאתר את האדם ? שוב, למצוא בכל הארץ, ואולי בכל העולם, אדם שיש בידי רק את תמונתו, ולא שום פרט מזהה אחר. משימה בלתי אפשרית לכל הדעות ! לפי חזות פניו ניתן לראות שהוא אדם שומר תורה ומצוות, ולשער שהוא תושב חו"ל, היכן ? לא היה כל מושג. למעשה לא היה בידי 'קצה חוט'.

האמת, לא הרגשתי נוח לפרסם את התמונות בתפוצה רחבה, באמצעי המדיה השונים. והתלבטתי מה נכון לעשות...

עלה ברעיוני לנסות לאתרו באמצעות קרובי משפחתי המפוזרים בכל קצוות תבל, לשלוח להם את התמונות ואולי בהשגחה פרטית נגלה את זהותו.

ואז, משום מקום הכניס לי הקב"ה רעיון ופניתי  דבר ראשון, לבן דודי ר' נפתלי שי' המתגורר בקצה שכונת בארא פארק שבברוקלין. באותו יום שלחתי לו את התמונות עם פרטי הסיפור וביקשתי לדעת אולי יש לו מושג מי האיש

הצאר ניקולאי צעד עם חייליו.  בדרכם נתקלו בנהר ש'הפריע' להתקדמותם מאחר שהיה צריך למצוא פתרון מהיר לחציית הנהר, החליט הצאר, במוחו האכזרי, שיעשו "גשר אנושי"...

אלפי חיילים יושלכו לתוך הנהר, עד שיגיעו לגובה הרצוי למעבר הצאר.

חייליו הנאמנים של הצאר לא היססו לבצע גם פקודה זו.

אך בכל זאת התחלקו לשני סוגים:

רוב החיילים הנאמנים לא היססו וקפצו מיידית למים ומילאו בפשטות את ההוראה. אך היו כאלו שהמתינו להיות אחרונים.

לא משום שניסו 'חלילה' לחמוק מההוראה, אלא חשבו בלבם: "אם כבר למות... לפחות שנהיה למעלה... שכולם ייראו שהתמסרנו למטרה..."

"אני חזקה יותר ממך" אמרה הרוח לשמש. "הנה, רואה אתה את האיש שמהלך לו שם ברחוב? חכה וראה שאצליח להסיר ממנו את בגדיו, כאשר אנשֹׁב!" ואכן החלה הרוח לנשוב בחוזקה, אך האיש רק הדק היטב את בגדיו. אז הסתערה עליו הרוח והגבירה את עצמתה. אבל האיש לבש עוד סוודר מחמם והמשיך בצעידה. הרוח לא התייאשה ונשבה במהירות אדירה עד כדי סערה של ממש, אבל האיש כשהרגיש את העוצמה, הוא  לבש מעיל נוסף. והנה, לא רק שהרוח לא הצליחה להסיר את בגדיו של האיש, אלא גרמה לו אפילו להוסיף עליהם. לא נותרה לה, לרוח ברירה, אלא ללכת לנוח ולפנות את מקומה לשמש ולחומה.

קרני השמש יצאו והחום הורגש באויר, והאדם נאלץ כמובן להוריד את המעיל מעליו... החום הלך והתגבר ואט אט הסיר האדם את האפודה והצעיף ונותר בחולצה דקה. וכשכבר היה ממש חם, "נשבר" האדם וחיפש לעצמו מקום מוצל