יהודי אמיד ומצליח, קרא לשלשת בניו לעת זקנותו, למסור להם את הונו. אך כדי שישכילו לשמור עליו לאורך זמן ולא יבזבזוהו ללא חשבון, הוא העניק לכל בן סכום משמעותי, שיספיק  לחיי רווחה לעשר שנים. את יתרת הרכוש, הוא נעל בארגז. והתנה עמם שבשנה ראשונה, הארגז יהיה מונח אצל בן אחד והמפתח אצל השני, וכך יחליפו ביניהם במהלך השנים, ובתום התקופה יתחלקו ביניהם בסכום שבארגז.

שני הבנים הראשונים הצליחו לכלכל את חייהם בסכום הראשוני שקיבלו מאביהם וחיו בריווח. אולם הבן הצעיר חי בהוללות וללא חשבון, ותוך שנתיים נותר חסר כל. הוא החל ללחוץ על אחיו לפתוח את הארגז ולחלק מידית את הכסף הנותר, אך הם סרבו בתוקף להפר את הוראת אביהם המנוח.

בתום התקופה נפגשו שלושת האחים לפתיחת הארגז ו... לתדהמתם לא היה אף פרוטה בתוכו... הוא היה מלא באבנים וחול ! היה ברור שאחד האחים שלח ידו בממון, אך לא ידעו להצביע מי הגנב... מחוסר ברירה הם הלכו יחדיו לרב העיר, בתקווה  שבפקחותו יעלה על עקבות הגנב...

הרב שמע את הסיפור, וטרם התפנה להכריע בנידון הוא ביקש מהם להביע את חוות דעתם בשאלה אחרת שהיה עסוק בה באותה שעה. וכך סיפר הרב,

בעירנו גרו בעבר שני חברים שהיו ידידים בלב ונפש. הם ביקשו להבטיח שהידידות תמשיך גם בדור הבא, וסיכמו שבבוא הזמן צאצאיהם יינשאו זה לזו. לפני פטירתם ציוו על כך לצאצאיהם.

לאחד החברים הייתה בת נאה, פקחית וכלילת המעלות, ולמרות שהבן של החבר היה בחור הולל וקל דעת, ביקשה הבת בכל זאת להינשא לו, רק כדי לקיים את צוואת אביה, אך הבחור ההולל לא התייחס לצוואת אביו ודחה את ההצעה.

היא נאלצה לחפש את בן זוגה במקום אחר, וכשמצאה בחור מתאים היא התנתה עמו, שאם ברגע האחרון לפני החופה יחול שינוי בדעת הבחור הקודם, היא תעדיף לקיים את צוואת אביה... החתן הסכים לתנאי המוזר. ואכן... סמוך לכניסתם לחופה בא הבחור הראשון בריצה והביע את רצונו לקיים את צוואת אביו לשאת את הכלה לאשה...  ואכן כך נעשה.

בתום סעודת החתונה, אספו החתן והכלה את רכושם ונסעו יחדיו לביתם החדש. בהיותם בדרך התנפלה עליהם חבורת שודדים ולקחו מהם את כל רכושם. הכלה התאוששה במהירות מההלם וביקשה לשוחח עם ראש השודדים, ושיתפה אותו בכל מה שאירע לה מאז פטירת אביה. משום מה נכמרו רחמיו עליה וציווה לשודדים להחזיר להם את רכושם ואף הוסיף מתנה משלו.

עתה, פנה הרב לשלושת הבנים, ואמר שבקהילה מתלבטים מי מ'גיבורי הסיפור' ראוי לקבל פרס הערכה על התנהגותו. וביקש מהם את חוות דעתם,

הבן הבכור אמר, שהגיבור האמתי בסיפור היא הכלה ! שהייתה מוכנה לוותר על בן זוגה כדי לקיים את צוואת אביה. האח השני אמר, שלדעתו הגיבור הוא החתן שוויתר ברגע האחרון על שמחת הנישואין, רק בגלל שרצה לעמוד בדיבורו. ואילו צעיר האחים אמר, שלדעתו הפרס מגיע לראש השודדים שוויתר על הרכוש שהגיע לידו ועוד הוסיף מתנה משלו...

קם הרב והצביע על צעיר האחים ואמר לו שכנראה הוא גנב את תכולת הארגז... כי מי שמזדהה עם שודד ומעריך אותו, הרי הוא דומה לו...

♦

בפרשת משפטים ישנם פסוקים רבים המפרטים את דינו של גנב.

מה מאפיין את הגנב ? מדובר באדם שמתחזה כאדם ישר, אך בסתר ובמחשך הוא שולח ידו ברכוש הזולת. בפרשתנו אנו רואים שדינו של הגנב חמור אף יותר משודד דרכים !

כאשר שודד נתפס, עליו להשיב לנגזל את הקרן בלבד. ואילו כאשר הגנב ה'אלגנטי' נתפס עליו לשלם כפל. ובמקרים מסוימים אף מתחייב לשלם פי ארבע או חמשה מערך הגניבה.

מה ההיגיון בפסיקה זו ? הרי בהשקפה ראשונה השודד נראה מאיים ותוקפני הרבה יותר גרוע מגנב ?

שאלה זו הטרידה גם את תלמידי רבי יוחנן בן זכאי, וכשפנו לרבם לקבל הסבר, אמר להם, 'זה (= השודד) השווה כבוד עבד לכבוד קונו וזה (= הגנב) לא השווה כבוד עבד לכבוד קונו, כביכול עשה עין של מטה כאילו אינה רואה'.

מה הכוונה בדברי רבי יוחנן,

הרי השודד אינו בא בהיחבא, הוא אינו מנסה להתחזות כאדם תמים וישר בפני הבריות. ברוב חוצפתו הוא לא מתבייש מאף אדם, אך באותה מידה הוא גם לא מתבייש ומסתתר מבורא עולם. בכלל לא אכפת לו מי רואה אותו. בכך הוא 'השווה כבוד עבד (=בני אדם) לכבוד קונו (= בורא העולם)'.

לעומתו הגנב, בהתנהגותו המתחזה הוא מבזה בצורה בוטה את הבורא.

מדוע הגנב מתחבא ועושה את מעשיו במחשכים, כי הוא חושש שמא בני אדם יראוהו, ויענישו אותו. ולמרות זאת הוא אינו חושש כלל, שבאותה שעה בורא עולם רואה אותו ואת מעשיו... והוא אינו מתבייש בזה, ועל זה אמר רבי יוחנן בן זכאי שבכך שהוא 'לא השווה את כבוד עבד (=בני אדם, שמהם הוא חושש) לכבוד קונו (= בורא עולם, שהרי הגנב אינו חושש ממנו)' הוא גרוע מהשודד.

הוסיף רבי יוחנן בן זכאי והסביר לתלמידיו את התהליך, איך מתדרדר אדם לטעות נוראה כזו, לחשוב שהקדוש ברוך הוא אינו רואה אותו בעת גניבתו,

בשלב ראשון היצר הרע משכנע את האדם שהקב"ה 'עזב את הארץ'. היצר הרע 'מסביר' לו שהקדוש ברוך הוא כל כך מרומם שרק 'על השמים כבודו'...

בשלב שני, מוסיף היצר הרע ואומר, שאפילו אם הקב"ה נמצא בארץ, הרי אינו רואה ואינו משגיח על המתרחש כאן למטה, כי 'קטן עליו' להתעסק עם מעשי בני אדם. הוא עסוק בדברים 'חשובים' יותר.

ובשלב שלישי מוסיף היצר הרע להמרידו יותר, וטוען שגם אם הקב"ה מסתכל במתרחש בארץ, הרי הוא רואה רק כאשר יש אור ... אולם בחושך הוא אינו רואה דבר...

ובכך הגנב גרוע מהגזלן, הוא משחית לא רק את ידיו בלקיחתו את רכוש זולתו, אלא גם את ההשקפה היהודית הטהורה, שהרי האמת היא שהקב"ה נמצא בכל מקום ומשגיח על כל פרט ופרט ולא נסתר מעיניו שום דבר קטן כגדול גם באור וגם בחושך...

♦

ה'גנב' אינו קולט שהגדלות האמיתית של הקדוש ברוך הוא היא כזו, שלא שייך לחלק בהשגחתו בין דברים גדולים לקטנים, לא שייך לייחס אצלו הבדל בין עניני שמים לענייני ארץ,

רק כאשר מדובר בדבר מוגבל, אפשר 'למקם' אותו ברמה מסוימת, ואז ניתן להבין שאין זה מכבודו 'להתעסק' בדברים הקטנים. אבל הבורא שהוא בלתי מוגבל ובלתי מוגדר בשום צורה, הרי באותה מידה שהוא משגיח על הנבראים הגדולים, הוא מחייה ומשגיח גם על השבלול הקטן שבמעמקי הים.

וכדברי דוד המלך בתהילים "מִי כּה' אֱ-לֹהֵינו הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת. הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת  בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ".

♦

ידוע שמכל דבר שיהודי רואה או שומע עליו ללמוד ממנו משהו המסייע לעבודת ה', וכפי שמביא הרבי בספר 'היום יום...'  שאפילו מהגנב אפשר ללמוד מסר חיובי... כמו שהרה"צ ר' משולם זוסיא זצ"ל מהאניפאליא למד כמה דרכים בדרכי העבודה מגנב:

א) הצנע לכת.    ב) מעמיד עצמו בסכנה    ג) דבר היותר קטן חשוב כדבר גדול ד) עמל בטרחא גדולה    ה) זריזות   ו) בוטח ומקווה    ז) אם לא הצליח בפעם הראשונה חוזר הרבה פעמים.

שבת שלום

הרב ברוך וילהלם

בית חב"ד נהריה