המייל השבועי


מה חיפש החסיד בלילה מושלג בציריך ?...

באחת מנסיעותיו לגייס כספים בשוויץ, היה בלוצרן. ומשום מה לא היה בידו באותו יום את הספר 'תורה אור', הוא היה בטוח שבישיבה הקיימת בעיר, ימצא את מבוקשו. בסיום 'יום העבודה' הוא ניגש לישיבה כדי ללמוד את השיעור היומי, לתדהמתו התברר, שבכל ארון הספרים המפואר לא נמצא ספר 'תורה אור'.

לדלג על יום לימוד אחד לא בא אצלו בחשבון כלל ! והחל לחשוב איך יצליח בליל חורפי ומושלג, להשיג בלוצרן את מבוקשו...

החב"דניקים היחידים שהכיר, הם משפחת שמרלינג מציריך. מרחק נסיעה של שעה מלוצרן, והחליט לנסוע לביתם, שם בוודאי ימצא את מבוקשו. אך כשהגיע לתחנת הרכבת התברר שהפסיד את הרכבת האחרונה. כאמור, היה זה ליל מושלג, רכבים פרטיים לא נסעו לציריך. אחרי התרוצצות לא קלה, הצליח למצוא נהג משאית שנאות לקחתו באישון ליל לציריך.

כשהגיע לבית משפחת שמרלינג, היה זה בשעה 3 לפנות בוקר, והוא לא העז לצלצל בפעמון ולהעיר את כל בני הבית... אבל לאידך, הוא חייב להשיג את ה'תורה אור' ללימוד היומי טרם יעלה השחר של היום הבא. הוא חיפש סביב הבניין איזה דלת חירום או חלון פתוח שיוכל להיכנס לבית המשפחה...

הרעשים העירו את בעלת הבית, והיא שלחה בבהלה את בעלה לראות מי מנסה להיכנס לביתם באישון ליל דרך החלונות... בעלה שהבחין בין פתיתי השלג שמדובר בדמות יהודית ובלבוש חסידי נרגע, וירד לפתוח את הדלת. כשהבחין בדמותו המיוחדת של הרב חיים, הכניסו מיד לביתו בהתרגשות, ותמה מה הוא עושה בשעה כזו בפתח חלונותיו...




כשהסבל למעלה מהכוחות - יש גם פתרון...!

בליל שבת האחרון, השתתפתי בהתוועדות מיוחדת, עם הרב יוסף אברהם העלער שי', ראש "כולל מנחם" ומרבני שכונת קראון הייטס, בין הדברים הוא סיפר על אחד מידידיו שסבל ייסורים קשים ברגליו, עד שלא היה מסוגל ללכת למגינת ליבו, והרופאים לא מצאו מה הגורם לייסורים,

בצר לו, ביקש אותו ידיד מהרב העלער, לכתוב לרבי אודות הכאבים ולבקש עצה וברכה, הרבי הגיב במילה אחת "סיאטיקה ?", דהיינו, שיתכן שזו המחלה הגורמת לכאבים ברגליו (מדובר בכאבי גב שמקרין לרגל לכל אורך מסלולו של העצב הסיאטי), הרופאים בדקו שוב ולדעתם, לא זו היתה הסיבה,

כך עברו עוד שנתיים של סבל, ואז ביקש הידיד, שהרב העלער יכתוב על כך שוב לרבי, הפעם היתה התשובה שמאחר ולפי דבריו הוא סובל ייסורים שלמעלה מכוחותיו, שייתן ממון לצדקה בסכום שלמעלה מכוחותיו !

וכך עשה, ותוך מספר שבועות נרפא לגמרי, ואז גם הוכח שאכן סבל מסיאטיקה...




מה ערכו של פזו ארגנטינאי אחד ?

שלושה אחים נפגשו וניהלו דיון מי מהם מסייע יותר לאמם הזקנה שגרה לבדה מעבר לים.

הראשון אמר: "אני בניתי לה אחוזה ענקית כל כך, שיש לה חדר לכל יום בשנה".

אמר השני: "אני קניתי לה צי של מכוניות עם נהגים צמודים כדי שישרתו אותה בכל עת".

אמר השלישי: "אינני עשיר כמוכם ואין בידי לתת לה כל כך הרבה. הסכום הדל שיש בידי לא מאפשר לי לקנות דבר. אולם מאוד רציתי לכבדה ובכל זאת לתת משהו, אז שלחתי לה מתנה מטבע אחד של פזו ארגנטינאי. זה הדבר היחיד שהיה ברשותי".

גיחך האח השני: "תגיד לי, אתה לא קורא עיתוני כלכלה ? מה אמא תעשה עם פזו ? זה לא שווה כמעט כלום היום".

גער בו האח הראשון: "באמת, אחי, איפה כיבוד ההורים שלך ?!".

כעבור זמן מה הגיע מכתב מהאם: "בניי האהובים, תודה לכולכם על המתנות.

בני בכורי - תודה על האחוזה שבנית לי, אך היא גדולה מדי בעבורי וקשה שלא להרגיש בה בודדה. בני השני - תודה על כל המכוניות, אך גם אחת הייתה מספיקה לנסיעה השבועית למרכז העיר.

ובני הצעיר - תודה רבה לך ! איך זכרת מה חסר לי באוסף המטבעות האהוב שלי ?"...




כיבוד הורים

מעשה באדם שהיה נוהג להאכיל את אביו תרנגולים מפוטמים. פעם אחת שאלו האב: "בני מנין לך כל אלו ?" ענה לו הבן: "זקן, אכול ושתוק, הלא גם הכלבים אוכלים ושותקים".

אולם מעשה אחר, באדם שהתפרנס מטחינה ברחיים, וכאשר נקרא אביו הזקן לעבודת המלך, אמר לו הבן: "אבא, טחון אתה במקומי ואני אלך תחתיך לעבודת המלך, משום שבעבודת המלך אתה עלול להתבזות ואף לקבל מכות".

בכל פעם שאנו משרתים את הורינו, עלינו לעשות זאת במורא והכנעה, כדרך שמשרתים אנשים נכבדים בעלי שררה.




יש לך פחד גבהים ?

 מאז שהייתי קטן, מספר רועי, ידעתי תמיד שיש לי פחד גבהים, כל טיול משפחתי צריך היה תמיד להיות מתוכנן היטב כדי לוודא שאין במסלול מקום גבוה מדי. בכל פעם שהיו מתקרבים למקום גבוה, כל המשפחה הייתה נלחצת מהמחשבה, איך לעזור לי לעבור את זה בשלום וכמובן, שלכולם כולם היו עצות טובות מה לעשות.

עכשיו יצאתי לטייל לבדי ותכננתי להיות במקומות לא גבוהים מדי.

באחד הימים יצאתי לטיול ובאמצע המסלול הגעתי לגשר גבוה מאוד שלא ידעתי עליו מראש.  ברגע הראשון לא ידעתי את נפשי מרוב פחד, לא ידעתי מה אעשה, אבל אחרי נשימה עמוקה וקצת  מחשבה אמרתי לעצמי "אף אחד כאן לא מכיר אותי, אף אחד לא יודע שיש לי בעיה, ואף אחד לא מלחיץ אותי, אולי בכל אופן אוכל לעבור את זה בשלום", שכנעתי את עצמי שיהיה בסדר ופשוט התחלתי ללכת...

חציתי את הגשר הארוך עם חיוך על הפנים ומאז כבר הספקתי לעשות טרק בנפאל לאחד המקומות הגבוהים בעולם ושכחתי מהבעיה שהייתה לי,

מסתבר שהפחד שלי לא היה מגבהים אלא מההרגל שלי לראות את עצמי כך".




מה קובע בחיים:  הראש או היד ?

קיימים 2 בתים בתפילין, בכל יום מקיימים את מצווה זו בקשירת בית אחד על היד ובית שני מניחים על הראש.  בתוך שני הבתים נמצאים אותם 4 פרשיות. (ארבעה קטעים מהתורה: "והיה כי יביאך", "קדש לי", "שמע ישראל", "והיה אם שמוע"). אבל הבדל מעניין ביניהם.

ה'בית' שמונח על הראש מחולק ל 4 תאים נפרדים, ארבעת הפרשיות נכתבו על קלפים נפרדים,  וכל פרשה מכניסים לתא נפרד. ואילו ב'בית' שקושרים על היד יש תא אחד. ולתוכו מכניסים 4 פרשיות הכתובים על קלף אחד ארוך.

המסר הנפלא הטמון בזה,

גם אם ב"ראש" – בדעות -  אנו שונים בתכלית זה מזה, ובסגנון הידוע 'אין דעותיהם שוות', בכל זאת כשזה יורד לתפילין של יד – שמכוון מול ה"לב" – אזי, הנפרדים נעשים לאחד, "כאיש אחד בלב אחד".




קולות וברקים

בפרשה מתואר: "וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר, וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל-הָהָר, וְקֹל שֹׁפָר, חָזָק מְאֹד".

לכולנו מוכר הנוהג שבאירועים טכסיים מיוחדים משתמשים באמצעי – פירוטכניקה, להעצים את התרגשות הנאספים וליצור הפקה מושלמת.

ברור לנו שכאשר יש גילוי אלוקי כה נשגב, אין צורך באמצעים חיצוניים ומלאכותיים להביא להתרגשות וחרדה. מדוע א"כ היה במעמד 'הר סיני' קֹלֹת וּבְרָקִים וְקֹל שֹׁפָר, חָזָק מְאֹד ?




אנכי ה' אלוקיך

כל העולם עמד דום לקראת המעמד העוצמתי של מתן תורה. לא רק 600,000 בני ישראל שעמדו למרגלות הר סיני. אלא הבריאה כולה.
המדרש מתאר ואומר: "כשנתן הקדוש ברוך הוא את התורה, ציפור לא צייץ, עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו קדוש, הים לא נזדעזע, הבריות לא דיברו, אלא העולם שותק ומחריש – ויצא הקול: ,אנכי ה' אלוקיך".
מה באמת היה מיוחד במעמד זה ?
האם אכן שמעו בעשרת הדיברות דברים חדשים שלא ידעו עליהם קודם לכן ?