המייל השבועי


איך ה'תרנגול' ייצא מה'לול' ?...

מספרים על נער 'בן טובים', שהוריו לא חסכו ממנו כל טוב, הוא גם קיבל חינוך מעולה, אלא שלמגינת ליבם של הוריו, יום בהיר אחד נכנסה בו בנער רוח של שטות והוא החליט שהוא לא בן אדם אלא תרנגול...

בתחילה הם היו בטוחים שה'שיגעון' יחלוף במהרה והוא יחזור לשפיותו. אולם כשחדל הנער להצטרף אליהם לארוחות משותפות, והחל לבלות את ימיו ואת לילותיו בלול התרנגולים, הם הבינו שהבעיה עמוקה, קשה ואמתית.

ההתנהגות המוזרה גרמה להורים האוהבים חרדה ומבוכה עצומה. הם היו מוכנים לשלם סכומי עתק למי שיוכל לרפא את בנם. טובי הרופאים והפסיכיאטרים הגיעו וניסו להושיע בכל דרך, אך ללא הועיל.

באחד מ'עשרת ימי תשובה', הגיע לביתם איש חכם ונעים הליכות. משהבין את המצב המביך, אמר להורים בבטחה, שהוא יוכל בקלות לרפא את בנם. ללא היסוס הוא נכנס ללול התרנגולים, כדי להיפגש עם ה'תרנגול' המדובר...

ההורים עמדו מן הצד ועקבו אחר הנעשה, ונדהמו לראות שהאורח החכם ניגש לבנם, ולחש באזניו כמה מילים, ומיד התרומם בנם ה'תרנגול' ממקומו ועזב את הלול כאחד האדם !...

איך באמת הצליח אותו אדם חכם, במקום שרבים, טובים ומוכשרים נכשלו ? איזה קסם הוא עשה ? מה היה ה"לחש" אותו הוא אמר ?




לפתע התגלתה הנשמה...

באחד מימי שישי אמר לי אחד מבעלי החנויות, שיש לו אתגר עבורי. והוסיף, שאם אצליח במשימה, הוא מתחייב לתת מידית סכום נכבד לצדקה. הבנתי שמדובר באתגר לא פשוט ונדרכתי לשמוע מה בפיו...

'בחנות בגדים פלונית הממוקמת בקצה המתחם יושב יהודי שמצהיר כבר שנים שהוא אתאיסט גמור,  בוא נראה אם תצליח להניח לו תפילין' !...

ניגשתי בצעדים בטוחים לחנות הבגדים, והצעתי לבעליו להניח תפילין, אך הוא סרב בתוקף. בדרך כלל אינני מנסה ללחוץ על הסרבנים, אבל הפעם... אני במבחן. ומשקיפים עלי מרחוק...

ניסיתי לדבר על ליבו, והסברתי לו שבסך הכל נדרש ממנו להקדיש 2 דקות למצווה חשובה זו, אך הוא סרב וסיפר לי שהוא נשאר שריד אחרון מכל בני משפחתו שנספו בשואה, ומאז אינו מניח תפילין ואף אינו מעוניין לשמוע שום דבר הקשור ליהדות. הוא תיאר לי בכאב את מה שחווה מול עיניו, את רצח כל בני משפחתו היקרים, וסיים ואמר שמאז נשארה לו השאלה "איפה היה אלוקים ?" ולטענתו, הוא הצהיר באופן חד משמעי שהוא איבד את האמונה.

היה ברור לי שאסור לדון אדם במצבו, וכלשון חז"ל 'אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו', אבל לא התייאשתי, וניסיתי בכל זאת לדבר אל ליבו. אך נתקלתי בחומה בצורה !  הוא לא היה מעונין לשמוע שום דבר בנושא.

באותו רגע נשאתי בליבי תפילה לה' שיכניס לי בפי מילים מתאימות, שיצליחו לגלות את נקודת היהדות של היהודי היקר. ושיתברר, גם לו, שהוא, למרות הכל, יהודי מאמין !

אינני יודע מהיכן לקחתי את האומץ, אך פתאום מצאתי את עצמי אומר לו בהתרגשות: לפי התיאור שלך, איני מבין איך אתה עומד עתה כאן לפני ?... אם כל מה שהתרחש שם היה רק מהלך טבעי, הרי גורלך היה צריך להיות כגורלם... ובעצם לא היינו אמורים בכלל לדבר עכשיו. אלא ברור שהקדוש ברוך הוא היה שם באותה שעה ממש. והסיבה שרק אתה נשארת שריד אחרון מכל משפחתך, זה רק בגלל שבורא העולם החליט להציל אותך מהכלל ולהביאך לחוף מבטחים. וב"ה הצלחת להקים משפחה וכו'.




"א פינטעלע איד"...

בראש השנה האחרון, הלכתי לתקוע בשופר בבית משפחת כהן, המתגוררת סמוך לבית חב״ד. כמעט הגעתי לייעד ושער של חצר נפתחת, ומפתחה יוצא צרפתי כבן חמישים. מרוב מהירות המשכתי בדרכי ולא התייחסתי אליו, אך לפתע הוא אומר לי, בצרפתית, ׳שנה טובה׳. הסתובבתי בהפתעה. ׳שנה טובה׳ עניתי בעברית.

הוא חייך לעצמו ואנחנו התקרבנו בשקט.

אתה יהודי? שאלתי.

- אני לא. הורי היו. כלומר אמי ומשפחתה. אבל הוריה וכל הדור ההוא מתו באושוויץ. ואנחנו הגענו לצרפת כדי להשליך מאתנו את היהדות ואת כל מה שהביא עלינו צרות. אז אני כבר לא יהודי.

מה שמך? אני ממשיך.

- מר יורג. שמה של אמי הוא פופובסקי. יש לה אחים שגרים בפריז. הם שמרו על השם המקורי וגם שמרו על עיקרון יהודי אחד, להתחתן עם יהודים. אמא שלי התחתנה עם קתולי כדי לברוח כמה שיותר רחוק. וגם אני המשכתי בדרכה והתחתנתי עם צרפתיה לא יהודיה. אני מרוצה מהחיים.

אולי אתה רוצה לשמוע שופר? אני שולף ומראה לו במה מדובר.

הוא מביט, ואחרי כמה מילות הסבר הוא מסרב. ׳זה לא אומר לי שום דבר׳ הוא אומר. ׳וכמו שכבר אמרתי, אני אתאיסט. אמנם אמא שלי באה ממשפחה יהודית. אבל אני כבר לא.

לא ותודה!׳.




הנשמה בטהרתה

אחד מחסידיו של הצדיק רבי אלימלך מליזנסק (ה'תקמ"ז – 1787) בא פעם בליל ערב יום הכיפורים אל רבו הצדיק כדי לראות כיצד הוא עורך את ה'כפרות'.

רבי אלימלך סירב לבקשת החסיד. אך הציע לו לנסוע לכפר קטן, לביתו של יהודי פשוט, לראות 'כפרות'.

ציית החסיד, רתם מיד את עגלתו ונסע לאותו כפר.

כשהגיע לכפר הסתבר כי הבית של אותו יהודי נמצא בקצה הכפר. כשהגיע לשם החסיד כשעה לפני חצות הלילה, הוא מצא את עצמו בבית מרזח וגויים יושבים בתוכו ושותים לשוכרה.

כשראהו בעל הבית ניגש אליו ושאלו מה חפצו ? "עובר אורח אני – אמר לו החסיד – ורצוני ללון פה הלילה".

בעל הבית התחיל להסס ולגמגם: בביתי אין מקום, בכפר יש בתים אחרים, יותר מרווחים... אבל האורח הפציר בו לתת לו לפחות להיות בקרן-זווית עד עלות השחר ואז ילך לו לדרכו.  ובעל הבית נעתר לו.

קרוב לחצות התחיל בעל הבית לשלח את הגויים מהבית. כשכולם יצאו, ביקש מאשתו שתביא לו את ה'מחברת' המונחת במגירה.