אחד המחנכים המפורסמים שכיהן בישיבת 'תומכי תמימים' בעיירה ליובאוויטש (לפני למעלה ממאה שנה) היה החסיד ר' מיכאל בלינער.  בין חסידים הוא מוכר בשם: "ר' מיכאל דער אלטער" (= ר' מיכאל הזקן).

כל ימיו היה ר' מיכאל עסוק בתורה ועבודת ה'. תפילתו הייתה בדביקות מיוחדת, והיה מתעמק ומתבונן בתוכן הפנימי של קטעי התפילה. במיוחד הצטיין ב'אהבת ישראל'.

ר' מיכאל בלט בהתמסרותו להדרכת תלמידי הישיבה וללימודם, ויחד עם זה דאגתו לכל צרכיהם לא ידעה גבולות.

אחד הסיפורים המופלאים שמלמד על הכלל כולו – אודות האכפתיות הנדירה שהייתה לו לתלמידי הישיבה הוא, שבאחד הימים בעת שהתפלל תפילת שחרית, בעמקות עצומה, כהרגלו, והיה באמצע 'ברכות קריאת שמע', הבחין לפתע ר' מיכאל שנעליו של אחד התלמידים קרועות. הוא לא היסס לרגע. ואף לא דחה את הטיפול לסיום התפילה. הוא ניגש מיד לממונה, ורמז לו שישיג בהקדם נעלים חדשות לתלמיד.

אחר התפילה נשאל ר' מיכאל: איך יכולת להפסיק  באמצע 'ברכות קריאת שמע' עבור זוג נעלים ?

ענה בפשיטות: הרי התוכן והמשמעות הפנימית של קריאת שמע הוא להגיע להתאחדות ודביקות עם הקב"ה.

דעו לכם: לדאוג שיהיה זוג נעלים לתלמיד ישיבה – זה הרי ממש רצון הקב"ה, וכך באמת אפשר להגיע לדבקות הגבוהה ביותר עם הקב"ה.

♦

בשבועות אלו קוראים בתורה בצורה מאוד מפורטת אודות בניית המשכן וכליו.

התורה מדגישה מספר פעמים שלעבודה מורכבת זו, מינו אנשים "חַכְמֵי-לֵב".

להצלחת התפקיד הוסיף להם הבורא חכמה על חכמתם, בנוסף לחכמה שהייתה בהם לפני המינוי. בלשון התורה: "בְלֵב כָּל-חֲכַם-לֵב, נָתַתִּי חָכְמָה; וְעָשׂוּ, אֵת כָּל-אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ".

בתחילת פרשת ויקהל מפרטת התורה רשימה ארוכה של דברים מורכבים ומיוחדים שעשו חַכְמֵי הלֵב בעת בניית המשכן.

בסוף הרשימה כתוב: "אֶת-יִתְדֹת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת-יִתְדֹת הֶחָצֵר, וְאֶת-מֵיתְרֵיהֶם". דהיינו: כדי שיריעות המשכן 'לא ינועו ברוח', היה צורך לתקוע יתדות באדמה, שאליהם קשרו את חלקם התחתון של היריעות. 

וגם את אותם 'יתדות' פשוטים הכינו אנשים חַכְמֵי הלֵב.

לכאורה, תמוה ביותר,

האם כדי ליצור כלים כה פשוטים ונפוצים כמו יתדות ומיתרים - צריך חַכְמֵי-לֵב? הרי כל בעל מקצוע מתחיל יכול להתקינם ?

אבל, מסתבר שהמונחים חשוב,  'מכובד' 'עיקרי' או 'נחות' ו'שולי' לא מספיק ברורים לנו. התורה רוצה ללמד אותנו שאדם שזכה לחכמת לב, לכישורים מיוחדים,  והוא אכן מנצלם למלאכת קודש - ללמד ולחנך ילדי ישראל - אל לו להתמקד רק בתחום החינוכי ה'מכובד', התואם את מעלת חכמתו ומקצועיותו. ואילו דברים שנראים לו 'נחותים' יותר, הוא ישאיר לאחרים...

ההפך הוא הנכון !

מחנך וחכם לב אמתי מתמסר כל כולו למען טובתו של התלמיד, ודואג גם לפרטים שנראים טפלים וחיצוניים.

רק מחנך שיודע 'לרדת' ולדאוג למחונך גם לדברים אלו. הוא אינו נמנע מלהתעסק ב'יתדות' ו'מיתרים' לקשור בהם את תחתית היריעות...  הוא זה שיכול להיות בטוח שהם "לא ינועו ברוח" – לא יושפעו מהרוחות הרעות המנשבות בעולם.

כולנו מודעים שהעולם מלא בגירויים ופיתויים. בקלות יכול כל אחד ליפול בהם, ותשומת הלב של המחנך למחונך  'תקבע את היתד בצורה יציבה'.  המחונך ירגיש שיש לו על מי להישען ולא יחפש 'לרעות בשדות זרים'...

בדיוק כך נהג ר' מיכאל:

באותה מידה שהדריך את התלמידים ולימדם השגות עמוקות בעניני אלוקות, הוא גם דאג שהנעלים יהיו תקינות...

♦

בתלמוד בבלי (מסכת בבא מציעא דף פה עמוד ב) מסופר אודות רבי חייא. הוא היה מחנך מיוחד ונדיר שהתעסק באופן מיוחד שלא תשתכח תורה מילדי ישראל.

רבי חייא לא הסתפק רק בלימוד תורה עם הילדים, אלא הקדיש זמן רב לכל הפרטים גם אלו שאולי נראים שוליים...

וכך מעיד רבי חייא על עצמו:

מאי עבידנא (מה עשיתי)?

אזלינא ושדינא כיתנא (הלכתי וזרעתי פשתן)

וגדילנא נישבי (וטוויתי חבלים)

וציידנא טבי (ואיתם אני צדתי צבאים)

ומאכילנא בשרייהו ליתמי (ואת בשר הצבאים אני מאכיל יתומים)

ואריכנא מגילתא (ומעור הצבאים אני מכין קלף למגילה)

וכתבנא חמשה חומשי (על הקלף אני כותב חמישה חומשי תורה)

וסליקנא למתא (והולך לעיר שאין בה מלמדי תינוקות)

ומקרינא חמשה ינוקי בחמשה חומשי (ומלמד חמישה ילדים את חמשת החומשים, לכל אחד ספרו)

ומתנינא שיתא ינוקי שיתא סדרי (ומלמד שישה ילדים את שישה סדרי המשנה)

ואמרנא להו עד דהדרנא ואתינא אקרו אהדדי ואתנו אהדדי (ואמרתי להם, עד שאחזור למדו זה את זה)

ועבדי לה לתורה דלא תשתכח מישראל (וכך עשיתי שהתורה לא תשתכח מישראל)

ומסיימים ואומרים: "כמה גדולים מעשי חייא" !

הלוואי שנזכה גם אנו להתעסק ב"קטנות" שאין גדול מהם !

שבת שלום

הרב ברוך וילהלם

בית חב"ד נהריה

יו"ר