הרב שמע את הסיפור, וטרם התפנה להכריע בנידון הוא ביקש מהם להביע את חוות דעתם בשאלה אחרת שהיה עסוק בה באותה שעה. וכך סיפר הרב,

בעירנו גרו בעבר שני חברים שהיו ידידים בלב ונפש. הם ביקשו להבטיח שהידידות תמשיך גם בדור הבא, וסיכמו שבבוא הזמן צאצאיהם יינשאו זה לזו. לפני פטירתם ציוו על כך לצאצאיהם.

לאחד החברים הייתה בת נאה, פקחית וכלילת המעלות, ולמרות שהבן של החבר היה בחור הולל וקל דעת, ביקשה הבת בכל זאת להינשא לו, רק כדי לקיים את צוואת אביה, אך הבחור ההולל לא התייחס לצוואת אביו ודחה את ההצעה.

היא נאלצה לחפש את בן זוגה במקום אחר, וכשמצאה בחור מתאים היא התנתה עמו, שאם ברגע האחרון לפני החופה יחול שינוי בדעת הבחור הקודם, היא תעדיף לקיים את צוואת אביה... החתן הסכים לתנאי המוזר. ואכן... סמוך לכניסתם לחופה בא הבחור הראשון בריצה והביע את רצונו לקיים את צוואת אביו לשאת את הכלה לאשה...  ואכן כך נעשה.

בתום סעודת החתונה, אספו החתן והכלה את רכושם ונסעו יחדיו לביתם החדש. בהיותם בדרך התנפלה עליהם חבורת שודדים ולקחו מהם את כל רכושם. הכלה התאוששה במהירות מההלם וביקשה לשוחח עם ראש השודדים, ושיתפה אותו בכל מה שאירע לה מאז פטירת אביה. משום מה נכמרו רחמיו עליה וציווה לשודדים להחזיר להם את רכושם ואף הוסיף מתנה משלו.

עתה, פנה הרב לשלושת הבנים, ואמר שבקהילה מתלבטים מי מ'גיבורי הסיפור' ראוי לקבל פרס הערכה על התנהגותו. וביקש מהם את חוות דעתם,

הבן הבכור אמר, שהגיבור האמתי בסיפור היא הכלה ! שהייתה מוכנה לוותר על בן זוגה כדי לקיים את צוואת אביה. האח השני אמר, שלדעתו הגיבור הוא החתן שוויתר ברגע האחרון על שמחת הנישואין, רק בגלל שרצה לעמוד בדיבורו. ואילו צעיר האחים אמר, שלדעתו הפרס מגיע לראש השודדים שוויתר על הרכוש שהגיע לידו ועוד הוסיף מתנה משלו...

קם הרב והצביע על צעיר האחים ואמר לו שכנראה הוא גנב את תכולת הארגז... כי מי שמזדהה עם שודד ומעריך אותו, הרי הוא דומה לו...

בעת 'מלחמת השחרור' בשנת תש"ח, שהו תושבי ירושלים במקלטים, לפרקי זמן ממושכים, מפני ההפגזות.

בשכונת בית ישראל, הצטופף באחד המקלטים יחד עם עוד רבים, גם רבי גדליה משה גולדמן, מי שכיהן כאדמו"ר מזוויעהל, הוא ישב באחד הפינות ולמד בהתמדה גדולה.

בין ההמונים ששהו במקלט, הייתה גם אשה, מרת נפש, שגם לא הייתה כל כך בריאה בנפשה, ולעיתים קרובות הייתה מתקיפה את אחד מדיירי המקלט, ופגעה בו ללא הרף.

 כש'הגיעו מים עד נפש', ודיירי המקלט התקשו לעמוד בזה, הם החליטו להרחיקה למקלט אחר.

אך לפני מימוש ההחלטה, הם ניגשו לרבי גדליה משה, לשמוע את דעתו.
והוא השיב להם בסיפור:

אופה אחד בכפר קטן נהג בכל יום לקנות משכנו האיכר ק"ג אחד של מרגרינה שהיה זקוק לה לאפיה.

ביום מן הימים התחיל האופה לחשוד שגושי המרגרינה האמורים לשקול ק"ג אחד, לא ממש שוקלים קילו שלם, אלא פחות. התחיל האופה לנהל מעקב. מידי יום שקל את גוש המרגרינה ורשם את התוצאה, ואכן, הסתבר לו כי תמיד שקל הגוש פחות מק"ג אחד.

רגז האופה מאוד על ששכנו מנהל משא ומתן שלא באמונה ומשקר לו מידי יום, ותבע אותו לדין. בעת המשפט פנה השופט לאיכר ואמר: 'אני מניח שיש לך משקל שעליו אתה שוקל את המרגרינה, הלא כן ?'

'לא כבודו, אין לי משקל, ענה האיכר.

'כיצד אם כן אתה יודע את משקל המרגרינה שאתה מוכר לשכנך האופה ?'

'אסביר לך, אדוני השופט', ענה האיכר, 'יש לי מאזני משקולת, בצד אחד שמים משקולת במשקל ידוע, ובצד השני אני שם מרגרינה שתאזן את זה. במקרה של האופה, אני תמיד משתמש כמשקולת בכיכר לחם של ק"ג אחד שאני קונה ממנו באותו יום, ושם לו מרגרינה בדיוק כמשקל הלחם...'

סיפור לא שיגרתי ולא נעים התרחש ביום חמישי לפני שבועיים בשכונת 'גאולה' בירושלים.

במשך זמן רב נראו עשרות בני אדם, חלקם עם חליפות ומגבעות, כשהם תרים בהררי זבל אחר אבדה יקרה: יהלום יקר משובץ בטבעת.

מדובר באבידה ששוויה כ 36,000 ₪ שנעלמה ואיננה.

אחת מדיירות הרחוב, ירדה להשליך את האשפה למכולה שברחוב ובטעות הושלך היהלום אל המכולה יחד עם שאר האשפה.

כשבני המשפחה קלטו מה קרה. מיהרו אל המכולה, לחפש את האבידה. אך באותו רגע הבחינו במשאית הזבל העירונית שמתרחקת לקצה הרחוב, אחרי שרוקנה את המכולה...

כשנהג המשאית שמע את זעקות השבר, עצר בטובו את משאית האשפה, וחנה בצד הכביש, והחל יחד עם הפועלים לרוקן את כל הזבל המונח בשולי המשאית, אשר טרם נדחס אל תוככי המיכל הענק.

עשרות שקיות אשפה, קרטונים ושאר מוצרי זבל פוזרו על אחד הרחובות המרכזיים בשכונת 'גאולה'. ועשרות תושבים, עוברי אורח ומבקרים החלו בחיפושים נמרצים אחר האוצר האבוד.

זה היה מחזה מדהים !...

מסופר בתלמוד (פרק ח' ממסכת תרומות):

יהודי יקר הזמין לביתו רב מכובד מאוד לסעודה חגיגית, הושיב המארח את כלבו... במושב הסמוך לרב. נפגע הרב מאוד ושאל את המארח: מדוע הוא מבזה אותו בצורה כזו ?

ענה המארח: שחלילה, הוא בוודאי לא התכוין לבזות אלא הוא חייב טובה גדולה לכלבו. כיון שבאו שודדים לביתו, ורצו לחטוף את אשתו וכלב זה הגן עליה ופצע את השודד וכך ניצלו חייה, ובכך שהוא מושיב את כלבו ליד הרב הוא רוצה לשלם לו על כך.