בוקר אחד, כשסיים תפילת שחרית בבית הכנסת, נכנס יהודי בשנות החמישים לחייו,  וחיפש את הרב. הרב ירחמיאל לא היה יכול להתעכב זמן רב בבית הכנסת, והוא התלבט אם לנצל את הרגעים הספורים, ולהציע לאורח להניח תפילין. הוא חשש שאולי היהודי ייבהל מההצעה וזו תהיה חלילה הפעם האחרונה שלו בבית חב"ד. אך מיד סילק מחשבה זו, והחליט בקבלת עול מוחלטת לבצע את שליחותו, והציע לו להניח תפילין.

היהודי לא ראה תפילין מימיו, לא היה לו שום מושג מה זה, בכל זאת לאחר כמה משפטי הסבר קצרים, הוא השתכנע וניאות להניחן. הרב חשש, ש...יותר לא יראה אותו. אך למחרת הוא הגיע שוב. ומאז הוא חלק בלתי נפרד מהקהילה בטיומן, במשך הזמן הוא התקדם מאוד בשמירת תורה ומצוות עד ששינה את אורח חייו מן הקצה אל הקצה ! כחודש אחרי ההיכרות הראשונה הוא נכנס בבריתו של אברהם אבינו. כיום הוא שומר שבת, לובש ציצית, מניח תפילין, תלמיד קבוע 'בכולל תורה' ומגיע בכל בוקר לתפילת שחרית. בעת הצורך הוא ניגש כשליח ציבור, ומנהל את התפילה כבקי ורגיל.

כמה חודשים אחרי התקרבותו לקהילה, כשהיה כבר היה "עמוק בעניינים", הוא שיתף את הרב בתהליך שעבר עליו מאותו יום בו הגיע לראשונה.

ברגע של גילוי לב הוא אמר, שכעת הוא יכול לגלות, שיום אחד לפני שהגיע לבית חב"ד הוא ביקר במרכז של הרפורמים, הממוקם מרחק של כמה רחובות... זו הייתה הפגישה הראשונה שלו עם 'יהדות', והתפלא שהשאלה הראשונה שנשאל שם הייתה: 'כמה כסף הוא מרוויח בחודש ?'... 

באחד הימים נכנס לבית הכנסת בסיאטל יהודי חרדי, וביקש סיוע כספי מהקהל. פניו היו מאוד מוכרות לרב פרקש, מימי ילדותו בירושלים, הוא נזכר שהוא בעל חנות ידועה באחת השכונות. הרב ריחם עליו מאוד והצטער בליבו, שאדם במעמד כזה הגיע למצב שנזקק לאסוף נדבות.

אחר התפילה ניגש אותו יהודי לרב, וביוזמתו שיתף אותו במה שעבר עליו,

הוא סיפר שהוא מתגורר במרכז הארץ ולפרנסתו ניהל חנות בירושלים. בנסיבות לא נעימות הסתבך כלכלית עם ה"שוק האפור" והגיעו מים עד נפש עד שהוא ממש מאס בחייו. לא הייתה לו שום דרך הגיונית איך לצאת מהסבך. וגמלה בליבו החלטה אומללה... שבנסיעתו הבאה ידרדר עצמו לתהום באחד הסיבובים בעלותו לירושלים.

באותו בוקר שחור, נתנה לו אשתו חבילה קטנה, וביקשה ממנו שיעבירו לבנם הלומד באחת הישיבות המפורסמות בירושלים. כשיצא לדרך גמר בליבו להעביר את החבילה  לבנו, ואת תכניתו האומללה יבצע כשיחזור מירושלים...

כשהגיע לישיבה בו לומד בנו, הוא נפגש בפתח עם אחד מרבני הישיבה, שהתעניין את מי הוא מחפש, כשציין את שם בנו, אורו עיניו של הרב והתחיל לתאר ולשבח בהתלהבות, את מעלות בנו. הוא הדגיש ואמר שיש לו זכות עצומה, שזכה לכזה בן מוצלח. והמשיך לספר איך בנו מנצל כראוי כל דקה, ולומד תורה בשקידה והתמדה באופן רציני. כמובן שהאבא שמח מאוד לשמוע  את הדברים. ואחר כך העביר את החבילה לבנו.

בשנת תשמ"ב (1982) הוא שירת כחייל קרבי. באחת מכניסותיו לשטח לבנון, ערב פרוץ 'מלחמת שלום הגליל', נפגע בכתפו מפליטת כדור. בתהליך השיקום מהפציעה, במרכז הרפואי 'זיו' בצפת, טייל יום אחד בעיר העתיקה. הוא עבר ליד בית חב"ד, בפתחו עמד הרב עופר שי' מיידובניק שהציע לו להניח תפילין. תגובתו הראשונה הייתה "לא מעוניין", אולם אחרי כמה מילות ריכוך נוספות, ניאות להיכנס פנימה ולקיים את המצווה.

קודם לכתו מהמקום, הגיש לו הרב עופר ספר 'תניא' מהדורת כיס. החייל המשתקם ראה בספר מעין קמע, הכניסו לכיסו ומאז לא נפרד ממנו. כמה פעמים אף ניסה לקרוא בספר, אך התקשה להבין את הנאמר בו.

כשהמלחמה נגמרה, נסע לטיול ארוך באירופה. בחזרתו ארצה, נקלט בחברת מחשבים גדולה. יום אחד הציע לו קרוב משפחה, להתלוות אליו לשיעור אצל החסיד הישיש, הרב מאיר בליז'ינסקי ז"ל. הרב חיים בכר, אז צעיר תל אביבי, היה רחוק מכל העניין. בכל זאת התעניין מה לומדים באותו שיעור. כששמע שלומדים 'תניא', החליט להצטרף. השנים הרבות בהן נשא את הספר הקדוש בכיסו, יצרו בליבו סקרנות ומשיכה.

הוא בא לשיעור אחד ולעוד שיעור, ומאז לא נפרד מהספר. כשהגיע לפרק ה', החל להניח תפילין באופן קבוע. בפרק י' החליט ללכת לסמינר ביהדות, ובפרק יג כבר ידע שזו דרכו.

הוא החל ללמוד בישיבת חב"ד בצפת, ונדהם לגלות כי הרב שמלמד בישיבה, הוא... אותו הרב עופר שי' מיידובניק שהניח עמו בשעתו תפילין, ונתן לו את ספר ה'תניא' הקטן.

אי שם, באחד השבילים המובילים לוורשה, נסע לדרכו יהודי עשיר, כשהוא יושב בכרכרה הדורה רתומה לסוסים אבירים.

באמצע הנסיעה הבחין ביהודי הצועד לאיטו בשולי הדרך, נכמרו רחמי העשיר והזמין את ההלך לעלות ולהצטרף אליו לנסיעה בעגלה.

במהלך הנסיעה, הבחין העשיר שה'אורח' שלו נראה אדם מיוחד. תווי פניו הראו שהוא, כנראה, אחד מצדיקי וורשה. ואכן הוא לא טעה בהבחנתו - זה היה רבי יצחק מאיר אלתר זצ"ל מייסד שושלת בית גור, החליט העשיר לנצל את ההזדמנות וביקש לשאול אותו שאלה.

הוא פתח ושאל: 'כתוב באחד מפרשיות קריאת שמע, שאדם שסר מדרך התורה ואינו מקיים את ציווי הבורא, ירד מנכסיו ולא יצליח בעסקיו. ואילו אני, מסיים העשיר את דבריו, רואה שאצלי זה לא השפיע... על אף שאינני שומר תורה ומצוות, יש לי פרנסה ועשירות בשפע ?' 

כאשר רבי שניאור זלמן מלאדי , מייסד חסידות חב"ד. חיפש מלמד לבנו, זימן אליו אברך ואמר לו: "עליך מוטלת מצווה לפרנס את משפחתך, ועליי מוטלת מצוות 'ושננתם לבניך' – הבה נתחלף, אתה תלמד את בני ואני אפרנס את משפחתך".

שאל האברך: "איך עליי ללמד את הילד ?".

ענה הרבי: האות הראשונה שמלמדים ילד יהודי היא האות א'. מהי א' ?

נקודה למעלה ונקודה למטה, וקו של יראת שמים מחבר ביניהן"

דהיינו: האות א' מלמדת אותנו שהחיבור בין יהודי לבורא נעשה על ידי הקו של יראת שמים = קיום התורה והמצוות.

מסופר במדרש:

על אדם שהיה ידוע כנותן צדקה ברחבות, קיבל מאשתו כמה מטבעות בכדי לקנות בשוק אוכל, בדרך פגשוהו גבאי צדקה וביקשו ממנו להשתתף במגבית עבור יתומה. וללא היסוס נתן להם את המטבעות שבידיו.

וכשהתבייש לחזור לביתו ריקם... פנה לבית הכנסת.

היה זה היום האחרון של סוכות והילדים שיחקו שם עם האתרוגים שהשאירו המתפללים. בייאושו לקח מידם שק מלא באתרוגים ומשם הלך עד שהגיע לחוף הים. שם הפליג בספינה עד לעיר הבירה קרוב לארמון המלך.

בדיוק באותו זמן חלה המלך ונאמר לו בחלום שרפואתו תבוא מאכילת אתרוגים שיהודים ברכו עליהם בחג.

משרתי המלך אצו לחפש אתרוגים בכל רחבי המדינה אך לא מצאו, וכך תוך כדי החיפושים נפגשו עם מיודעינו היהודי שבידיו שק עם אתרוגים.

ואכן המלך טעם מהם והבריא. ובתמורה העניק ליהודי שק מלא דינרי זהב.