משה לוי, שבגלל גובהו החריג היה מכונה מוֹיְשֶה וָחצי, (שלימים היה גם רמטכ"ל הצבא), היה אז מפקד חטיבת הבקעה, שעסקה במרדפים אחרי חוליות מסתננים שחדרו לארץ משטח ירדן, משה לוי השתתף אישית, כמח"ט, ברבים מהמרדפים הללו, באחד מהם גם הוא נפצע, ואושפז בבית הרפואה 'הדסה'.

באחד מימי שישי, ר' קלמן הגיע כהרגלו לבית הרפואה, שם הוא פגש את משה לוי הפצוע, וכמובן שהוא הציע לו להניח תפילין, משה לוי ענה בקשיחות "אני, לא מניח תפילין" !

הסירוב התקיף, מאוד כאב לר' קלמן, והוא אמר לעצמו, שברור לו שהבעיה היא שלו ולא של משה לוי... הוא היה משוכנע שאם היה מציע להניח תפילין בדיבורים היוצאים מן הלב, היה זה בוודאי נכנס לליבו ופועל עליו.

כמובן שהוא דיווח לרבי על כל מה שהתרחש.

במשך כל השבוע הציק לו מאוד, מדוע הוא לא פנה אליו מפנימיות הלב, וייחל שבשבוע הבא בע"ה יצליח במשימה להניח עמו תפילין.

ביום שישי הבא כשנכנס ר' קלמן למחלקה בבית הרפואה, משה לוי עמד בפתח חדרו. ועוד לפני שהספיק ר' קלמן לומר משהו, פנה אליו משה לוי ביוזמתו ואמר בקולו הסמכותי: "היום, אני מניח תפילין" !...

בתחילת דרכו בשליחות הרבי, היה הרב שלמה קונין שי' מבקר בקמפוסים שונים ברחבי ארצות הברית ונותן הרצאות ושיעורים ביהדות. זה היה בעידן ההִיפִּים (Hippies)  חברי 'תרבות הנגד' של צעירים בארצות הברית.

בין השאר הוא ביקר באוניברסיטת ברנדין, שם שהה ימים אחדים לסדרת שיעורים. אחד הסטודנטים שם לו למטרה 'למרר' את חייו בשאלות שונות ומשונות, אותו בחור טען שהוא אתאיסט גמור, ופשוט לא נתן לרב קונין מנוחה בהרצאות... היה נראה שמנוי וגמור עמו להוציאו משם כשידו על התחתונה.

לאחר כמה ימים של התגוששויות בינו לסטודנטים, כשאותו 'אתאיסט' נוטל חלק בראש... עלה במוחו של הרב קונין רעיון, ללמדם ניגון חב"די עמוק.

בתחילה ניגן לבדו, וכך חזר עליו שוב ושוב, עד שהניגון התחיל להיקלט ואט אט הצטרפו חלק מהסטודנטים. הרב קונין שם לב, שאותו בחור יושב מכונס במקומו ומקשיב בריכוז לניגון.

לאחר שעה ארוכה, ניגש אליו אותו סטודנט ואמר בקול חנוק: 'ראביי 'הרסת' אותי עם הניגון, אני לא מאמין שזה קורה לי'. והחל לספר בהתרגשות את סיפור חייו.

הוא גדל בחווה מבודדת במדינת איווה (Iowa) באמצע השממה, 'כל יהדותי הסתכמה בכך שידעתי שאני יהודי'. בביתם התגורר גם הסבא, אדם זקן וישיש שהצטרף לדירתם כשהיגר מברית המועצות. הסבא היה יהודי מאמין ושומר כשרות. ולכן היה ניזון רק מפירות וירקות והיה מבשל לעצמו ביצים קשות או תפוחי אדמה.

שלמה ל. הוא יהודי יקר, זכה ונולדו לו עשרה ילדים, והצליח לחנכם בדרך הישר. מתוך אושר ונחת הוא הוליך את כל בניו לחופתם, ובאופן הכי מכובד ויפה. הוא פשוט זכה להקים משפחה לתפארת !

כשעמדה להסתיים חגיגת החתונה של בנו העשירי, כולם היו כמובן נרגשים ביותר, והשמחה הרקיעה שחקים.

לפתע ביקש האבא המאושר לשאת דברים קצרים. הוא היה בדרך כלל מהאנשים השותקים, ולכן הסקרנות וההתרגשות בקהל היו גדולים, כולם רצו לשמוע מה בפיו.

הוא עלה על הכיסא, וכך אמר:

ידידיי היקרים,

'ברגעים מרגשים ושמחים אלו, ברצוני לומר לכם דבר חשוב.

זכיתי לחתן עשרה ילדים, כולם מאושרים ומסודרים בכל הדרוש.

דעו לכם שלכל אורך הדרך הקב"ה לא עזר לי אפילו פעם אחת !'

-         הקהל הוכה בתדהמה לשמוע כאלו מילים... לחש עבר באויר... איך אפשר להתבטא כך... –

ואחרי כמה שניות המשיך האבא המאושר ואמר:

'מה אתם חושבים שהקדוש ברוך הוא עזר לי ? הוא לא עזר, הוא עשה את הכל !!! אני רק השתדלתי לא להפריע !

בשכנות אלי מתגוררת אחות רפואית, כושית, שזכתה לסייע רבות לרבנית של הרבי מליובאוויטש בעניני רפואה. לעיתים קרובות מבקרת אותה 'אחות' אצלנו במשפחה.

באחד מביקוריה היא סיפרה: פעם הייתה הרבנית מאושפזת בבית רפואה במנהטן והרבי הגיע לבקרה.

היה זה יום גשום במיוחד ומהיציאה מהרכב עד הכניסה לבנין בית הרפואה, נרטב הרבי כולו מהגשם הזועף.

שאלתי את הרבי בהלצה: "אין לך תקציב לרכוש מטריה ?..."

ענה לי הרבי:

"גשם זו ברכה מהקדוש ברוך הוא. ומדוע לעצור אותו במטריה ?..."

סיימה האחות ואמרה, מאז גם אני לא משתמשת במטריה...

באחד ממחנות העבודה בסיביר, היה אסיר שביום שחרורו מהמחנה ביצע מופע מרהיב של הליכה על חבל.

כשירד הלוליין מהחבל שאלו אותו:

איך עשית את זה ? תהום פעורה תחתיך, הסכנה היא מוחשית בכל רגע, כל סטייה קלה או מעידה עלולים להיות אסון בטוח. איך אתה מצליח ?

ענה להם הלוליין: יש הרבה כללים וצריך הרבה אימונים, אבל הכלל הראשון והחשוב מכל:

לא להביט על הגובה העצום ! לא לשים לב לכל הסכנות הנוראות האורבות ! וגם לא להקשיב לתשואות הקהל... עליך לצעוד רק קדימה ולהסתכל אך ורק על המטרה שאליה צריך להגיע.

כשנוהגים כך, מצליחים ללכת גם על חבל דק וגם בגובה עצום ולהגיע למטרה הסופית ללא מעידות וללא אסונות.