הי' זה לפני כ-100 שנה, ילד ירושלמי בשם משה (מש'ל) אייזנבאך צעד בדרכו, באחד השבתות, לתפילת שחרית, ברחוב יפו בסמיכות לעיר העתיקה בירושלים.

לפתע שם לב למטבע זהב שנקרא 'נפליאון' המונח בקרן זוית. באותם ימים של עוני ודוחק, היה זה אוצר של ממש. אפשר היה להתפרנס ממנו זמן לא מבוטל.

במחשבה ראשונה רצה הילד לקחת את המטבע ולהחביאו בכיס, אך מיד נזכר ששבת היום, ואסור לגעת במטבע, זה 'מוקצה' !

לוותר ולהמשיך בדרכו, הוא לא היה מסוגל, והחליט להניח את רגלו על המטבע ולעמוד כך בקרן זוית עד צאת השבת.

השעות עברו, והילד עמד באותה תנוחה מוזרה, ממתין בקוצר רוח לצאת 3 כוכבים ולחזור לביתו עם האוצר.

בשעות בין הערביים, עבר במקום נער ערבי, ודחף את הילד היהודי, וכשהבחין הערבי במטבע הזהב, הוא לקח אותו וברח מהמקום.

הילד הירושלמי לא מצא את נפשו מרוב צער וכאב, הוא עזב את המקום כשהוא ממרר בבכי תמרורים.

כעבוד כמה דקות הוא מצא את עצמו עומד ומתייפח בבכי, בבית מדרשו של הצדיק רבי מרדכי (ר' מאטאלע) טברסקי, אחד האדמו"רים לבית רחמסטריווקא. היה זה בזמן 'סעודה שלישית', הנערכת סמוך לצאת השבת.

מיד כשהבחין רבי מרדכי בילד הבוכה, ניגש לדובבו ולברר מה אירע לו. וכששמע את הסיפור העגום, אמר רבי מרדכי לילד שמיד אחרי ההבדלה, יכנס אליו לחדרו.

כשנכנס הילד, פתח רבי מרדכי את המגירה, היה שם נפליאון זהב אחד ! ושאל את הילד אם המטבע דומה למה שהוא מצא בבוקר ברחוב ? וכשנענה בחיוב, אמר רבי מרדכי לילד שהוא יכול לקחת את המטבע במתנה ! אולם, יש לו לפני זה, בקשה 'קטנה'...

הצדיק ביקש מהילד שיעביר לו את הזכות הנפלאה של מסירות הנפש שהייתה לו במשך כמה וכמה שעות על שמירת השבת !

הוא ביקש ממנו לוותר על הערך העצום של ההתאפקות, שלא העז אפילו לגעת במטבע, משום שהוא 'מוקצה'.

כששמע הילד את הדברים, הרהר לרגע, ואמר לרבי מרדכי בהחלטיות, שאינו מעוניין לקבל את המטבע, וכי איננו מוכן בשום אופן לוותר על זכות שמירת השבת !

כעבור שנה, בחגיגת בר המצווה של מש'ל, נתן לו הצדיק מטבע דומה במתנה !

אחד ממפקחי משרד החינוך נסע לניו יורק בשנות ה-60, כדי להשלים את עבודת הדוקטורט. חסידי חב"ד שנימנו על ידידיו המליצו לו לנצל את תקופת שהותו בניו יורק בכדי להיכנס לרבי.

אותו מפקח שהבין את יוקר המפגש וחשיבותו, הכין את עצמו היטיב, והביא באמתחתו סיכום של כ-20 תיאוריות שאסף מספרי דידקטיקה ופסיכולוגיה, כולם עסקו בשאלה "מה ניתן להחשיב כהצלחה בעבודת החינוך", וכל אחד ניתח איזה שינויים המתרחשים אצל המחונך, ייחשבו כהצלחה.  המפקח רצה שהרבי יבחר בתיאוריה הנכונה ביותר.

כאשר הוא הגיש את סיכום התיאוריות, עבר עליהם הרבי במהירות עצומה, ואמר: "הצלחה בחינוך, פירושה, מקסימום מאמץ".

בבת אחת שינה הרבי את התפיסה מן הקצה אל הקצה. כל עוד המחנך השקיע את כל מה שיש בו, הרי שהוא % 100 הצליח. זאת אף על פי שהשינוי עדיין לא ניכר במחונך.

לפני כמה עשורים שלח הרבי זוג חסידים ללונדון. מטרת השליחות הייתה  ללמד ולהדריך נערים במוסד חינוך שקהילת חב"ד הקימה שם.  

באותה תקופה, הסביבה הרוחנית בלונדון לא הייתה כל כך במיטבה, והם חוו קשיים לא מעטים. במיוחד כשזה היה נוגע לחינוך ילדיהם. קשה היה למצוא עבורם מסגרת חינוכית הולמת לדרך החינוכית שלהם, ובוודאי לדרך החסידית. ולכן חשקה נפשם לנטוש את השליחות, ולחזור לארצות הברית, לשכונת 'קראון הייטס' שבברוקלין, ולהיות ב'חממה' החסידית ליד הרבי.

מאחר שהם היו שלוחים נאמנים, לא היה להם ספק, שהם לא יעזו לעזוב את המערכה ללא אישור מהמשלח. וכך באחד הימים ישבה האימא ושפכה את ליבה וכך כתבה לרבי: "עבר כבר משך זמן מאז שנסעתי ללונדון עם בעלי ... אני לא מצאת מנוח לנפשי באנגליה ואני מרגישה שמקומי בקראון הייטס ואני רוצה לגדל ולחנך את בנינו שי' בסביבת אדמו"ר שליט"א".

התשובה שהרבי ענה לה מפתיעה ומענינת:

"בודאי כוונתך להרוחניות שבה (ולא לעצים ואבנים שבשכונה) וזה תמצא במוסד שלי בלונדון".

בשנת ה'תקנ"ט (1798) העלילו מתנגדיו של רבי שניאור זלמן, אדמו"ר הזקן, מייסד חסידות חב"ד. שהכספים ששלח לעניי ארץ ישראל, הם בעצם סיוע לאימפריה העות'מאנית, שהיו אויבי רוסיה הקיסרית. וכתוצאה מדיווח זה נלקח הרבי לחקירה וישב במאסר.

בנין בית הסוהר שכן על גדות נהר, ובכל פעם שהרבי הוצא מחדרו לבניין החקירות הובילוהו בסירה.

לילה אחד, בתחילת חודש חשוון או כסלו, כשהיו בסירה בדרך לחקירה, רצה הרבי לנצל את האפשרות ולקדש את הלבנה. הוא ביקש מהפקיד לעצור את הסירה. אך הוא סרב, והמשיך בהפלגה. והנה פלא, לפתע הסירה עצרה מאליה.

באותם שניות אמר הרבי את המזמור המקדים לברכת הלבנה, והסירה המשיכה בדרכה. הרבי ביקש שוב מהפקיד שיעצור את הסירה. הפעם הסכים הפקיד ועצר. ורק אז בירך הרבי את ברכת הלבנה.

איך צריך לנהוג שליח. עד כמה צריך לדבוק במטרה שאליה נשלח ללא שום שינויים. תוספות. או שיקולים זרים.

הסיפור מוכר בוודאי לכולם:

משה רבינו שולח 12 אנשים מהטובים שבעם, לבדוק את המצב של העם היושב בארץ (אם הוא "חזק" או "רפה"). וכן את סוג האדמה שיש שם ("הטובה היא אם רעה.. השמנה היא אם רזה"). ואף ביקש שיביאו מפירות הארץ.

כשחוזרים המרגלים מהמסע בארץ הם מדווחים:

בָּאנוּ, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ; וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, הִוא--וְזֶה-פִּרְיָהּ. אֶפֶס כִּי-עַז הָעָם, הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ; וְהֶעָרִים, בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד, וְגַם-יְלִדֵי הָעֲנָק, רָאִינוּ שָׁם.

עד כאן לא נראה שום בעיה בדיווח. הרי הם התייחסו בדיוק למה שביקש משה רבינו.