הוא צריך בעיקר את הלב...!

לפני 70 שנה נסע הרבי לצרפת לקבל את פני אמו הרבנית חנה, (שיצאה אז מרוסיה). בהיותו בפריז התוועד הרבי עם החסידים ושיתף אותם בסיפור מעניין בנושא 'הכנסת אורחים':

"בהיותי אצל חמי, הרבי הריי"צ מליובאוויטש, בעיר אטווצק (Otwock) שבמרכז פולין, לקחני עמו לביקור גומלין אצל אחד האדמו"רים.

הביקור נערך בבית המדרש, בשעה שאותו אדמו"ר ישב בראש השולחן בעת סעודה/התוועדות עם חסידיו. כשנכנס חמי, הרבי הריי"צ, לבית המדרש, כיבדו האדמו"ר המארח והושיבו על ידו בראש השולחן, וציווה לגבאי להגיש "כיבוד" לשולחן.

הגבאי הביא בשולי גלימתו כמה מיני פירות, והעמידם בקצה השולחן, ודחף אותם באופן שהתגלגלו לכל אורך השולחן – שלא היה כל כך נקי... והיו עליו שאריות של קליפות וכו'... (כמו שקורה בד"כ אחרי הסעודה)  - עד שהגיעו לראש השולחן.

האדמו"ר המארח לקח פרי, חילקו לשתים ואחר שאכל ממנו הוא רמז לחמי, הרבי הריי"צ שגם הוא יאכל.

בהכירי את חמי, הרבי, ידעתי שמצד טבע ותכונת נפשו לא יהיה מסוגל לאכול את הפירות בצורה כזו... והייתי מסוקרן לראות מה הוא יעשה במצב כזה...

הגיב הרבי ואמר לאדמו"ר שברצונו לומר דבר תורה:

אמרו חז"ל "גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני שכינה".

הקשה הרבי על מאמר חז"ל זה ומר:

האם לא היה מספק אותנו אם חז"ל היו אומרים שהכנסת אורחים היא כמו קבלת פני שכינה ? מדוע צריך לומר שזה יותר מקבלת פני שכינה ?

אלא, בזה מלמדים אותנו חכמים, שהכנסת אורחים אינה מותנית דווקא באכילה ושתיה, היא יכולה להיות גם באופן ששני ידידים נפגשים ומתוועדים יחד, ללא צורך באכילה גשמית.

ובזה גדלה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני שכינה. כי בעת העלייה לרגל לבית המקדש 'לקבל פני שכינה', חייבים להביא קרבן גשמי ולאכול חלק ממנו. מה שאין כן בהכנסת אורחים..."

 

פרשת השבוע פותחת בתיאור נפלא על הנהגת אברהם אבינו בהכנסת אורחים.

אברהם אבינו, היה בגיל 99, הוא עבר זה עתה ברית מילה, ולמרות חולשתו לא היה מסוגל אברהם לשבת בנחת ולנוח. הוא ישב בפתח האוהל והמתין בקוצר רוח אולי יהיו אורחים שיעברו דרכו.

"וַיִּשָּׂא עֵינָיו, וַיַּרְא, וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים". סוף סוף הגיעו אורחים, ולמרות שזה היה בעיצומו של התגלות אלוקית שהייתה לו, "עזב" אברהם והתנתק מהמעמד האלוקי, מ'קבלת פני שכינה'. וטרח והתרוצץ, ללא לאות, להביא לפני האורחים כל טוב.

ומאז נקבע לדורות האמירה המפורסמת: "גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני שכינה".

הסיפור הדרמטי הוא נפלא, אך הוא מעורר תמיהה גדולה:

הרי בסופו של דבר התברר שאותם שלשה אורחים לא היו אנשים רגילים, אלא הם היו שלשה מלאכים. שעל כל אחד מהם הוטל לבצע משימה אלוקית. ברור לכולם שמלאכים אינם זקוקים לאכילה ושתייה.

וכאן עולים להם כמה סימני שאלה:

א)    האם זה אומר שאברהם אבינו 'נכשל', שלא בידיעתו, בעזיבת התגלות אלוקית ללא סיבה מוצדקת ?

ב)    ואולי יותר מכך, האם נוכל לומר שלא הייתה כאן כלל מצוות הכנסת אורחים ? שהרי אותם 'אורחים' רק היו "נראים כאוכלים" מפני כבודו של אברהם... וא"כ כל טרחתו הייתה לשווא ?

 

 

לכל פעולה של חסד ישנם שני צדדים:

הצד של המקבל -

א.    החפץ (אוכל, שתיה, ממון או כל דבר אחר) שהזולת מקבל, ובזה מתמלא חסרונו.

הצד של הנותן -

ב.     תנועת החסד והאכפתיות שמבטא הנותן.

בדרך כלל, בכל עניני חסד, מה שחשוב באמת, ובעיקר משמעותי, הוא מילוי החסר של המקבל בפועל ! ואילו הרגש של הנותן אינו (כל כך) קריטי עבור המקבל. העיקר שיקבל את מה שהוא נזקק לו !

יוצא מן הכלל, הוא מצוות "הכנסת אורחים" !

הכנסת האורח צריכה להיעשות בצורה כזו, שהאורח יחוש שהמארח באמת מתעניין בו. זה שהוא נותן לו אוכל או מיטה וכדומה, הוא מפני שאכפת לו ממנו והוא באמת רוצה להיטיב לו.

הערך האמתי של האירוח אינו תלוי בתנאי האירוח, זה גם לא נמדד במספר ה"כוכבים" שיש לבית המלון... הדבר מותנה בתחושת ההתמסרות שיחוש האורח.

זו גם הסיבה שההלכה נותנת משקל משמעותי ביותר לליווי האורח כשנפרד מבעל הבית. כי בזה בא לידי ביטוי התעניינות רצינית במצבו, ולא דווקא נתינה של משהו גשמי.

ולכן ברור שאברהם אבינו קיים מצווה זו בתכלית ההידור, גם אם ה'אורחים' -  המלאכים לא נהנו מהארוחה הדשנה שטרח והכין להם. אברהם אבינו עשה את העיקר, הוא ביטא את תשומת הלב שלו.

הדאגה האמתית לאורח, האכפתיות, תשומת הלב המשמעותית שמעניקים לו, היא, אכן גדולה יותר מקבלת פני שכינה

 

שבת שלום

הרב ברוך וילהלם

בית חב"ד נהריה

יו"ר



<< הקודםלרשימה המלאההבא >>