המייל השבועי


יהודי (לא) בודד בגיאנה...

במדינת גיאנה, השוכנת בחוף הצפון מזרחי של דרום אמריקה. עבד מר שמואל בענף היהלומים של המדינה. באחד הימים, בזמן העבודה הוא הביט אל צג האבטחה, וראה יהודי דתי עומד בפתח. הוא שפשף את עיניו כדי לוודא שאינו חולם, משום שמאז שהגיע לגיאנה לא הזדמן לו לפגוש אף יהודי. הוא כמובן פתח לו את הדלת ואז פגש לראשונה את החסיד ר' יצחק נמס.

ר' יצחק היה חסיד חב"ד שלפרנסתו התעסק בענף הבולים. גם נסיעתו לגיאנה הייתה למטרה זו. אך יהודי כמו ר' יצחק לא עושה שום דבר בלי לקבל תחילה את ברכת הדרך מהרבי. לשם כך עבר ליד הרבי באחד מימי ראשון לפני נסיעתו. הרבי ברכו ונתן לו שטר של דולר לצדקה. ואז, נתן לו דולר נוסף, ואמר לו, שימסור זאת ליהודי בגיאנה.

כשר' יצחק קיבל את השליחות, החלק העסקי של הנסיעה הפך אצלו לחלק שולי... ומטרת הנסיעה הייתה אצלו לא העסקה כלכלית לשמה נסע, אלא מציאת היהודי, וקיום שליחותו של הרבי.

מהרגע שהגיע ר' יצחק לגיאנה, הוא פתח בחיפושים נמרצים אחר יהודי מקומי. עד מהרה התברר, כי זו משימה לא קלה. עלעול בספר הטלפוני, חיפוש שמות שנשמעים יהודיים לא הניב דבר, בכל מקום קיבל תשובה זהה: אין יהודים בגיאנה !

אחרי כמה ימים של חיפוש לא מוצלח, היה ר' יצחק מאושר לגלות כי ישנו, לפחות יהודי אחד באזור - סוחר יהלומים מאנטוורפן, בלגיה - וכך הוא מצא את דרכו למר שמואל. כשהתעניין אצלו ר' יצחק אם הוא מכיר יהודים במקום, נענה, שהוא כבר חמש שנים בעיר ולא נפגש אף לא עם יהודי, ומסתבר שאין יהודים בגיאנה.
אבל רבי יצחק היה נחוש בדעתו. היה לו ברור שאם הרבי אמר לתת את הדולר ליהודי מקומי, וודאי שהוא נמצא.




יש לך מטען לטלפון ?....

ר' שמעון שמע את חברו ר' יעקב מספר בהתלהבות בכיכר השוק, על החֲבִיתִיּוֹת הטעימים, הבְּלִינְצֶ'ס, שזוגתו הכינה בבית.

ר' שמעון הגיע לביתו, וביקש מזוגתו שתכין גם היא בְּלִינְצֶ'ס טעימים דומים לאלו שחברו תיאר... זוגתו הסכימה בשמחה להירתם למשימה, אך ביקשה מבעלה שיבקש מחברו ר' יעקב את המתכון לעריכת בְּלִינְצֶ'ס, כדי שתדע איך להכינם בבית.

כעבור מספר ימים הביא ר' שמעון לאשתו את המתכון המבוקש.

כך וכך ביצים, כמות של סוכר, קמח כמובן, חלב, שמן וכו'.

ואז אומרת האישה לבעלה, אבל אין לנו ביצים בבית ?.

-         שיהיה בלי ביצים – העיקר שיצא בְּלִינְצֶ'ס.

אבל גם סוכר אין לנו בבית ?

-         נו שיהיה בלי סוכר – העיקר שיצא בְּלִינְצֶ'ס.

וחלב גם אין...

-         שיהיה בלי חלב – העיקר שיצא בְּלִינְצֶ'ס.

לא קשה לתאר מה יצא בסוף, ואיזה טעם היה לבְּלִינְצֶ'ס....




ה'חמין' - מתכון מנצח !...

גדוד של קוזקים דהר אל חזית הקרב מול חיילי הצבא האדום. בדרכם, הגיעו בליל שבת לעיירה יהודית והחליטו להתעכב שם ללינת לילה.

כדרכם, שתו והשתכרו עד שנפלו בתרדמה. אחד הקוזקים שכנראה שתה יותר מחבריו, לא הצליח להתעורר בבוקר יחד עם חבריו הלוחמים, ושקע בשנתו עוד מספר שעות. כשהתעורר התברר לו שנשאר לבדו, וכי הגדוד עזב כבר את המקום לפני מספר שעות. הוא נבהל והחליט לרדוף אחריהם ולנסות להדביקם.

לפני יציאתו לדרך, נכנס הקוזק לבית אחד היהודים מתושבי העיירה, כדי לקחת עמו משהו כ'צידה לדרך'... וכשראה את סיר החמין על הפלטה, לא חשב פעמיים והוריק את הסיר הרותח לתוך הכיסים שבאוכף הסוס.

כשהסוס חש בכל עצמותיו את החום הלוהט של ה'חמין', הוא נתקף בבהלה והחל לדהור בכל כוחו במהירות עצומה, כשהקוזק יושב על גביו. במנוסתו המהירה הוא הדביק את גדוד הקוזקים, אך הוא לא עצר שם, והמשיך בדהרה בכל כוחו אל תוך שורות האויב...

חיילי האויב, זיהו את הסוס עם הקוזק שרכב על גביו כחלוץ של כל מחנה הקוזקים, והבחינו שהוא דוהר בצורה כזו ששום דבר בעולם לא יוכל לעצור אותו, הם נתקפו בבהלה, הפנו עורף ונסו על נפשם.

כך הוכרע הקרב לטובת הקוזקים ללא מלחמה כלל. במחנה עברה ה'בשורה', שחמין רותח ניצח בקרב...




אדם מקשיב רק למה שמחשיב !

חוואי אחד, עזב לכמה ימים את קסם העיזים, את נעימת הפרות והגיע לבקר חבר בעיר הגדולה והמתועשת ניו יורק.

כחלק עיקרי מן הביקור, הכיר לו חברו את אחד הרחובות היותר מרכזיים בלבה של מנהטן. הרחוב רגש ורחש, עשרות אנשים התרוצצו ממקום למקום, מכוניות גדשו את הכבישים וצפרו בעצבנות, צופרי אמבולנסים וניידות משטרה ייללו ללא הרף, צהרים טיפוסי.

עוד הם מטיילים להם לאיטם ברחוב, צהל לפתע החוואי, "הי, כמה זה נפלא ! אני שומע כאן צרצר".

"צרצר" ? קרא חברו בחוסר אמון, 'אתה מדמיין!' חרץ בפסקנות. כאן זה לב לבה של ניו יורק ולא איזו חוה טיפוסית. תפסיק לחשוב על האווזים שהשארת ועל שדות החיטה ולא תשמע בדמיונך צרצורי צרצרים...

החוואי שתק לרגע, נד בראשו ואמר 'לא חבר, תשמע טוב, נכון, זו לא חווה אבל אם תקשיב טוב תבחין שיש כאן צרצר והוא מצרצר'. אולם החבר העירוני התווכח וטען שאין כזה דבר כאן. החוואי, עצר לרגע ופנה לעבר עציץ בטון ענק שבו היה שתול שיח ירקרק, חיטט במיומנות בין ענפי השיח ובתרועת ניצחון שלף משם צרצר.

החבר העירוני התפעל ואמר, 'כנראה יש לך שמיעה מיוחדת, משהו יוצא דופן, שמיעה של אחת למיליון'.

'לא ולא', ענה החוואי, ' יש לי שמיעה רגילה בהחלט. הכל תלוי במה שאתה רוצה להקשיב לו. אדם מקשיב רק למה שהוא מחשיב'.




יש מלאכים על הגג ?...

כדי להמחיש להם את ההבדל, ביקש רבי יהונתן מהכומר לצאת עמו לטיול לילי ברחובה של עיר, ולשתף עמו פעולה ב'תרגיל' שהכין. כשהתקרבו לבניין גבוה נעצר רבי יהונתן והביט לגג הבניין וגם הכומר עשה זאת. כשעבר במקום אדם זר וראה אותם מביטים כלפי מעלה, הסתכל גם הוא לאותו מקום. ואז פנה רבי יהונתן לכומר והסב את תשומת ליבו ל'מלאכים' הנמצאים שם למעלה... והכומר הנהן בראשו שאכן גם הוא רואה אותם...

האדם השלישי שראה את התפעלותם מ'המלאכים', הצטרף אף הוא ל'ראיית' המלאכים, וכך הצטרף עוד אחד ועוד אחד, ותוך זמן קצר כבר היה קהל גדול שהתפעל מהמלאכים שהיו על הבניין...

כשהמשיכו בדרכם  סיכם רבי יהונתן ואמר שההמון הנוצרי האמינו במלאכים שראו, כי סמכו על ראיית הכומר... עתה הוחלט לעשות ניסוי דומה אצל בני ישראל.

הכומר התבקש לשלוח לשבת הקרובה נציג לבית הכנסת של רבי יהונתן להיווכח בעצמו בתרגיל שהכין הרב. כשעלה רבי יהונתן לדבר לפני הקהל, פתח וציין את שם פרשת השבוע, אך אמר במכוון שם של פרשה שונה... מיד החלו קריאות בינים מתוך הקהל ש'תיקנו' את הרב וציינו את הפרשה הנכונה... גם כשהרב ניסה להמשיך בשלו, הוא לא הצליח. הקהל לא הסכים לקבל את 'הטעות'. עד שהרב נאלץ להודות בטעותו...




קולמוס הנפש !

בתחילת דרכו בשליחות הרבי, היה הרב שלמה קונין שי' מבקר בקמפוסים שונים ברחבי ארצות הברית ונותן הרצאות ושיעורים ביהדות. זה היה בעידן ההִיפִּים (Hippies)  חברי 'תרבות הנגד' של צעירים בארצות הברית.

בין השאר הוא ביקר באוניברסיטת ברנדין, שם שהה ימים אחדים לסדרת שיעורים. אחד הסטודנטים שם לו למטרה 'למרר' את חייו בשאלות שונות ומשונות, אותו בחור טען שהוא אתאיסט גמור, ופשוט לא נתן לרב קונין מנוחה בהרצאות... היה נראה שמנוי וגמור עמו להוציאו משם כשידו על התחתונה.

לאחר כמה ימים של התגוששויות בינו לסטודנטים, כשאותו 'אתאיסט' נוטל חלק בראש... עלה במוחו של הרב קונין רעיון, ללמדם ניגון חב"די עמוק.

בתחילה ניגן לבדו, וכך חזר עליו שוב ושוב, עד שהניגון התחיל להיקלט ואט אט הצטרפו חלק מהסטודנטים. הרב קונין שם לב, שאותו בחור יושב מכונס במקומו ומקשיב בריכוז לניגון.

לאחר שעה ארוכה, ניגש אליו אותו סטודנט ואמר בקול חנוק: 'ראביי 'הרסת' אותי עם הניגון, אני לא מאמין שזה קורה לי'. והחל לספר בהתרגשות את סיפור חייו.

הוא גדל בחווה מבודדת במדינת איווה (Iowa) באמצע השממה, 'כל יהדותי הסתכמה בכך שידעתי שאני יהודי'. בביתם התגורר גם הסבא, אדם זקן וישיש שהצטרף לדירתם כשהיגר מברית המועצות. הסבא היה יהודי מאמין ושומר כשרות. ולכן היה ניזון רק מפירות וירקות והיה מבשל לעצמו ביצים קשות או תפוחי אדמה.




מתקרבים ל- 25,000 ...!

בשנת תשמ"ב (1982) הוא שירת כחייל קרבי. באחת מכניסותיו לשטח לבנון, ערב פרוץ 'מלחמת שלום הגליל', נפגע בכתפו מפליטת כדור. בתהליך השיקום מהפציעה, במרכז הרפואי 'זיו' בצפת, טייל יום אחד בעיר העתיקה. הוא עבר ליד בית חב"ד, בפתחו עמד הרב עופר שי' מיידובניק שהציע לו להניח תפילין. תגובתו הראשונה הייתה "לא מעוניין", אולם אחרי כמה מילות ריכוך נוספות, ניאות להיכנס פנימה ולקיים את המצווה.

קודם לכתו מהמקום, הגיש לו הרב עופר ספר 'תניא' מהדורת כיס. החייל המשתקם ראה בספר מעין קמע, הכניסו לכיסו ומאז לא נפרד ממנו. כמה פעמים אף ניסה לקרוא בספר, אך התקשה להבין את הנאמר בו.

כשהמלחמה נגמרה, נסע לטיול ארוך באירופה. בחזרתו ארצה, נקלט בחברת מחשבים גדולה. יום אחד הציע לו קרוב משפחה, להתלוות אליו לשיעור אצל החסיד הישיש, הרב מאיר בליז'ינסקי ז"ל. הרב חיים בכר, אז צעיר תל אביבי, היה רחוק מכל העניין. בכל זאת התעניין מה לומדים באותו שיעור. כששמע שלומדים 'תניא', החליט להצטרף. השנים הרבות בהן נשא את הספר הקדוש בכיסו, יצרו בליבו סקרנות ומשיכה.

הוא בא לשיעור אחד ולעוד שיעור, ומאז לא נפרד מהספר. כשהגיע לפרק ה', החל להניח תפילין באופן קבוע. בפרק י' החליט ללכת לסמינר ביהדות, ובפרק יג כבר ידע שזו דרכו.

הוא החל ללמוד בישיבת חב"ד בצפת, ונדהם לגלות כי הרב שמלמד בישיבה, הוא... אותו הרב עופר שי' מיידובניק שהניח עמו בשעתו תפילין, ונתן לו את ספר ה'תניא' הקטן.




כשאמא מבטיחה, היא גם מקיימת !

יום אחד היא מצאה את עצמה אלמנה צעירה ואם שכולה. ממש לבדה, לאחר שבעלה ובתה נפטרו.

סביב השתוללה המלחמה הנוראית. רבבות אנשים ברחו מאימת הגרמנים מזרחה, לכיוון אסיה. שלושה ילדים נלוו אל הגברת שווי. שלושה, שעתידים ברבות הימים להיות רבנים דגולים, אישים רבי מעלה.

כמו רבים מאזרחי רוסיה המופגזת, גם הגברת שוויי עלתה עם ילדיה לרכבת הנוסעת לבוכרה, לברוח. להתרחק מקו האש. שבועות עברו עליהם כך בנסיעה, עד שהחליטה שהתרחקו דיים. היא וילדיה ירדו בתחנה בלתי מוכרת בכפר קטן.

היא החלה לחפש עבודה כלשהי ומחסה לראש, כדי לשרוד את ימי המלחמה. וכך פרנסה בדוחק את משפחתה.

אולם, עניין אחד הציק לה כל העת, מה יהיה עם החינוך היהודי של ילדיה, היא דאגה לבנה הבכור, ברוך שלום, שאמור להגיע לגיל מצוות. ולא ידעה מי ילמד אותו להניח תפילין, ומי יכין אותו כראוי לבר מצווה שלו.

יום אחד, בעודה הולכת ברחוב הכפר, הבחינה ביהודי שנמנה על חסידי חב"ד, גם הוא הבחין בה ולאחר שהתעניין בשלומה, היא סיפרה לו עד כמה היא דואגת לחינוך יהודי-חסידי, חינוך על טהרת הקודש של בניה, היא אינה יודעת מי ילמד אותם וכיצד יגדלו להיות יהודים יראי ה' בניכר.

והמבקר, החסיד האלמוני סיפר לה כי בעיר סמרקנד מתקיימת ישיבה מחתרתית. ואם היא רוצה הוא יוכל  לקחת את הבן הבכור איתו ולהפקידו בידיים טובות בישיבה זו. גברת שוויי הסכימה מיד, היא חיבקה את בנה חיבוק פרידה אמיץ, ועל אף שהייתה זו עת מלחמה, והיא לא ידעה מתי תפגוש בו שוב, חשה שאבן נגולה מעל לבה. בנה יקבל חינוך יהודי חסידי!




כשאתה נותן, אתה בעצם מקבל !...

הרב דוד שי'  וויטמאן, הוא שליח הרבי בס. פאולו שבברזיל. באחת מנסיעותיו לרבי הוא הגיע יחד עם עוד אורח. אותו יהודי כתב לרבי מכתב בבקשת ברכה וצירף  למכתב המחאה כספית כתרומה.

כעבור שבועות אחדים מתקשר אותו יהודי לרב וויטמאן ושואל: 'האם בליובאוויטש לא נוהגים לפדות המחאות' ? כיון שעדיין לא הפקידו את ההמחאה שלו לבנק. הרב וויטמאן התקשר למזכירות של הרבי לבדוק את העניין. והמזכיר אמר לו שמאז שהמעטפה עם ההמחאה הכספית נמסרה לרבי, היא עדיין מונחת על שולחנו, והיא תופקד בבנק רק כשהרבי ימסור אותה למזכירות לפדייה.

בינתיים חלפו עוד כמה חדשים ובערב יום כיפור, ב"איחור" של שנה ועשרים יום ההמחאה נפדתה. (היה פלא שהיא כובדה בבנק על אף שעברו יותר מששה חודשים מהתאריך המקורי, שבד"כ הוא כבר אינו בר תוקף).

בהזדמנות הבאה שהרב וויטמאן נסע לרבי, שלח אותו יהודי עוד מכתב בבקשת ברכה וגם הפעם צירף המחאה לתרומה, תוך כדי שהוא חשב לעצמו, 'מעניין מתי המחאה זו תפדה'... אבל הפעם, עברו רק שעתיים מאז שהמכתב נכנס לרבי, ובשעה 2 בצהרים יצא מענה ברכה מהרבי בצירוף קבלה מהמזכירות על סכום התרומה, הפעם הרבי ביקש שיפקידו את ההמחאה מידית בבנק.

למחרת בבוקר, התקשר בבהלה אותו יהודי לרב וויטמאן, וסיפר שאביו המתגורר בבלגיה, חצה אתמול את הכביש, והתנגשה בו מכונית במהירות עצומה. הוא עף עשרה מטרים משם, ולמרבה הפלא, הוא ניצל וקיבל מכות יבשות בלבד. 




30,000 $ לצדקה...

באותם ימים של חורף תשכ"ג, לא היה להרב גימפל ע"ה קשר כלשהו לחסידות חב"ד, אולם היה עליו להיפגש עם אחד מחסידי חב"ד ולהעביר לו 30,000 דולר. לכל הדעות מדובר בסכום נכבד מאוד גם היום ובוודאי באותם שנים. פגישתם נקבעה ליום ראשון כ"ד טבת בשעות הערב במרכז חב"ד 770 אשר בשכונת קראון-הייטס.

החב"דניק כיוון את הפגישה לתאריך זה כ"ד טבת, מאחר שבאותו ערב הרבי התוועד עם החסידים לרגל  150 שנה להסתלקותו של אדמו"ר הזקן. והוא רצה שהרב גימפל ע"ה יישאר בהתוועדות זו של הרבי.

ואכן הרב גימפל הסכים. וכך לראשונה בחייו זכה להשתתף בהתוועדות.

לקראת סיום ההתוועדות, דיבר הרבי על נתינת צדקה. וסיפר שהבעש"ט לא רצה שיישאר בלילה כסף מזומן בביתו והיה מחלק את הכל לצדקה. ואז הכריז הרבי שלפעמים יכול יהודי להרשות לעצמו לרוקן את כל המזומן שבכיסו גם באמצע יום חול... ולסמוך על הקב"ה שיוסיף לו כמה פעמים ככה... ! וביקש הרבי שכל אחד ירוקן את המזומנים שבכיסו וימסרם לצדקה !

הרב גימפל עמד לא הרחק מחברו החב"דניק, והוא הביט לכיוונו. הוא ידע בוודאות כי בכיסו מונחים באותו זמן 30,000 $, והוא תהה מה יעשה עכשיו ידידו באותם 30,000 $ שקיבל זה עתה. וכאמור, מדובר בסכום לא-מבוטל כלל ועיקר, ובפרט באותם הימים...







להורדת האפליקציה
במכשירי אנדרואיד