סיפור מדהים ששמעתי (כמעט) ממקור ראשון,

דבורה (שם בדוי) אם חד הורית התגוררה עם ילדיה בדירה קטנה בבת-ים,

באחד הלילות התפוצץ צינור מים וכל הדירה הוצפה בכמויות אדירות של מים,

בחוסר אונים שלחה האם את בנה הגדול לקרוא לשרברב (בלעז: אינסטלטור) נקרא לו טוביה לצורך הסיפור.

הוא אכן הגיע, ותיקן את הצינור, וכשראה את המצב בדירה ואת סימני הייאוש על פניה של האם, החל לגרוף את כל המים ועבד מספר שעות עד עלות השחר לנקות את הדירה.

כשסיים שאלה בעלת הדירה בחשש, מה המחיר שעליה לשלם ? והשרברב ענה בטבעיות שזה בסדר, כי העיריה משלמת לו ישירות עבור הקריאות הדחופות בלילה....

עברו כמה שנים וטוביה השרברב תכנן לשפץ ולהרחיב את דירתו, והחל לעשות סקר בין הספקים השונים על מחירי החומרים הדרושים: חול, מלט, אבנים וכו'.

כשחזר לביתו טרם החליט היכן להזמין את הסחורה הנדרשת, והנה למול עיניו המשתאות של טוביה הגיעה משאית מלאה בכל הדרוש לשיפוץ הדירה והחלה לפרק סחורה בחצר הבית.

נהג המשאית הסביר שקיבל הוראה מבעל החנות לפרוק את הסחורה.

ניגש טוביה לברר את הדבר, שהרי לא הזמין כלום !

אמר לו בעל החנות זה בסדר, כי העיריה משלמת לו ישירות את כל עלות ההזמנה....

ואז גילה לו שהוא הבן הגדול של אותה אם חד הורית. כל השנים הוא ציפה להזדמנות להכיר לו טובה על מעשה הגדול שעשה באותו לילה.

ותודה לה' שאכן הגיע לידיו הזדמנות זו.

♦

פרשתנו מלמדת אותנו לטפח את אחד התכונות החשובות ביותר לאישיותו של האדם.

אחרי שזכו בני ישראל להיכנס לארץ ישראל, בדרך מלאה הרפתקאות, מאז יציאת מצרים דרך 40 שנה במדבר. ועד לכניסתם על-ידי יהושוע בן-נון לארץ.

בכניסתם לארץ במשך 14 שנה כבשו את הארץ המובטחת וחילקוה לשנים עשר השבטים ורק אז סוף סוף התיישבו בחלקם, נטעו עצים וזכו לראות את הפירות הראשונים, פרי עמלם.

וכאן באה התורה ואומרת:  "וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל-פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ ...וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא; וְהָלַכְתָּ, אֶל-הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר יְ-ה-וָ-ה  אֱ-לֹהֶיךָ, לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם."

שערו בנפשכם, אדם עמל ומתייגע, כשהוא סוף סוף זוכה לחוש בידיו בתוצאה המיוחלת אזי הוא צריך לתת את זה לכוהנים בבית המקדש. לשם מה ? בכך הוא מחנך את עצמו למידת הכרת הטוב. כשהוא נותן מעצמו את ראשית עמלו הוא בעצם אומר תודה לבורא העולם, שנתן לו את היכולת והאפשרות לזכות בפירות אלו.

♦

במשך השנים שזכיתי ללמוד בישיבה ב – 770 בחצרו של הרבי מליובאוויטש, ראיתי שבכל יום כשהרבי הגיע במכונית למשרדו שב-770 הקפיד לומר "תודה" למזכירו שנהג ברכב.

כשהיה מישהו פותח את דלת הכניסה הראשית לבניין כשהרבי הגיע, גם אם זה היה ילד קטן. הרבי תמיד הקפיד לומר "תודה".

כך נהג הרבי תמיד.

♦

חשוב להכיר טובה, לא רק לאנשים שגמלו עמנו טובה אלא אפילו, כן, גם לחפצים ולמקומות שהטיבו עמנו.

רעיון זה אנו מוצאים כאשר משה רבינו נצטווה להביא על המצרים את עשר המכות.

בשלש המכות הראשונות היה זה אהרן שביצע אותן והוא זה שהיכה ביאור ובקרקע וכך החלה המכה.

הסיבה שמשה רבינו לא היכה ביאור, מפני שהמים שמרו עליו בשעה שהושלך ליאור, ומשה שהכיר טובה ליאור – לא היכה אותו !

כפתגם הידוע "בור ששתית ממנו מים – אל תזרוק בו אבן".

♦

אדם שזוכר להכיר טובה לכל מי שגמל עמו חסד, אפוף ברגשות תודה תמידיים לבורא העולם על כך שהוא ברא אותו ומעניק לו חיים, פרנסה ובריאות בכל רגע מחייו.

הדבר הראשון אותו אנו אומרים עם הקימה מהשינה הוא מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם שֶׁהֶחֱזַרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְּחֶמְלָה, רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ. הודאה והכרה בחסדיו של הבורא.

כשאומרים תודה לא רק נותנים הרגשה טובה לזולת, גם אנו עצמינו נתרגל להיות רגישים יותר, מעניקים יותר, וחברתיים יותר.

שבת שלום

הרב ברוך וילהלם

בית חב"ד נהריה

יו"ר