באחת החתונות ניגש ראשון אבי החתן, שהיה רב ידוע, לברך את החתן, הוא הניח את שתי ידיו על ראשו, וברכו מעומק הלב, זה נמשך דקה או שתיים. אחריו ניגש המחותן, אבי הכלה, הוא היה איש פשוט למדי, גם הוא הניח את שתי ידיו על ראש החתן, וברכו בעיניים עצומות, אולם זה נמשך זמן רב, הרבה מעבר למצופה.

אחר החופה ניגש אחד המשתתפים והתעניין אצל אבי הכלה, מה הוא אמר כל כך בזמן שבירך את החתן ומדוע זה ארך זמן רב כ"כ ?

הוא ענה בתמימות אופיינית, שהוא נוהג כפי שאמו ע"ה לימדה אותו עוד מקטנותו, שכאשר "מברכים", אומרים מיד את כל נוסח קריאת שמע שעל המיטה...

בעבר הלא כ"כ רחוק, נסיעה לחו"ל לא הייתה ענין שבשיגרה. גם העלות הכספית הייתה גבוהה באופן יחסי ומנעה מאנשים רבים לטוס, בכל זאת, בני הזוג כ. נענו להזמנת קרובי משפחתם והחליטו להשתתף בחתונת יקירם בעיר הגדולה בנ.י. במיוחד שקיוו שזאת תהיה עבורם הזדמנות לבקר בחצרו של הרבי מליובאוויטש ולהיכנס אליו ליחידות.

ואכן הם השתתפו בחתונה המיוחדת, הם התפעלו ביותר מהרחבות הגשמית העצומה שהייתה שם בחתונה בנ.י. בכל התחומים. הם לא הורגלו לראות דברים כאלו במקום מגורם.

דבר אחד הם לא הצליחו 'לעכל' בשום אופן. הם ראו שאוכל 'טוב' בכמות רבה מאוד נזרק לאשפה. זה הציק להם מאוד עד כדי שהצליח להעיב על ההנאה של שמחת החתונה, הם יצאו משם מתוסכלים ומבולבלים ובתחושה קשה.

כעבור ימים ספורים הם זכו, כמתוכנן, להיכנס ליחידות אצל הרבי, ובפתק שהגישו לרבי הם ציינו שהגעתם לנ.י. הייתה כדי להשתתף בחתונה.

לקראת סיום היחידות, פנה אליהם הרבי ושאלם, 'איך היה בחתונה שהשתתפתם ?' הם לא התכוננו לשאלה כזו... וגם לא הרגישו נוח לספר 'לשון הרע' על מה שראו שם. ולכן שתקו... כשהרבי ראה שאינם מגיבים, אמר להם משפט קצר, 'נו, כנראה היה שם שמח מאוד!'...

כשיצאו מחדר הרבי, הם התבוננו בברכות ובדברים המיוחדים שזכו לשמוע מהרבי, וכששחזרו את מהלך החתונה הם הבינו, שהרבי היטיב לתאר את החתונה... אכן, השמחה הייתה שם עצומה באופן חריג. מעודם לא זכו להשתתף בשמחה כה גדולה. ואז הם הפנימו איזה מסר חזק לימד אותם הרבי ב'דרך אגב'.

מצד אחד הייתה בחתונה מעלה עצומה ושמחה חריגה. ולאידך היה שם גם חסרון שדורש תיקון. השאלה היא רק על מה בוחרים לשים לב... על מה שמים את הדגש !

הם למדו כי כל אדם צריך להתרגל להיות טוב עין, לראות ולהעצים בכל דבר את הצד החיובי והטוב.

מר יוסף דור ז"ל שימש בתפקיד חינוכי בכיר ב'משרד החינוך', הוא סיפר פעם בהתרגשות על עוצמת האמונה בביאת המשיח ותחיית המתים שלמד מילד קטן...

בתחילת שנות ה -50 לא היה ניתן לחדש את הקבורה בהר הזיתים, שהיה נתון תחת שליטה ירדנית, ואז הפך בית העלמין 'סנהדריה' שבירושלים לבית עלמין קבוע. לאחר מלחמת ששת הימים נבנו השכונות רמת אשכול ומעלות דפנה ובית העלמין הפך למובלעת בתוך שכונות מגורים מאוכלסות ביותר.

יוסף דור השתתף באזכרה שהתקיימה בבית העלמין סנהדריה, וכשיצא משם פגש בפתחה ילד חרדי שאסף כיפות מהעוברים ושבים. הדבר סיקרן מאוד את יוסף, לשם מה אוסף ילד חרדי כיפות, והוא ניגש לשאול אותו מדוע הוא עושה זאת,

וכך הסביר הילד,

ביתי ממוקם כאן, בבניין שמול בית העלמין. אני מאמין שבקרוב ממש יבוא מלך המשיח, וכל המתים השוכבים כאן יקומו לתחייה. הם בוודאי יחפשו כיפה לראשם... אז אני מכין מראש מלאי מספיק של כיפות שאוכל מיד לחלק לכל המתים שיקומו לתחייה

יוסף דור סיים בהתרגשות, איך הוא נסחף באמונתו התמימה והטהורה של הילד.

וזה מה שנקרא 'לחיות משיח !'

באותה תקופה, בתחילת שנת תשל"ד (1974) היו לי הרהורים לא מעטים על המשך עבודתי כ'מלמד'. מרבית חבריי יצאו לשליחות הרבי במקומות שונים, ומאוד הצליחו. גם אני רציתי להשתלב בעבודת השליחות ולהצליח ב'גדול', ולא להישאר רק 'מלמד' לקבוצת נערים מצומצמת...

לא שיתפתי איש בהרהוריי ולבטיי. אך הם לא נתנו לי מנוח.

בדיוק באותם ימים חזרת מביקור אצל הרבי, וזכית אף להיות ביחידות. זה הי' דבר נדיר אצל הילדים בני גילך.

וכאשר באת לכיתה ואמרת לי שיש לך שליחות מיוחדת מהרבי אלי... התרגשתי מאוד. הרי זה דבר לא שיגרתי בכלל... ומה אני שומע ? שהרבי ביקש שתספר לי על מהלך השאלות והתשובות בחומר הלימודים שלימדתי בכיתה. הרגשתי באותו רגע, שלמרות שלא כתבתי לרבי כלום , הרי הרבי הרגיש את הרהוריי ולבטיי. קיבלתי עידוד עצום ומסר ברור ששליחות חיי הוא בתחום של חינוך ילדי ישראל.

ולכן נשארתי עד היום הזה בתחום החינוך,

ובנוסף לזה, תוכן וסגנון השאלות שנשאלת ביחידות, היו עבורי מורה דרך שעל פיו פיתחתי במהלך השנים שיטה ייחודית איך להצליח בלימוד גמרא עם ילדים.