בזמן הבעש"ט חיו בווילנה שני חייטים, שהתעסקו בעיקר בתיקון ותפירה של בגדים פשוטים. לימים נעשו שותפים. ועזבו יחדיו את ווילנה לתקופה ממושכת, כך עברו מכפר לכפר ועסקו בחייטות במטרה ובתקווה לאסוף סכום כסף נכבד.

בדרכם חזרה לווילנה, לנו באחד הכפרים, בביתו של יהודי,  שהיה אחראי על עניני אותו כפר מטעם הפריץ. כשהבחינו בעצבות על פניו, דובבו אותו וביקשו שישתפם בצרתו, ואכן לאחר הפצרות רבות סיפר להם 'בעל הכפר':

"הפריץ עומד להשיא את ביתו, והטיל עלי להשיג עבורו חייט אומן לבגדי החתונה. הוא אף איים שאם לא אמצא עבורו חייט מתאים, הוא יגרשני מהכפר... כל ההצעות שהבאתי עד עתה נדחו על הסף".

החייטים הפשוטים דחקו בו שינסה להציע אותם לפני הפריץ.  ולמרבה ההפתעה, עבודתם מצאה חן בעיניו ונשארו בכפר לתפור את כל בגדי החתונה. הפריץ שילם להם בעין יפה וביד רחבה.

כשעמדו לעזוב את הכפר, נודע להם שהפריץ כלא בבית האסורים משפחה יהודית, בגלל חוב של 300 רובל.  הדבר נגע מאוד לליבו של אחד החייטים, והציע לשותפו לתת יחד את הסכום הנכבד על מנת לפדות את השבויים מכלאם, השותף סרב להצעה.

לאחר מחשבה פנה החייט לשותפו, וביקש לפרק את השותפות, ולחלק את כספם שווה בשווה. כשעשו חשבון, התברר שלכל אחד מהשותפים יש בדיוק 300 רובל ! מיודעינו החייט לא היסס ונתן לפריץ את כל רכושו – 300 רובל ! ופדה את המשפחה מבית האסורים !

כשחזרו החייטים לווילנה. זה שבא עם צרור כספו, עסק במסחר בגדים והצליח מאוד. ואילו חברו שחזר ללא פרוטה, ירד מטה מטה. הוא היה הולך שחוח, סר וזעף ומפעם לפעם פנה לעוברי אורח וביקש נדבה להשיב את נפשו הרעבה.

באחד הימים כשהחייט ביקש  נדבה, שאלו אותו אדם בצחוק: "ומה יהיה אם אתן לך נדבה ?" "אברך אותך", השיב החייט. חייך האיש בזלזול ונתן לו נדבה. אך באותו יום הבחין האיש שיש לו הצלחה מעבר למשוער. ועלה ברעיונו אולי יש בכל זאת משהו ב"ברכת החייט"...

כעבור זמן 'ניסה' זאת שוב ושוב. אחרי מספר פעמים כבר היה ברור לגמרי שיש לחייט כוח מיוחד. ואת אשר יברך – יהיה מבורך ! במשך הזמן התפרסם הדבר, ורבים נהרו להתברך מהחייט המופלא שכל ברכותיו מתקיימות.

כששמע עליו הבעש"ט ביקש לפגשו, לשמוע את סיפור חייו, ולגלות את סוד הצלחתו.

התברר שמסירות נפשו של החייט בנתינת כל רכושו ל'פדיון שבויים', והוא בעצמו נשאר חסר כל. הביאה לו העצמה נדירה ומיוחדת, היכולת לברך אנשים !

♦

אחת הפרשיות הקשות להבנה בתנ"ך, היא מערכת היחסים בין שאול ודוד.

מי שלא יורד לעמקם של כתובים עלול להגיע למסקנות מוטעות. ברור שגם שאול וגם דוד היו במדרגה אלוקית עליונה,  וודאי שיש משמעות פנימית ועמוקה בהבנת תיאור פרטי ההתרחשויות ביניהם.

בספר שמואל מסופר על דו שיח בין יהונתן (בנו של שאול) לידידו הטוב דוד, אודות ייחסו של שאול לדוד.

הרגילות הייתה שכל אוכלי שולחן המלך באים יחדיו לסעודה בראש חודש. דוד כמובן לא חשב להגיע לאותה סעודת ראש חודש, שהרי ברח משאול. ויהונתן רצה לבדוק באותה הזדמנות מה חושב אביו שאול המלך על דוד.

וכך אמר לדוד:  "מָחָר חֹדֶשׁ, וְנִפְקַדְתָּ, כִּי יִפָּקֵד מוֹשָׁבֶךָ ."דהיינו: מה יגרום לשאול לזכור אותך (וְנִפְקַדְתָּ) ? כשחסרונך יבלוט (כִּי יִפָּקֵד מוֹשָׁבֶךָ ) !

עשרות מאמרי חסידות מתייחסים לסיפור זה. ביאורים רבים ועמוקים ניתנו למשפט העוצמתי: "וְנִפְקַדְתָּ, כִּי יִפָּקֵד מוֹשָׁבֶךָ .המאמרים מסבירים (בעיקר באופן פנימי) מדוע זיכרון נולד דווקא בגלל חיסרון... ניגע רק בנקודה אחת מני רבים:

ישנם כמה דוגמאות בהם רואים שגדולה ועוצמה מתגלים באדם דווקא אחרי תנועת נפש של העדר, של ביטול וענווה.

כשאדם מצליח להגיע לתחושה פנימית של אפסיותו לעומת הבורא. או אז נוצר חיבור פנימי בין הנברא לבורא ומתגלה בו עוצמה אלוקית גדולה.

כמו שגרעין יתחיל להצמיח פירות רבים רק אחרי שיירקב באדמה. כך פתיחת הלב לקלוט עומקים בתורה תתגלה במיוחד לאדם שפל וענו.

גם בני ישראל זכו לקבל תורה בהר סיני אחרי שביטלו את עצמם והצהירו "נעשה" לפני "ונשמע".

כמו שמולד הירח והתפתחות ראייתו באה רק אחרי התעלמותו המוחלטת בסוף החודש. כך הזיכרון החד על מצב הזולת מתעורר כשחסרונו בולט...

בדיוק כמו בסיפור שכוחו הנדיר של החייט ה'פשוט' התגלה רק אחרי שמסר וביטל את עצמו לגמרי למטרה עילאית.

♦

ענין זה מרומז גם בשם פרשתינו: "פְקוּדֵי".

הפסוק פותח : אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת, אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל-פִּי מֹשֶׁה",

מצד אחד מרומז כאן מצב עגום שבתי המקדש יחרבו וילקחו כמשכון (מלשון מִשְׁכַּן), כרגע הם חסרים (פְקוּדֵי מלשון חסר). אך יחד עם זאת הם בזיכרון חי של כל יהודי (פְקוּדֵי גם מלשון זיכרון).

כל התפילות מכוונות בצפייה דרוכה לבית המקדש השלישי, שיחזור בשלימותו, כמו כל משכון החוזר בסופו של דבר לבעליו.

וְנִפְקַדְתָּ, כִּי יִפָּקֵד מוֹשָׁבֶךָ .

♦

בשבת זו נציין בקהילת חב"ד נהריה את יום הסתלקותו של השליח היקר הרב ישראל בוטמן ז"ל, ("ישראליק")  שנלב"ע לפני שנתיים ביום ו' אדר שני.

בכל פעם שנכנסים ל'מקדש מעט' – בית כנסת חב"ד שבנה הרב בוטמן ז"ל בנהריה, מרגישים כִּי יִפָּקֵד מוֹשָׁבֶךָ .  

בכל שיעור או התוועדות, בכל אירוע, קטן כגדול, בכל שמחה אצל אנ"שי הקהילה חסרונו הגדול ניכר ומורגש.

אבל יחד עם זאת בולט ובאותה מידה גם הְנִפְקַדְתָּ ! הרב בוטמן ז"ל אף פעם לא מש מהזיכרון. החותם הנדיר שהוא טבע בקהילה, הדרך המיוחדת שהתווה בנהריה הוא נר לרגלינו בכל צעד ושעל.

כמו שבחייו ראו בו שילוב נדיר של צניעות וענווה בפני כל אדם מחד, ומצד שני שידר גם עוצמה אדירה. כך גם עתה למרות שעברו שנתיים מהסתלקותו, למרות שכבר 100 שבתות נפקד מושבו בבית הכנסת, נוכחותו מהדהדת בעוצמה גדולה.

מתוך אמונה וצפיה גדולה לשובו בגאולה האמיתית והשלימה בקרוב ממש.

הרב ברוך וילהלם

בית חב"ד נהריה

יו"ר