במשך שנים רבות חיפשה מ. את בחיר ליבה. היא הייתה בחורה אנוכית מאוד ובררנית גדולה. עם כל בחור שנפגשה דיברה רק על עצמה, מה היא צריכה, מה צריכים לתת לה וכיצד הייתה מצפה שבן זוגה יתמוך בה, וכמובן  שאחרי 'הרצאה' כזו, אף בחור לא הוסיף להיפגש עמה.

מכריה הציעו לה לפנות לפסיכולוגים, שיעזרו לה לפתור את הבעיה, אך בפועל לא נוצר שינוי של ממש.  

בשלב מסוים, היא התקרבה לחב"ד, והגיעה ל'מכון חנה' במינסוטה, שם פגשה לראשונה את הרב פרידמן שהציע לה לנסוע לרבי ולקבל ממנו עצה וברכה. בתחילה נרתעה ושאלה, הרבי הוא פסיכולוג ? היא כבר שבעה מאלה רבות. הרב פרידמן אמר לה, הרבי מבין באנשים !

מ. קיבלה את עצתו והגיעה ל'יחידות' עם הרבי. היא הגישה לרבי שלושים דפים של דיאגנוזות מכל הפסיכולוגים. הרבי דפדף בדפים ואז פנה אליה ואמר, אינני מבין מה הבעיה. היא תמהה איך הרבי הספיק  לקרא במהירות כה גדולה את כל מה שכתוב בדפים שהגישה, והתחילה לפרט את קורות חייה.

ואז אמר לה הרבי, אני שומע את מה שאת אומרת. גם הבנתי זאת מהדפים שהגשת לי, אבל אינני מבין מה הבעיה עכשיו ? !

הבעיה היא שאני אנוכית מאוד, ולכן אינני יכולה לתת מעצמי למישהו אחר. 

בתלמוד הירושלמי מסופר על אדם בשם עולא בר קושב, שהיה מבוקש על ידי מלכות רומי, ונמלט מהם לעיר לוד.

כשנודע לרומאים שהוא תפס מחסה בלוד, הם הקיפו את העיר במצור, ואיימו שאם לא ימסרו בידם את המבוקש, הם יחריבו את כל העיר.

הלך רבי יהושע בן לוי ונפגש עם עולא במקום המסתור, ושכנע אותו שיסכים להסגיר את עצמו לרומאים, כדי להציל את כל העיר. ואכן רבי יהושע הצליח לשכנעו והסגיר אותו לרומאים.

  
רבי יהושע היה רגיל ללמוד תורה בקביעות עם אליהו הנביא. אך מאותו יום פסק אליהו הנביא להגיע אליו.

כשהבין רבי יהושע מדוע אליהו הנביא הפסיק להגיע,  קיבל על עצמו הרבה תעניות, והתפלל ששוב יזכה לגילוי אליהו. כאשר הגיע אליו שוב אליהו, אמר לו שלמרות שיש סימוכין בהלכה למעשיו, אך לחסיד כמוהו, הנהגה זו, למסור אדם למלכות, אינה מתאימה.

משפחתו של הרב קונין התגוררה ברובע 'ברונקס' בשדרת ג'רום 167, שהוא די רחוק מברוקלין. ולכן הקדים לגשת לרבי כדי שיספיק להגיע לביתו טרם כניסת החג. כשהגיע תורו לקבל מצה שאל אותו הרבי אם יהיה מוכן להביא מצה למשפחה מסוימת, ברובע 'ברונקס'.

כמובן שהוא שמח לבצע את השליחות וקיבל מהמזכיר כתובת מדויקת.

למזלו הטוב...כשעמדה השמש לשקוע, נתקעה הרכבת שבה נסע באמצע רובע ברונקס והיה עליו ללכת ברגל. הוא צעד בכיוון הכללי של פלאם פארקוויי, ושאל שוב ושוב את העוברים ושבים איך להגיע לכתובת שאותה חיפש. אדם אחד מלא רצון לעזור אמר: "ידידי, יש לך עוד דרך ארוכה!"...

מקץ חיפושים נמצאה הכתובת בבניין דירות גדול. הוא נקש על הדלת, ובעל הבית פתח,"מה אתה רוצה?" הוא שאל חדות. בברונקס נהוג לענות בחוצפה כשמברכים מישהו לשלום. "סליחה, אתה אדון כך-וכך?" שאל. "כן", הוא אמר. הוא הבחין בכיכר לחם שיפון המונח על השולחן, בהחלט לא היה זה אוכל מסורתי לסדר הפסח... ואז אמר לו, "הרבי שלח אותי".

"הרבי? הו, בבקשה תיכנס", הוא אמר. המטבח הזעיר הכיל רק שולחן קטן, כמה כיסאות ופלטה חמה. הרב קונין לא הבין מה הוא עושה שם, בשביל מה הוא מביא מצה למשפחה שלא חוגגת את חג הפסח...

הוא שאל את האיש אם הוא רוצה לעשות סדר פסח. הוא הסכים וקרא לאשתו להיכנס. היא נכנסה בלוויית שתי ילדות קטנות ומקסימות, גילן אולי חמש או שש, שהשתרכו מאחוריה, והיה ברור שהיא בהיריון. שתי הילדות היו עיוורות.

פינו את השולחן. ואמר, "טוב, אנחנו עושים סדר!" הוא ניסה להיזכר בברכות כסדרן, אך היה קשה לעשות זאת ללא הגדה. הוא נתן להם מהמצה שהרבי שלח והשתמש במים ובכוסות נייר בתור 'ארבע כוסות יין'. וניסה לחשוב מה היה עושה הרבי אילו היה כאן. והתחיל לספר להם כמה דברים שהרבי לימד.

בחג הגאולה י"ט כסלו אשתקד (תשע"ו), נערכה בנהריה התוועדות מרכזית בהשתתפות קהל גדול בלעה"ר.

במהלך ההתוועדות נערכה מכירה פומבית, על מטבע מהרבי שזכיתי לקבל לפני שלושה עשורים. ההכנסות הוקדשו לפעילות החסד של בית חב"ד בנהריה.

בהמשך הערב, התחממה האווירה, ניגנו ניגונים מעוררי לב, והייתה הרגשה עילאית.

לפתע הפתיע אחד האורחים ר' ק.ז. כשהוציא מארנקו דולר שהתקבל מידו של הרבי, וביקש את רשות הדיבור:

הוא סיפר בהתרגשות שהוא ממתין זמן רב שהקב"ה יזמן לו זיווג המתאים לו, וידיד טוב העניק לו דולר זה כסגולה,

מדובר בשטר שנתן הרבי באחת ההזדמנויות לבחור שביקש ברכה מיוחדת לשידוך.

"עתה – כך סיים את דבריו – החלטתי להעניק את הדולר למכירה פומבית לטובת הפעילות של בית חב"ד".

ההתרגשות הייתה בשיאה, כולם הביעו התפעלות מכך שהוא מוכן לוותר על אוצר יקר כל כך למען הזולת. תוך מספר דקות הציע אחד המשתתפים סכום כספי נכבד ביותר, וקיבל לידו את הדולר.

אך ההפתעה עוד לא הסתיימה...

באותו התוועדות נכח הת' ר.כ. שגם ממתין זמן רב שהקב"ה יזמן לו זיווג מתאים, ובאותו רגע שהדולר הגיע לידי הזוכה שכאמור, קנה אותו בסכום נכבד, הוא העבירו מידית להת' ר.כ. שיהיה לו כסגולה לשידוך בקרוב.

ולסיפור זה יש ב"ה happy end:

לפני למעלה מעשור שנים נאלצתי לעבור בבהילות טיפול רפואי מורכב להצלת חיים. הטיפול נעשה בחו"ל אצל מומחה עולמי באותו תחום.

אפשר לתאר איזה מתח / לחץ אמור להיות באופן טבעי לקראת טיסה בהולה כזו, במיוחד אצל הילדים הקטנים... אך ב"ה שהצלחנו להתחזק בעצמינו, ואף לשדר רוגע ובטחון אמיתי בה', שהטיפול יעבור בע"ה באופן הכי מוצלח. ובהקדם נתאחד כולנו שוב מתוך בריאות ושמחה.

באותם ימים קיבלתי עצה טובה מידיד.  זו בהחלט הייתה עצה חכמה שסייעה רבות להחדיר רוגע ובטחון מוחשי בקרב המשפחה.

קניתי מראש, לפני הטיסה, בקבוק 'משקה', כן בקבוק 'משקה' שיהיה מוכן בשביל  לומר 'לחיים' בעת 'סעודת ההודיה', שנערוך לאחר ההחלמה המלאה.

בקבוק ה'משקה' היה מונח במקום בולט בבית. הוא שידר בצורה מוחשית לבני הבית את הביטחון המלא בה' שאכן הכל יעבור בצורה הכי טובה, ונתן לכולם תקווה ממשית שנזכה לחגוג יחד 'סעודת הודיה'.

ב"ה ותודה לה' הטיפול אכן עבר בהצלחה רבה, והיו גם ניסים גלויים / מיוחדים.

מיותר להוסיף, שלא נשארה טיפה אחת בבקבוק...

ידידיי היקרים מאוד,

לקראת חג הפסח הבעל"ט מצאתי לנכון להביא לפניכם מכתב ששלח הרבי לכלל בני ישראל לקראת חג הפסח בשנת ה'תשכ"ח (1968)

שתוכנו רלוונטי ביותר עבורנו גם בשנה זו.

מספרים על רבי נפתלי מרופשיץ שבאחד השנים כשדרש לקהילתו בשבת הגדול, הוא פנה לקהל ואמר: כשלמדתי את דברי הרמב"ם בדיני חג הפסח נתקלתי בשאלה חזקה:

בהלכות חמץ ומצה (פרק ו' הלכה י') פוסק הרמב"ם שבפסח כולם חייבים באכילת מצה, ומוסיף ואומר (שם פ"ז ה"ז) שאפילו עני המתפרנס מן הצדקה מחויב לשתות ארבע כוסות בליל הסדר.

 ואילו בהלכות גניבה (פ"א ה"א-ב) מבאר, שעל פי דין תורה אסור לגנוב כלום. וכל הגונב ממון משוה פרוטה ולמעלה הוא עובר על איסור מפורש.

עכשיו רבותי ! אני שואל:

מה יעשו העניים בפסח?  מצות הם חייבים לאכול, ארבע כוסות חייבים הם לשתות, אבל אין בידם מעות  לקנות מצה ויין. ומצד שני לגנוב ממון הרי אסור, כיצד יקיימו העניים את שני פסקי הרמב"ם האלה?

באתי למסקנה שרק אתם, העשירים והאמידים, יכולים לתרץ קושיא זו: כשתסייעו לעניים ביד רחבה יתיישבו מאליהם שני פסקי הרמב"ם..."

כשחזר הרב לביתו היה ניכר שהתאמץ במיוחד. שאלה אותו הרבנית, מה נתייגעת כל כך ? השיב לה הצדיק: תפקיד קשה היה לי היום, הארכתי היום בדבריי לעורר לב העשירים שיחלקו "מעות חיטים" ביד רחבה.

שאלה אותו הרבנית: ואיזה פירות עשו דבריך ? הצלחתי בחמישים אחוז, השיב הרב, והסביר: העניים מסכימים איתי ומוכנים ליטול. עכשיו נשאר רק החצי השני שהעשירים יסכימו לתת...

הסיפור הבא התרחש לפני מספר שנים, באחד מערי המרכז התמזל מזלו של אחד הנזקקים בקהילה, וכחודשיים לפני פסח זכה בפרס הראשון של הגרלת הלוטו, הוא התעשר בין לילה !

כהכרת הטוב לרב ישראל, מנהל בית חב"ד, שדאג לצרכיו בכל השנים, העניק ה"עשיר הטרי" סכום נכבד מאוד תרומה למפעל "קמחא דפסחא".

אך, כשנתן את תרומתו הנכבדה, הוסיף ואמר שיש לו בקשה אישית, חשובה ביותר, כתמורה לתרומה.

"לפחות טובה זו אני רוצה... בחלוקת מצרכי המזון לקראת חג הפסח הקרוב, אנא תן לי את החבילה ראשון בתור. שלא אאלץ להמתין זמן ארוך כאשתקד..."

הצומח, כאשר סופקו לו כל צרכיו הדרושים לגידולו - אדמה, מים ואויר וכו', אזי "משוחרר" הצומח מכל ה"דאגות" וההפרעות שלו. ואף שאינו יכול לזוז ממקומו ונגזר עליו להישאר במקומו כל ימיו - אף על פי כן, כל עוד אינו אלא צומח, הרי הוא בן חורין באמת.

אולם החי, אף אם יש לו את כל צרכיו באכילה, שתיה וכדומה, אם מוכרח הוא לעמוד במקום אחד - אין לו הגבלה גדולה מזו. הוא שרוי במאסר ובשבי חמורים ביותר - כי חסרה לו עיקר מהותו.

וכן האדם, שהוא שכלי. אף אם ניתן לו חופש גמור בתנועתו, אם סוגרים בעדו את חיי השכל – הרי הוא נמצא במאסר ובשבי השוללים ממנו את עיקר מהותו.

וכך הוא גם ב'עולם השכל' עצמו: אדם המסוגל להגיע לדרגות העליונות ביותר בשכל ומגבילים אותו לחיים שכליים של ילד קטן – הרי זה בשבילו המאסר הכבד ביותר של ה'אני' האמיתי שלו,

ואם הוא עצמו מכניס את עצמו למגבלה זו על ידי בזבוז שנותיו ושכלו ואפשרויותיו לצרכי אכילה, שתייה וכיוצא בהן, ולחיפוש אמצעים להשגת מזון ומשקה ולא למעלה מזה – הרי, מבחינות רבות, המאסר העצמי הזה, מר יותר בהרבה ובעל תוצאות חמורות יותר.