בשנותיה הראשונות של חסידות חב"ד בארצות הברית, היה החסיד הרב ישראל ג'ייקובסון ז"ל אחד מחשובי העסקנים. הוא גם עמד בראש ארגון אגודת חסידי חב"ד.

בשנת תרצ"ז (1937) הוא נסע מארצות הברית, לבקר אצל הרבי הריי"צ נ"ע, הרבי הקודם מליובאוויטש. שהי' באותם שנים באירופה. בין השאר דיבר אתו הרבי על הבדלים בסגנון הדיבור שהי' אצל אדמו"רי חב"ד, כשנתנו הוראות לחסידים.  וכך אמר לו: סבי (האדמו"ר רבי שמואל, הרבי המהר"ש נ"ע) היה רגיל לצוות. אבי (האדמו"ר רבי שלום דובער, הרבי הרש"ב נ"ע) היה רגיל לומר. ואני אומר באופן שנראה לי. אבל יהיה הסגנון אשר יהיה, תמיד צריך לציית.

ברבות השנים זכה הרב ישראל ג'ייקובסון להיות גם מחסידיו של הרבי מליובאוויטש הנוכחי. ואז הוסיף הרב ישראל ואמר (בהמשך לתיאור סגנון דיבורם של האדמו"רים): "והרבי שלנו רק מציע..."  

אמו של הרבי, הרבנית מרת חנה התגוררה ב 18 שנותיה האחרונות בסמיכות לרבי בשכונת קראון הייטס שבברוקלין. הרבי היה נוהג לבקרה בכל יום.

בעת הצורך, הייתה הרבנית מזמינה מצרכי מזון מאחד המרכולים שבשכונה, ומשלוח מסודר היה מגיע ישירות לביתה שברחוב פרזידנט.

ד. היה נער שהתגורר סמוך לביתה, וכשהיה מבחין שהגיע משלוח של ארגזי מזון, השתדל תמיד 'לתת יד' ולהכניס בעצמו את אחד הארגזים לתוך הבית.

קרה פעם שהגיע משלוח בדיוק בזמן שהרבי היה בביקור היומי אצל אמו הרבנית, וכשהנער ד. הכניס ארגז הופתע לראות את הרבי מול פניו.

הרבי חייך אליו באהבה, הודה לו על עזרתו, וכהוקרה העניק לו מטבע.

למחרת כשהגיע הנער לכיתה, הראה לחבריו את המטבע שקיבל אמש מהרבי. אולם המחנך הבחין, שהנער לא מייקר מספיק את ה'מטבע' שבידיו, וחשש 'שיבזבזו' בקניית ממתק וכדומה. הציע לו המחנך לרכוש ממנו את המטבע תמורת 20 $. והנער הסכים בשמחה.

כשאבי הנער שמע את הסיפור, כאב לו, שבנו הצעיר לא משכיל לייקר את העוצמה הרוחנית, שיש במטבע, שהתקבל מידו של הרבי. אולם הוא שתק, לא אמר לבנו מאומה. אך במקביל כתב האב מכתב לרבי בבקשת ברכה, שלבנו יהיו חושים עדינים יותר ... שיבין מהו ערכה האמיתי של מטבע מידיו הק' של הרבי.

כעבור זמן לא רב חזרה על עצמה הסיטואציה, שוב סייע הנער בהכנסת ארגז לבית הרבנית, בדיוק בזמן שהרבי היה שם.

גם הפעם הודה לו הרבי. והפעם הוציא הרבי מכיסו 2 מטבעות ונתנם לילד באמרו:

"במטבע הראשון תוכל לעשות מה שלבך חפץ. אך את המטבע השני תשמור אצלך" !

עדות מצמררת של מתנדבת מבית הרפואה סטנפורד שבצפון קליפורניה:

המחשה מדהימה למושג "מסירות נפש" למדתי מילד קטן, בן חמש בסך הכול.

זה קרה לפני כמה שנים, הכרתי בבית הרפואה ילדה קטנה בשם ל. שסבלה ממחלה נדירה וקשה. לפי חוו"ד הרופאים, התברר, שהסיכוי היחיד שלה להחלמה היה, לעבור תהליך של החלפת דם עם אחיה בן החמש, שחלה גם כן באותה מחלה, ובאופן פלאי החלים ממנה. בדמו היו נוגדנים למחלה.

הרופא הסביר לילד הקטן את המצב הקשה של אחותו, ושאל אותו אם הוא מוכן לתת את דמו לאחותו ?

ראיתי שהוא מהסס לרגע, ואז אמר לרופא בהחלטיות: "כן, אני אעשה זאת בשמחה כדי להציל את אחותי".

כאשר שכבו השניים במיטותיהם הצמודות בתהליך העברת הדם, הוא חייך, ממש כמו כולנו, למראה הצבע החוזר ללחייה של אחותו.

ואז הוא פנה אל הרופא ושאל בקול רועד "דוקטור, האם אתחיל למות מיד?".

התברר ש...הילד פשוט לא הבין את דברי הרופא. בתמימותו הוא חשב שעליו לתת לאחותו את כל דמו ולמות כדי להצילה.

כשאמר "כן" להצעת הרופא – לדבר הזה הוא אמר כן".

מעשה בפריץ, שרכש סוס אביר בדמים מרובים. הכניסו לאורווה והפקיד עליו שומר מיוחד.

בלילה נדדה שנתו של הפריץ, הוא ירד לחצר וניגש אל האורווה. לשמחתו, ראה, כי השומר עומד על משמרתו, אלא שארשת פניו מהרהרת ומצחו חרוש קמטים.

"במה אתה מהרהר ?" – שאל הפריץ

"מעיין הייתי", אמר השומר, "כשתוקעים מסמר בכותל, בקיר העץ, לאן נעלם העץ שהיה שם קודם ?"

"שאלה כהלכה", ענה הפריץ בחיוך, "טוב ויפה שאתה הוגה ברעיונות עמוקים ואינך שוקע בשינה !"

הוא נפרד מן השומר ושב לטירתו, אבל החשש קינן בלבו. לא יכול היה להירדם, וירד שוב אל החצר. השומר עמד ליד האורווה ומצחו תמוך בידו.

"במה אתה מהרהר עתה ?" – שאל הפריץ

"תמהני", ענה השומר, "אדם האוכל כעך עגול (= בייגל) – לאן נעלם החור שבכעך ?"

השתומם הפריץ. מעולם לא עלתה שאלה זו על לבו. אכן פילוסוף דגול הוא השומר, ומעלתו הגדולה, שאינו ישן...

לעיתים קורה שהיווני (הלא הוא 'יצר הרע') מתגבר עלינו ומונע מאתנו את עבודת המקדש, וגורם להפסקה מסויימת...

לפעמים ההפסקה היא מתמשכת. יתכן ו 75 שנה אינו מעוניין, חלילה, לשמוע קול שופר... או כל מצווה אחרת.

אבל הפך הקטן. הנקודה הפנימית. תמיד תישאר בשלימותה. היא חתומה בחותמו של 'כהן גדול' ואי אפשר לפגוע בה !

גם כשנדמה שאפסה תקווה, שום דבר בעולם לא יוכל לכבות או להחליש את העוצמה היהודית.