מסופר על אחד החסידים שחיפש פרנסה שתאפשר לו לחיות בנחת ובכבוד.

בין השאר הציעו לו להיות 'מלמד תינוקות'. מורה לגיל הרך, בלשוננו.  מקצוע שמאוד התאים לאופיו וכישוריו. אך הייתה 'בעיה' אחת... המקום בו הוצעה לו המשרה היה עיירה שכל תושביה היו מה'מתנגדים' לחסידות. והוא הרי היה חסיד.

למרות זאת הוא נסע ל'ראיון עבודה'. ומאוד מצא חן בעיני תושבי העיירה. ואכן קיבל את התפקיד.

בסיום המפגש שאלוהו, דרך אגב, האם הוא חסיד ? וענה בשלילה. כדי לוודא שאכן אינו חסיד, המשיכו לשאול האם הוא מקדיש כל יום זמן כדי לחשוב ולהתבונן על הקדוש ברוך הוא ? וגם על זה ענה בשלילה.

אולם במשך הזמן התבררה האמת, שהאיש הוא, אכן, חסיד במובן המלא של המילה.

באו אליו ה"מעסיקים" ואמרו לו: "איננו תמהים על שאמרת שאינך חסיד. כי כנראה לא רצית להתגאות... אבל איך אמרת שאינך חושב על הקב"ה, הלא דבר ידוע הוא, שהחסידים חושבים ומתבוננים באלוקות. איך הוצאת מפיך דבר שקר" ?

ענה להם החסיד:

לא שיקרתי !

דווקא אתם – המתנגדים - חושבים כל הזמן על הקב"ה ואילו אנו - החסידים - חושבים רק על העולם...

הכיצד ?

בכל בנין שנבנה אז בירושלים, היה לר' חיים משה חלק. הוא היה "מגיש"' כלומר אותו "פועל שחור" המגיש לבנאי המומחה לבנים וטיט.

כל הפועלים הכירו את "אדון משה" שבעת עבודתו אינו מדבר עם איש כדי לא לגזול חלילה מזמן העבודה. הוא התמסר לעבודה באופן מוחלט. גם מנהל העבודה נמנה עם מעריציו וביקש, ואף הפציר בר' חיים משה שיסכים לעבור קורס טפסנות כדי שיוכל להרוויח פי שניים. אך ר' חיים משה מיאן.

והסביר:

"שמעתי מהרבי שבתהילים כתוב 'יגיע כפיך כי תאכל' – ולא כתוב "יגיע ראשך" -  היגיעה צריכה להיות רק  ב'כפיך' ולא יגיעת ראשך. כשאני 'מגיש', אין לי צורך להשקיע ראשי בעבודה. הוא, ראשי, פנוי לחזור משניות, תניא או תהילים בעל-פה.

אבל אם אצטרך להיות 'טפסן', הראש יהיה עסוק בבניה מדויקת של תבניות יציקה לבטון, או בהטלה מדויקת של חוט האנך, ואז לא אוכל לחזור במחשבתי על דברי התורה".

אחרי אחת השיחות הארוכות אתו, כשמבחינתי "כלו כל הקיצים", הצעתי לו שבנסיעתו הקרובה לארצות הברית, יעבור לקבל עצה וברכה מהרבי מליובאוויטש,

הסדר באותם שנים הי' שבימי ראשון נהג הרבי לעמוד בפתח חדרו שעות רבות, באותם שעות עברו אלפי יהודים וקיבלו ברכה, עצה או דברי עידוד. הרבי אף העניק לכל אחד ואחת דולר לתת לצדקה.

אותו בחור עבר ליד הרבי באחד מימי ראשון, הוא התעכב ליד הרבי זמן קצר ביותר. אך חזר לבלגיה כשהוא מרוגש כולו, עם החלטה ברורה לנתק קשר עם הנוכרייה.

הוא אמנם לא ידע לחזור בדיוק את המילים שהרבי אמר לו אך את תוכן ורוח הדברים שהרגיש הוא בהחלט זכר:

"כל ניסיון שהקדוש ברוך הוא מביא לאדם הוא בעצם סולם. דרכו יכול האדם לטפס ולהתקדם קדימה, אם הקב"ה נתן לך ניסיון קשה כל כך - יש לקנא בך, כי זה אומר שהוא מאמין בך !  וגם נתן לך את הסולם להתעלות באמצעותו. ואתה תהיה מסוגל להתמודד עם הניסיון..."

"...נכנסתי פעם לחדרו של חמי האדמו"ר רבי יוסף יצחק מליובאוויטש. היה זה בלנינגרד בתקופה קשה שהמשטר הסובייטי היה עסוק במעקבים, רדיפות וגזירות על הדת.

באותו יום התכונן מורי וחמי, הרבי,  לנסיעה חשובה לעיר הבירה – מוסקבה. בנושא הקשור להפצת התורה והמצווה. נסיעה זו הייתה כרוכה בסכנת נפשות ממש.

ידוע שגם בימים רגילים היה הרבי נתון תחת מעקב צמוד של הבולשת. אולם כשהיה נוסע מביתו הייתה הטבעת מתהדקת סביבו בתגבורת מיוחדת של אנשי הבולשת.

נכנסתי לחדרו - היה זה שעה קלה טרם עזיבתו את הבית לקראת אותה נסיעה גורלית - וראיתי שחמי, הרבי,  יושב ועוסק בענייניו בנושא שדרש שימת לב ועיון ועשה זאת במנוחה גמורה, ללא שום טרדה, הפרעה או מתח כלשהו.

לא יכולתי להתאפק, ושאלתי: - עד כדי כך ?!

שאלתי את עצמי מה כבר אפשר לשוחח עם אדם במשך דקה או שתיים או שלוש. אך ראיתי שלכולם הבעת פנים אחרת כשהם יוצאים מהפגישה, והבנתי שלמרות שאלה פגישות קצרות מאוד, בכל-זאת נאמרים שם דברים מיוחדים... חשבתי שזה גם מה שיהיה אתי: אני אכנס, אגיד שלום ועוד משהו, ומה שאספיק אספיק ואז אצא.

כשנכנסתי לרבי, הרבי קם והורה לי לשבת... התיישבתי והתחלתי מיד לדבר.  ראיתי שהרבי מתעניין. הוא התעניין מאוד איך נפלתי בשבי ורצה לשמוע כל מה שעבר עלי בשבי.

הזמן עבר בלי שהרגשתי. אני מציץ בשעון ורואה שעברו כבר יותר מדקותיים ויותר משלוש דקות ומתחיל להבין שהרבי באמת מעוניין לשמוע אותי ובאמת מעודד אותי לספר לו את סיפור הנפילה בשבי ואיך אני חי אחרי השחרור מהשבי.

אני חושב שיש לכל אדם שנפגע חשק להדחיק מה שיותר מהפגיעה, וכאן אתה יושב עם יהודי שיודע לדובב אותך, ואתה מסוגל פתאום להחזיר את הזכרונות בלי להרגיש בכאב ובביזיון, אם בכלל היה כאן ביזיון. יש לו הקשבה מרפאת.

השאלות וההקשבה שלו מכניסות את הדברים הכי קשים לממד אחר. כשאתה מספר לו, הוא מביט אליך בהבנה, שמנחמת אותך על כל כאב

שלומיאלי הי' אדם 'קצת' מבולבל, לא תמיד הצליח למצוא את חפציו ובגדיו. ואפילו את 'עצמו' הצליח לזהות רק לפי צבע בגדיו השונים.

הבעיה הגדולה הייתה בהיותו בבית המרחץ השכונתי. שם הי' לגמרי 'מאבד' את הראש. שהרי ללא לבושיו איך יצליח לזהות את עצמו בין שאר הרוחצים ?...

עד שמצא פתרון מבריק. הוא קשר לאצבעו חוט אדום, ומאז היה לו סימן היכר לזהות את עצמו גם במרחץ.

ויהי היום, בהיותו בבית המרחץ נפל ממנו החוט... ולמזלו אחד האנשים שמצא את החוט, קשר אותו לעצמו.

כששלומיאלי הבחין באותו אדם, יצא מבולבל לגמרי...

ופנה לבעל החוט ואמר:

מי אתה אני יודע !... אבל, ריבונו של עולם, מי אני ?....

אחד מגדולי ישראל עזר לגר צדק בתהליך הגיור. כשהגיע לקראת שלב הטבילה במקווה, ביקש הגר מהרב לקבל הסברים על חשיבות הטבילה. אמר לו הרב, שיבוא אליו כמה ימים אחרי הטבילה ואז הוא ייתן לו הסברים מפורטים על הכל.

הגר הסכים. וטבל במקווה הטהרה וסיים את תהליך הגירות כהלכה.

חלפו הימים, והוא לא הגיע לרב לקבל הסברים בטעם הטבילה.

כעבור כמה שבועות פגש הרב את הגר צדק, ושאלו: מדוע לא באת לקבל הסבר על הטבילה ?

ענה הגר: כל השאלות היו לפני שטבלתי. אבל אחרי שזכיתי לטבול במקווה טהרה כבר אין יותר שאלות...

הרב מאיר להמן ז"ל, רב בקהילת מגנצה, עמד לצאת מביתו לתחנת הרכבת לקראת נסיעה חשובה. ברגע האחרון שמע קול בלתי מוכר מבקש מהרבנית לראות את הרב תיכף ומיד. וכשהרבנית ניסתה לדחותו בטענה שהרב מאוד ממהר, הוסיף ואמר שמדובר בעניין של פיקוח נפש...

כששמע הרב להמן שמדובר בהצלת נפשות, ביקש שיכניסו את האדם לפגישה.

היה זה אדם בגיל שיבה, שהתחיל בסבלנות מרובה לספר לרב זיכרונות מהעבר. הרב היה מאוד לחוץ להספיק את הרכבת, ודחק בישיש להתמקד במטרת ביקורו.

הישיש המשיך בסיפוריו עד שהגיע לתאר שכובד להיות הסנדק בברית של נכדו, אך ל"ע התינוק נפטר יום לפני הברית, ועתה שנולד ב"ה נכד חדש, ושוב רוצים לכבדו בסנדקאות, אינו יודע אם לקבל את הכיבוד ?...

בקוצר רוח ענה לו הרב שאכן כדאי שאחר יהיה הסנדק, ועמד לרוץ לתחנת הרכבת.

הישיש המופתע רץ אחריו וכשהרב כבר נכנס לכרכרה, הוא הספיק לשאול שאלה אחרונה: "רבי, איזה שם לתת לילד ? .. זוהי שאלת חיים בשבילו !".

"שם נחוץ לך ?" – קרא הרב בחוסר סבלנות – "חיים, צבי, דב, זאב, זרח, ברוך..." והכרכרה יצאה לכיוון תחנת הרכבת.

הרב איחר את הרכבת בדקה... אך התברר לאחר מכן שחייו ניצלו, מאחר שרכבת זו התרסקה בתאונה מחרידה...

בספר מלכים מסופר על התגלות אלוקית מיוחדת שהייתה לשלמה המלך, בה הוא קיבל 'צ'יק פתוח'. והתבקש רק למלא את הסכום... כך נאמר לו:  שְׁאַל מָה אֶתֶּן-לָךְ.

באותו רגע קריטי לא ביקש שלמה המלך אריכות ימים, עושר או כבוד. הוא ביקש רק דבר אחד שבעצם כלל הכל: וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ ! שיוכל להבחין בין טוב לרע ולהצליח להנהיג את עם ישראל.

בקשתו נתמלאה מיד.  הוא קיבל חכמה נפלאה אֲשֶׁר כָּמוֹךָ לֹא-הָיָה לְפָנֶיךָ, וְאַחֲרֶיךָ לֹא-יָקוּם כָּמוֹךָ.

המדרש מתאר, שמיד אחרי קבלת החכמה "חמור נוהק והוא יודע מה נוהק. צפור מצוצי והוא היה יודע מה מצוצי".

הוא כל כך שמח במתנה שקיבל,  וַיָּבוֹא יְרוּשָׁלִַם וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי אֲרוֹן בְּרִית-אֲדֹנָי, וַיַּעַל עֹלוֹת וַיַּעַשׂ שְׁלָמִים, וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה, לְכָל-עֲבָדָיו.

לפני כשנה רכשתי מחשב טוב, שיש בו כרטיס זיכרון גדול. לא העמסתי עליו הרבה חומר, ובכל זאת בתקופה האחרונה המחשב 'נתקע' לי פעמים רבות,

בדרך כלל זה קורה דווקא כשהזמן דחוק... כשחייבים לטפל בדברים נחוצים.

בצר לי, פניתי לטכנאי מחשבים, לנסות להבין מה הבעיה ?

-         מתי עשית למחשב שלך restart  ? שואל הטכנאי.

-         (האנגלית שלי לא כל כך משופרת... לא הבנתי מה הייתה כוונתו...) מה זה ? שאלתי.

-         הטכנאי צוחק, והדריך אותי להפעיל את המחשב מחדש. וראה זה פלא, העבודה התחילה 'לרוץ'.

וכאן הגיע ההסבר:

תוך כדי עבודה במחשב, נאספים לזיכרון קבצים, וחלקי קבצים. חלקם הגדול של אותם קבצים אינו רלוונטי, אבל זה תופס את הזיכרון של המחשב. ובסופו של דבר, זה עלול להפריע לפעילות תקינה.

ה – restart    מרענן את המחשב לנקודת התחלה, ומוחק את כל השאריות ש'נדבקו' אליו, וכך העבודה זורמת טוב יותר.