כשאמא מבטיחה, היא גם מקיימת !

יום אחד היא מצאה את עצמה אלמנה צעירה ואם שכולה. ממש לבדה, לאחר שבעלה ובתה נפטרו.

סביב השתוללה המלחמה הנוראית. רבבות אנשים ברחו מאימת הגרמנים מזרחה, לכיוון אסיה. שלושה ילדים נלוו אל הגברת שווי. שלושה, שעתידים ברבות הימים להיות רבנים דגולים, אישים רבי מעלה.

כמו רבים מאזרחי רוסיה המופגזת, גם הגברת שוויי עלתה עם ילדיה לרכבת הנוסעת לבוכרה, לברוח. להתרחק מקו האש. שבועות עברו עליהם כך בנסיעה, עד שהחליטה שהתרחקו דיים. היא וילדיה ירדו בתחנה בלתי מוכרת בכפר קטן.

היא החלה לחפש עבודה כלשהי ומחסה לראש, כדי לשרוד את ימי המלחמה. וכך פרנסה בדוחק את משפחתה.

אולם, עניין אחד הציק לה כל העת, מה יהיה עם החינוך היהודי של ילדיה, היא דאגה לבנה הבכור, ברוך שלום, שאמור להגיע לגיל מצוות. ולא ידעה מי ילמד אותו להניח תפילין, ומי יכין אותו כראוי לבר מצווה שלו.

יום אחד, בעודה הולכת ברחוב הכפר, הבחינה ביהודי שנמנה על חסידי חב"ד, גם הוא הבחין בה ולאחר שהתעניין בשלומה, היא סיפרה לו עד כמה היא דואגת לחינוך יהודי-חסידי, חינוך על טהרת הקודש של בניה, היא אינה יודעת מי ילמד אותם וכיצד יגדלו להיות יהודים יראי ה' בניכר.

והמבקר, החסיד האלמוני סיפר לה כי בעיר סמרקנד מתקיימת ישיבה מחתרתית. ואם היא רוצה הוא יוכל  לקחת את הבן הבכור איתו ולהפקידו בידיים טובות בישיבה זו. גברת שוויי הסכימה מיד, היא חיבקה את בנה חיבוק פרידה אמיץ, ועל אף שהייתה זו עת מלחמה, והיא לא ידעה מתי תפגוש בו שוב, חשה שאבן נגולה מעל לבה. בנה יקבל חינוך יהודי חסידי!

עברו מספר שבועות, והנה באחד הימים היא רואה שוב את החסיד, מסתובב ברחוב העיירה. בהתרגשות מה היא ניגשה אליו וקיבלה דרישת שלום חמה ומיוחדת מבנה הבכור שלומד ומתעלה. בשמעה זאת היא פנתה אליו והתחננה ובקשה שגם את הבן השני, אייזיק'ל, הוא ייקח לישיבה כיוון שגם הוא חייב ללמוד, וגם הוא צריך לקבל קצת יותר חינוך שאין באפשרותה להעניק לו... בעיירה הנידחת בה היא נמצאת.

החסיד סירב, וענה לה  בצער. שאין לו ניירות מזהים, ואם הוא ייקח אותו הסכנה תהיה רבה מדיי. מלבד זאת, הוסיף, שהוא עדיין צעיר וצריך להיות קרוב לאמו. תמהה האם ואמרה "צעיר ? בשביל לקבל חינוך יהודי בישיבה ולגדול כמו שצריך ? היש לכך גיל צעיר מדי ?" -

הרבנית שווי כבר תכננה את צעדיה הבאים. למחרת, כאשר החסיד עמד לעלות לרכבת, נתנה הוראות אחרונות לבנה השני ואמרה לו שעליו להתחבא מתחת לספסל ולעקוב כל העת אחר החסיד ולהיצמד אליו. נשיקה אחרונה, חיבוק חזק, והיא דחפה את הבן פנימה, דקה קצרה לפני שהדלתות נסגרו והרכבת יצאה לדרכה.

קשה היה לה להמשיך לחיות בניכר, אך הידיעה ששני בניה הגדולים יושבים והוגים בתורה הקלה במעט על מצוקתה. ומה יהיה על יענקל'ה, הבן הקטן? בימים כסדרם, כשאין מלחמה, הרי היה הוא כבר יושב ב'חדר', לומד משניות ואפילו מעט גמרא. מי ישקיע בגידולו פה בבוכרה, בכפר הנידח?

גם הפעם היה ה' בעזרה. באחד הימים שוב נראה לפתע החסיד, והאם המודאגת הציעה ללא חשש את דאגתה הבאה באמרה שהילד הקטן, כבר בגיל 'חדר', והיא דואגת לחינוכו, מי ילמד אתו הלכה, משנה, תולדות עם ישראל? ושוב התחננה לחסיד שייקח את בנה הקטן לישיבה בסמרקנד, שם יכיר ילדים חסידיים אחרים ויספוג גם ידע וגם אווירה"... החסיד שלל בנחרצות את הענין הזה, שוב בטענה שלא יוכל להסתכן ולקחתו עמו לסמרקנד!

גברת שווי הייתה מנוסה כבר, והיא נכונה לעשות כל שיידרש כדי להביא את בנה למקום תורה וחסידות. יצאה אפוא למחרת אל תחנת הרכבת עם בנה הקטן. אך כאן אירע דבר לא צפוי. הילד נדבק אל אמו בעת החיבוק ואמר: "מאמא, אני לא נוסע! שני אחיי עזבו אותך ומאז לא ראינו אותם. אינני מוכן לנסוע לישיבה. אני נשאר אתך".

האם האמיצה והמסורה, מנסה לשווא לייצב את קולה. ואומרת לבנה כי גם לה קשה מאוד הפרידה ממנו ומאחיו, אבל היא יודעת שעבורו, בשביל החינוך היהודי שלו, הטוב ביותר הוא שייסע להיות עם נערים יהודים לומדי תורה. והיא הבטיחה לו, לעבוד קשה, ולחסוך פרוטה לפרוטה ולעשות כל מאמץ כדי להגיע במהירות לסמרקנד להתאחד שוב עם שלושת הבנים האהובים. היא הבטיחה וביקשה מבנה שיילך...

בתנועה עדינה אך תקיפה דחפה האם האמיצה את יענקל'ה אל תוך הקרון. שנייה אחת לאחר מכן נסגרו הדלתות, נשמעה שריקה והרכבת יצאה אל דרכה, בתוכה מצוי ילד קטן והיא נותרה שם בתחנה אם בודדה, גלמודה, אך... מאושרת!

גברת שווי עשתה כפי שהבטיחה וה' היה עמה. בתוך שבועות ספורים היו הדרכונים בידה והיא עלתה על הרכבת היוצאת לסמרקנד. אם חסידית, נחושה וגאה כמו מקודם.

לאחר נסיעה ארוכה הגיעה הרכבת ליעדה. הדלתות חרקו קלות בהיפתחם והיא יצאה אל תחנת הרכבת ההומה. מאז תחילתה של המלחמה הייתה זו הפעם הראשונה בה חשה האם האמיצה שכוחותיה עוזבים אותה. להיכן תלך? איך תדע היכן נמצאים בניה ?

לפתע, כמתוך חלום, בעוד המחשבות המבלבלות מאיימות לשבור את עוז רוחה, שמעה הגברת שווי את קולו של יענקל'ה שלה: "מאמא... מאמא..." היא אימצה את עיניה, ואכן, הנה הוא ! הוא היה שם ! לא חלום ולא דמיון !

"מה אתה עושה כאן יענקל'ה שלי ?" שאלה, כשהיא פושטת את זרועותיה לצדדים לקבל את חיבוקו. מה עושה ילד קטן בתחנת הרכבת ?

ויענקל'ה ענה לה בתמימות ילדותית: "מאמא, ברוב שעות היום אני לומד. אך בשעות בהן מגיעות רכבות מהעיר הקטנה, אני ממתין לך פה שתבואי... את הבטחת לי מאמא, שתבואי...

נכון שאימהות אף פעם אינן אומרות סתם ? ידעתי מאמא, ידעתי שתקיימי את הבטחתך." (תודה לאתר http://he.chabad.org ולגב' פ. ברוד)

כשמסיימים לקרוא את פרשת השבוע מתוך ספר התורה, קוראים בכל שבת בבית הכנסת קטע מדברי הנביאים, התואם לתוכן הפרשה. זוהי ה'הפטרה'. אולם בשבתות אלו של 'בין המצרים' קוראים ב'הפטרה' קטעים מדברי הנביאים שבהם מדובר אודות החורבן והגלות.

בשבת הקרובה נקרא את הפרק הראשון של ספר ישעיהו, (שנקרא דווקא נביא הגאולה), בו מובאים דברי תוכחה לעם ישראל אודות הגלות. על אף שהמטרה היא להביא דברי תוכחה על החטאים שהביאו לגלות הקשה והמרה, בכל זאת הפסוק החותם את ההפטרה הוא, למרבה הפלא, בדברי נחמה והבטחה על הגאולה: "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" ושלא בהתאם לתוכנו של הפרק ולרוח ימי 'בין המצרים'.

אין ספק כי סיום כזה אין ענינו רק להרגיע אחרי שלשה שבועות בהם קראנו בהפטרה אודות דברים פחות נעימים. פסוק זה בא לומר לנו משהו עמוק הרבה יותר, הוא בא לומר לנו שהגלות והחורבן הוא דבר ארעי ומהווים אמצעי בלבד, כדי להגיע בסופו של דבר למטרה. לפדיית ציון ותושביה.

הדבר דומה למי שרוצה לבנות בנין מפואר במקום בו קיים כבר מבנה. הרי אין לו ברירה אלא להחריב ולהרוס את המבנה הקיים על מנת לפנות את השטח לבניין החדש.

ברור לכל שאין מטרה חיובית בחורבן המבנה הקיים, אך באותה מידה ברור שאין ברירה אחרת... כל אבן שנופלת מהבניין הקיים, מהווה בעצם שלב נוסף המקדם את הבניה של הבניין החדש.

מסופר במדרש על יהודי שחרש את שדהו עם הפרה. באמצע החרישה געתה פרתו. עבר שם 'ערבי' שהבין בשיחת הבהמות... ואמר לבעל הפרה, שיפסיק את עבודתו כי געיית הפרה מספרת שברגע זה ממש נחרב בית המקדש. ואכן כך עשה. כעבור זמן קצר געתה פרתו בשנית. אמר לו אותו 'ערבי', שהוא יכול להמשיך ולחרוש, כי כעת ממש נולד מושיען של ישראל.

בקטע נפלא זה מעביר לנו המדרש שדר עצום, הוא בא לומר לנו שלמעשה כבר ברגע הראשון אחרי החורבן התחיל גם תהליך הגאולה !  כי זוהי בעצם הכוונה הנסתרת של הגלות.

גלות וגאולה אינם שני קוים הפוכים שבעצם אינם נפגשים, אלא זהו קו אחד ארוך שמתוך הגלות צומחת הגאולה.

זה דומה לשני הקצוות ההפכיים  ששמע אברהם אבינו בעת 'ברית בין הבתרים' בנבואה, מצד אחד נאמר לו ש"ועבדום ועינו אותם", אך באותה נשימה נאמר לו "ואחרי כן ייצאו ברכוש גדול".

נשגב מבינתנו להבין, מדוע כדי להגיע לגאולה הנצחית, חייבים 'לעבור' דרך גלות ארוכה קשה ומייסרת כ"כ.  אך, חוסר ההבנה שלנו אינו משנה את האמת. אנו חיים באמונה פשוטה ואין לנו ספק שברגע הבא ממש יבוא כבר משיח צדקנו ויגאל אותנו בגאולת עולמים. שהרי אבינו הטוב, הקב"ה הבטיח לנו ש"ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" ! בדיוק כמו יענקל'ה שהמתין יום יום בתחנת הרכבת מתוך ידיעה ברורה, כאמו הבטיחה והיא גם תבוא, כי אמא אינה מפרה הבטחה.

שבת שלום

הרב ברוך וילהלם

בית חב"ד נהריה

יו"ר



<< הקודםלרשימה המלאההבא >>