חתן צעיר, שזה עתה נישא, היה מרוגש מאוד לקראת השבת הראשונה שהיה אמור להתארח אצל חמיו וחמתו. הוא הבין שלא מתאים להגיע ב'ידים ריקות', אך, לצערו, לא היה לו בכיסו מספיק 'מזומנים' לקנות מתנה מכובדת. הוא נכנס לאחת החנויות בעיר, וחיפש מתנה כזו, שמצד אחד תיראה גדולה ומכובדת, אך תהיה במחיר שיתאים לאפשרויותיו...

המוכר הבין לליבו, ואמר שאכן, יש לו להציע משהו מתאים. הוא הוריד מאחד המדפים אגרטל נאה ומרשים במיוחד. והסביר לחתן הצעיר, שזה אמנם נראה  כקריסטל אמתי, אבל הוא רק 'נראה' כך... ולכן מחירו זול מאוד.

האגרטל מצא חן בעיני החתן הטרי, אך למרבה התסכול, כשלקחו ביד להתבונן ביופיו, הוא החליק לו לפתע ו... נשבר !  החתן התעשת מהר, הוא שילם את מחירו וביקש מהמוכר לעטוף את שברי האגרטל כמתנה. וכך חזר לביתו עם 'מתנה' עטופה.

בערב שבת, הגיע החתן המרוגש לבית חמיו וחמתו, הוא החזיק בידיו את המתנה המכובדת, ו...לפני שהניחו על השולחן, הוא דאג שזה 'יחליק' מידיו וישבר...  

כמובן, מיד נשמעו קולות ארגעה, חמתו הביעה דברי הערכה על הרצון הטוב וכו'. רק רגע אחד לפני שהשליכו לפח את המתנה השבורה, ביקשה החמות לפחות לראות את שברי האגרטל ולהתרשם ממנה.

כשנפתחה העטיפה, היה זה שוד ושבר אמתיים... הסתבר שהמוכר הכניס כל שבר בעטיפה נפרדת....

✿

פרשת השבוע פותחת בציווי לבני ישראל לתת תרומות להקמת המשכן. כך אומרת התורה: "... וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה:  מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי.  וְזֹאת, הַתְּרוּמָה, אֲשֶׁר תִּקְחוּ, מֵאִתָּם".

המושג 'תרומה' חוזר על עצמו 3 פעמים באותם פסוקים, וזאת משום שמרומזים כאן 3 סוגי תרומות:

הסוג הראשון: תרומת האדנים – כל אחד הביא 'מחצית השקל', ומכסף זה יצקו את ה'אדנים' (= הבסיס שעליו עמדו קרשי המשכן). תרומה זו נתנו בני ישראל רק פעם אחת בעת בניית המשכן.

הסוג השני: תרומת המזבח – כל אחד הביא 'מחצית השקל', ומכסף זה קנו את קרבנות הציבור, שהקריבו בכל יום.  תרומה זו לא הייתה חד פעמית, רק בעת בניית המשכן. תרומה זו נשארה כנתינה שנתית קבועה לדורות.

הסוג השלישי: תרומת המשכן – מתוך רשימה של 13 פריטים, (זהב, כסף, נחושת, תכלת, ארגמן וכו') הביא כל אחד ככל שנדבו לבו, ומזה הקימו את המשכן.

נתמקד ב"תרומת המזבח" – הקבועה לדורות.

כאמור, בתרומות אלו רכשו קרבנות ציבור. לכל קורבן יש את המשמעות שלו, המטרה שלו. חלק גדול מהקרבנות, מטרתם היא כפרה. כך זה בקורבן של יחיד, וכך גם כשמדובר בקרבן של ציבור – הוא בא לכפר על הציבור כולו.

על מה צריך הציבור כפרה ?

כשברא הקב"ה את העולם, הוא היה עולם מתוקן, מושלם, דהיינו היה בו את כל הפוטנציאל להיות עולם שכולו רק טוב והקדושה מאירה בו. אך ברגע שאדם הראשון חטא ב"חטא עץ הדעת", הוא הביא לעולם כולו "זוהמה". כלומר, העולם ירד בדרגה ונעשה גס יותר, עולם שהטוב מעורב עם הרע, עולם שקשה יותר לזככו ולקדשו.

מאז חטא עץ הדעת החל תהליך ארוך, שבסופו הייתה גלות ויציאת מצרים, ומתן תורה, מעמד שבו "וירד ה' על הר סיני". חז"ל מספרים לנו, שבמעמד מתן תורה "פסקה זוהמתן", העולם שוב חזר לפוטנציאל המקורי שהי' בו בתחילה בעת בריאתו, ועל ידי קיום תורה ומצוות ניתנה לנו האפשרות לזכך ולקדש אותו.

אך בזה לא תם העניין, כיוון  שאחר כך נכשלו בנ"י ב"חטא העגל", ושוב חזרה ה"זוהמה" לכל העולם, גם אלו מבני ישראל שלא נטלו חלק פעיל בחטא, הושפעו ממנו.

קרבנות הציבור באים לכפר – לנקות את הזוהמה שחזרה לעולם בחטא העגל. כלשון הפסוק "לכפר על נפשותיכם".

המילה קרבן, משמעותה הפנימית והעמוקה היא קירוב, כי זוהי מטרתו של הקרבן לקרב ולקשר מחדש את כלל הציבור לבורא העולם כשהם קדושים ומזוככים.

✿

מאחר שהירידה שחטא העגל גרם, השפיעה על הכלל כולו בבת אחת, לכן גם התיקון צריך לבוא על ידי הציבור כולו בבת אחת.

כאשר כל אחד מהציבור, הביא את תרומתו, "מחצית השקל", היה זה רק מחצית, כי כדי להיות שלם צריך להתאחד עם זולתו שהביא את המחצית השנייה. וכך, כשכל המחציות התאחדו יחד למהות אחת, הפכו להיות רכוש של ציבור מאוחד ומלוכד. רק אז רכשו באמצעותו את הכבשים שעלו על המזבח כקרבן ציבור.

וזו גם הבשורה הגדולה עבורנו.

אמנם החטא הביא שברון כללי על העולם, ועל כולנו, גם לוחות הברית נשברו בעקבותיו, אך השבר הוא גם התיקון. כאשר כל השברים מתחברים יחד כחטיבה אחת מאוחדת, כל חצאי שקלי בני ישראל הופכים להיות מהות אחת, רק אז באה הכפרה הכללית.

אך אם כל שבר יישאר עטוף בנפרד, יהיה זה, באמת שוד ושבר...

שבת שלום

הרב ברוך וילהלם

בית חב"ד נהריה

יו"ר

בשבת הקרובה אנו מציינים את היארצייט הרביעי של הרב ישראל ברוך בוטמן ע"ה, השליח הראשון של הרבי לנהריה.

התוועדות מרכזית וסעודת שבת תתקיים בבית כנסת חב"ד אחר תפילת מוסף.

ברוכים הבאים !