ספר תורה אור




ספר המצוות להרמב"ם:


הסיפור השבועי:



הרב ישראל בוטמן ע״ה
השיעורים באתר לעילוי נשמת הרב ישראל בוטמן ע״ה השליח הראשון של הרבי לנהריה
נלב״ע ו׳ אדר ב׳ ה׳תשע״ד

המייל השבועי


מסתבר שהשולים תופסים מקום מרכזי...

הוא הגיע בלוויית רעייתו והתקבל אצל הרבי ל'יחידות'. הרבי קרא את הפתקה בה הוא פירט את בקשתו, ואמר, הנכם כותבים כאן על תוצאות הבדיקות, אך אינכם כותבים כאן את הסיבות שגרמו לתוצאות אלו, כדאי שתבקרו אצל רופא פלוני (הרבי נקב בשם הרופא), וה' יתברך יעזרכם ויהיו לכם בנים, ובירכם בשפע ברכות ובמאור-פנים.

בני הזוג הודו לרבי וכבר עמדו לצאת מהחדר. לפתע פנה הרבי ואמר, כמדומני שבימים אלו יש יארצייט (=הילולא) בסאטמר, והאדמו"ר נוהג לשאת דברים ולערוך סיום על מסכת מהש"ס, שמא תאמרו לי מה אמר באותו מעמד ?

אכן, השיב החסיד, האדמו"ר ערך סיום על מסכת חגיגה והתעכב על הביטוי המופיע שם  בגמרא, 'אמר ריש לקיש אין אור של גיהינום שולטת בפושעי ישראל... שמלאים מצות כרמון, דכתיב 'כפלח הרמון רקתך' אל תקרי רקתך אלא רקנין שבך'. ותמה האדמו"ר, אם הם בעצם 'פושעי ישראל' איך שייך באותה נשימה לומר עליהם שהם 'מלאין מצות כרימון' ? הרי הם הגדרות סותרות ?!

פני הרבי החווירו, רעד קל נראה בפניו הק' והגיב, אף אני למדתי את הגמרא בחגיגה, אך לי היה קשה בדיוק להיפך אם הם 'מלאין מצוות כרימון' איך שייך באותו משפט להמשיך לכנותם 'פושעי ישראל' ?!"...




לבנות בית מקדש ? גם אתה יכול !

ליובאוויטש שכנה בלב אזור מיוער, ואך טבעי שבתיה היו עשויים מעצים,  משאב זול ונוח לבנייה. אולם אליה וקוץ בה, אם חלילה פורצת שריפה, אוחזת האש עד מהרה בכל בתי העיירה.

ואכן זה קרה בראשית ימיה של ליובאוויטש. יום אחד פרצה שריפה, ועד מהרה כל הבתים היו אפופי להבות. גם בית המדרש היחיד נהרס כליל. בנסי-ניסים הצליחו התושבים להציל את עצמם ואת בני-משפחותיהם, אך כולם נותרו ללא קורת-גג.

מספר ימים עוד ליחכו הלהבות את שרידי קורות העץ, עד שאט-אט דעכה האש. תושבי העיירה שהיו ברובם יהודים פשוטים, בעלי-מלאכה חסונים. נרתמו מיד לאחר שכבו אודי האש האחרונים של הבתים השרופים, לבנות את בתיהם מחדש ולדאוג לעצמם לקורת גג.

בחודשים הבאים נשמעו קולות כלי העבודה השונים, מסורים וגרזנים. עצים נכרתו ביערות הסמוכים והובלו אל העיירה. בתים חדשים החלו לצוץ. כולם עבדו בחריצות כדי להשלים בזריזות את בניית הבתים.

בתוך המולת הבנייה הבחינו התושבים, כי ר' בנימין בונה לעצמו בית גדול ביותר. עם הזמן החלו האנשים לתמוה, לשם מה הוא צריך בית גדול כל כך, ובמיוחד לנוכח העובדה המצערת כי ר' בנימין ושרה אשתו לא נתברכו בילדים.

הבניין הלך ונבנה. הוא הרשים לא רק בגודלו, אלא גם בתוארו וביופיו. עד שנתגלה הסוד...

ר' בנימין אינו בונה בית לעצמו כי אם בית לה', בית מדרש !

מרוב דאגה לבתיהם הפרטיים שכחו התושבים להתקין בראש ובראשונה מקום שבו יוכלו להתפלל, אף שבוודאי היו נזכרים בכך כעבור זמן. אולם הוא היה אדם מיוחד. בעוד כל אנשי העיירה היו עסוקים בבניית בתיהם, עסק ר' בנימין בבניית בית- כנסת בשביל כל אנשי העיירה.

בית הכנסת שבנה נקרא על שמו "השטיבל של בנימין".




ידעת ש'גנב' גרוע יותר מ'שודד' ?...

הרב שמע את הסיפור, וטרם התפנה להכריע בנידון הוא ביקש מהם להביע את חוות דעתם בשאלה אחרת שהיה עסוק בה באותה שעה. וכך סיפר הרב,

בעירנו גרו בעבר שני חברים שהיו ידידים בלב ונפש. הם ביקשו להבטיח שהידידות תמשיך גם בדור הבא, וסיכמו שבבוא הזמן צאצאיהם יינשאו זה לזו. לפני פטירתם ציוו על כך לצאצאיהם.

לאחד החברים הייתה בת נאה, פקחית וכלילת המעלות, ולמרות שהבן של החבר היה בחור הולל וקל דעת, ביקשה הבת בכל זאת להינשא לו, רק כדי לקיים את צוואת אביה, אך הבחור ההולל לא התייחס לצוואת אביו ודחה את ההצעה.

היא נאלצה לחפש את בן זוגה במקום אחר, וכשמצאה בחור מתאים היא התנתה עמו, שאם ברגע האחרון לפני החופה יחול שינוי בדעת הבחור הקודם, היא תעדיף לקיים את צוואת אביה... החתן הסכים לתנאי המוזר. ואכן... סמוך לכניסתם לחופה בא הבחור הראשון בריצה והביע את רצונו לקיים את צוואת אביו לשאת את הכלה לאשה...  ואכן כך נעשה.

בתום סעודת החתונה, אספו החתן והכלה את רכושם ונסעו יחדיו לביתם החדש. בהיותם בדרך התנפלה עליהם חבורת שודדים ולקחו מהם את כל רכושם. הכלה התאוששה במהירות מההלם וביקשה לשוחח עם ראש השודדים, ושיתפה אותו בכל מה שאירע לה מאז פטירת אביה. משום מה נכמרו רחמיו עליה וציווה לשודדים להחזיר להם את רכושם ואף הוסיף מתנה משלו.

עתה, פנה הרב לשלושת הבנים, ואמר שבקהילה מתלבטים מי מ'גיבורי הסיפור' ראוי לקבל פרס הערכה על התנהגותו. וביקש מהם את חוות דעתם,

הבן הבכור אמר, שהגיבור האמתי בסיפור היא הכלה ! שהייתה מוכנה לוותר על בן זוגה כדי לקיים את צוואת אביה. האח השני אמר, שלדעתו הגיבור הוא החתן שוויתר ברגע האחרון על שמחת הנישואין, רק בגלל שרצה לעמוד בדיבורו. ואילו צעיר האחים אמר, שלדעתו הפרס מגיע לראש השודדים שוויתר על הרכוש שהגיע לידו ועוד הוסיף מתנה משלו...

קם הרב והצביע על צעיר האחים ואמר לו שכנראה הוא גנב את תכולת הארגז... כי מי שמזדהה עם שודד ומעריך אותו, הרי הוא דומה לו...




מה חיפש החסיד בלילה מושלג בציריך ?...

באחת מנסיעותיו לגייס כספים בשוויץ, היה בלוצרן. ומשום מה לא היה בידו באותו יום את הספר 'תורה אור', הוא היה בטוח שבישיבה הקיימת בעיר, ימצא את מבוקשו. בסיום 'יום העבודה' הוא ניגש לישיבה כדי ללמוד את השיעור היומי, לתדהמתו התברר, שבכל ארון הספרים המפואר לא נמצא ספר 'תורה אור'.

לדלג על יום לימוד אחד לא בא אצלו בחשבון כלל ! והחל לחשוב איך יצליח בליל חורפי ומושלג, להשיג בלוצרן את מבוקשו...

החב"דניקים היחידים שהכיר, הם משפחת שמרלינג מציריך. מרחק נסיעה של שעה מלוצרן, והחליט לנסוע לביתם, שם בוודאי ימצא את מבוקשו. אך כשהגיע לתחנת הרכבת התברר שהפסיד את הרכבת האחרונה. כאמור, היה זה ליל מושלג, רכבים פרטיים לא נסעו לציריך. אחרי התרוצצות לא קלה, הצליח למצוא נהג משאית שנאות לקחתו באישון ליל לציריך.

כשהגיע לבית משפחת שמרלינג, היה זה בשעה 3 לפנות בוקר, והוא לא העז לצלצל בפעמון ולהעיר את כל בני הבית... אבל לאידך, הוא חייב להשיג את ה'תורה אור' ללימוד היומי טרם יעלה השחר של היום הבא. הוא חיפש סביב הבניין איזה דלת חירום או חלון פתוח שיוכל להיכנס לבית המשפחה...

הרעשים העירו את בעלת הבית, והיא שלחה בבהלה את בעלה לראות מי מנסה להיכנס לביתם באישון ליל דרך החלונות... בעלה שהבחין בין פתיתי השלג שמדובר בדמות יהודית ובלבוש חסידי נרגע, וירד לפתוח את הדלת. כשהבחין בדמותו המיוחדת של הרב חיים, הכניסו מיד לביתו בהתרגשות, ותמה מה הוא עושה בשעה כזו בפתח חלונותיו...




ממצרים גאלתנו !

כידוע הרבי הקודם סבל משיתוק ברגליו ובכל בוקר בשעה קבועה היו באים לתת לו זריקה. באחד הימים בחודש כסלו באו לתת לו את הזריקה, וראו שיושב ליד השולחן, אך אינו מפנה את מבטו ולא מגיב לאף אחד, עיניו  היו עצומות ופניו להבים. בני המשפחה נבהלו.

כשנכנס הרבי, החתן לחדרו הק', הוא היטה את אוזנו ושמע שחמיו, הרבי, אומר פרשת "אז ישיר" בדביקות נפלאה, וחזר על כך כמה פעמים. הוא רמז לבני המשפחה שאין סיבה לדאגה, והוא נשאר עם הרבי בחדרו,

כאשר כילה הרבי את אמירת השירה, היה ניכר על פניו הק' שביעות רצון, וכשהבחין בחתנו, אמר "ברוך השם, ברוך השם הכול עבר בשלום".

למחרת הגיע מברק, בו נאמר, כי החסידים עברו את גבול רוסיה לשלום והגיעו לפשעמישל שבדרום מזרח פולין... היו אלו אותה חבורת חסידים שעתה ישבה עם הרבי בהתוועדות בפריז...




שים לב, קיבלת היום  86,400 בחשבון !...

דמיין לעצמך בנק המזכה את חשבונך בסכום של 86,400 ₪ מידי בוקר.

דמיין כי אין אפשרות לצבור כסף בחשבון. יתרת הסכום שלא ניצלת במשך היום מתאפסת מידי לילה בחצות.

מה תעשה ? תוציא כל אגורה כמובן.

לכל אחד מאתנו יש חשבון כזה - קוראים לו "זמן".

 

בכל בוקר, אנו מקבלים 86,400 שניות. בכל לילה הן מתאפסות וכל הזמן שלא ניצלנו אבד.

אין אפשרות לבצע "משיכת יתר". בכל יום עומד לרשותנו אותו סכום, ורק בו מותר להשתמש. בכל לילה נעלמת שארית הסכום.

אם לא השכלנו להשתמש ביתרה היומיומית, אין אפשרות לחזור אחורה. אין גם אפשרות להשתמש בזמן על חשבון מחר.

חייבים לנצל את ההווה, ולהשתמש עמו כרצון ה'.

השעון מתקתק - נצלו כל שנייה




מי כאן בעל הבית ?...

מגייס כספים הסתובב בעיירה. נקש על דלתות הבתים וביקש צדקה.

באחד הבתים בעומדו מאחורי הדלת, הוא שמע צעקות של בני זוג המתווכחים. לא נעים, אך הוא לא רצה לפספס את ההזדמנות לקבל עוד כמה מטבעות... והוא נקש על הדלת וציפה לתגובה, אך זו לא הגיעה. הוא ניסה שוב ושוב, אולם הנקישות נבלעו ברעש הוויכוח הסוער.

משלא נענה הוא אזר אומץ, פתח מעט את הדלת וקרא פנימה: "שלום, מי כאן בעל הבית" ? "באת בזמן", צעק האיש, "בדיוק על השאלה הזאת אנחנו מתווכחים..."




לפעמים הנשמה גם "רעבה"...

לפני 18 שנים נסע הרב שלמה ללונדון שבאנגליה לגיוס משאבים למוסדותיו שבזיטומיר, כשהציג את עצמו באחת הכתובות 'הרב וילהלם מזיטומיר', התקבל בהתרגשות והתלהבות יוצאי דופן... בעלת הבית הסבירה שאביה נקרא בשם 'ויליאם', הוא נולד ב'ויצ'ירייצ'י' ולמד בצעירותו בזיטומיר. ריגש אותם לשמוע את הצירוף הזה 'הרב וילהלם מזיטומיר'...

כשחזר הרב שלמה לאוקראינה, החליט לבקר ב'ויצ'ירייצ'י', לתעד את סממני היהדות שנשארו שם מהעבר, ולשלוח למשפחה מאנגליה שיהיה להם מזכרת מערש מולדתם. אחר כמה בירורים, הבין שלא נשאר שום סימן יהודי מהעבר, ואף לא ידוע על יהודים המתגוררים שם. בכל זאת הוא החליט לצאת לדרך.

כשהגיע ל'וצ'ירייצ'י' פגש ברחוב מישהו מזקני המקום, והתעניין אם הוא מכיר יהודים מקומיים, אותו אדם אמר לו שנשארה במקום רק אישה זקנה אחת. ונתן לו את כתובתה. כשהגיע הרב לביתה, פגש בחוץ את הנכדה והנינה ושמע מהם שהסבתא שלהם שוכבת על ערש דווי.

הוא נכנס לסבתא, ששכבה, כאמור, מרותקת למיטתה במצב קשה, ודיבר עמה כמה דקות באידיש. הסבתא הקשיבה במאור פנים ובמבט מיוחד, אך מרוב חולשה לא יכלה להגיב, לפני שנפרד הוא לקח את מספר הטלפון כדי להמשיך את הקשר, וחזר לזיטומיר. כעבור כמה ימים שמע הרב מהנכדה שדקות ספורות  אחר שעזב את הבית ב'וצירייצ'י' נפטרה הסבתא. היה זה ממש סיפור של השגחה פרטית מופלאה איך ביקור בלונדון גרר ביקור אצל אותה יהודייה, דקות ספורות לפני פטירתה אי שם במערב אוקראינה. 

אך הסיפור לא נגמר...




בכל צומת, צריך לעצום עיניים !...

אחד החסידים חווה חוויה מעניינת ביותר בעת שהותו בפריז בדרכו לניו יורק.

הוא רכש כרטיס טיסה שיש בו עצירת ביניים של כמה שעות בפריז, במטרה לבקר   בהיכל בית הכנסת הקטן שברובע ה'פלעציל', המכונה "בית הכנסת 17" על שם מספר הבניין ברחוב Rosiers. במקום זה התפלל הרבי וכן לימד תורה ברבים בשנות ה- 30. אך לא הייתה לו את הכתובת המדויקת, וכשעלה למונית ביקש מהנהג להגיע לרובע הפלעציל. הנהג הורידו ברחובTurenne  והחסיד קיווה לפגוש מישהו שיסביר לו איך להגיע לייעד.

כעבור מספר דקות, הבחין מרחוק בבחור בלבוש חסידי, הוא קרא לעברו וביקש את עזרתו. הבחור שמח לסייע בחפץ לב, והחל להסביר איך להגיע ל"בית הכנסת 17".

'תמשיך ברחוב זה ישר'. ואז... עצם הבחור את עיניו לכמה שניות ושקע בהרהורים, ואח"כ המשיך להסביר, 'תפנה שמאלה ל Francs Bourgeois  ושם תמשיך ישר עד הצומת השנייה'.

ואז... שוב עצם הבחור את עיניו לכמה שניות ושקע בהרהורים, והמשיך להסביר, "תפנה שמאלה לרחוב Pavee ותמשיך שם ישר עד הצומת". ואז... פעם נוספת עצם הבחור את עיניו לכמה שניות ושקע בהרהורים, והמשיך להסביר, "תפנה ימינה לרחוב Rosiers עד מספר 17 ותגיע לבית הכנסת".

לפני שנפרדו, לא התאפק החסיד, ושאל את הבחור, אם המקום כ"כ מוכר וידוע לו, מדוע עצם עיניו והרהר בכל 'צומת' ?...




כי היא מקור הברכה...

הרב שלום בער גורדון היה משלוחי הרבי לניו ג'רזי. את פעילותו הציבורית החל עוד בשנת תש"ב (1942), הוא הצליח מאוד בפעילות בקרב הנוער ואף הקים שם ישיבה. ולאחר מכן התמנה לרב קהילת 'אהבת ציון' במייפלווד.

בערך בשנת תשי"ז (1957), פנו זוג מקהילת 'אהבת ציון' לרבם הרב גורדון, וביקשו ברכה שבתם הבוגרת תמצא בקרוב את בן זוגה, הרב הציע להם לנסוע לניו יורק ולקבל ברכה מהרבי. היה זה בשנים הראשונות לנשיאותו של הרבי.

את המושג 'ברכת צדיק' הם הכירו עוד מתקופת היותם בפולין, שם היו כמה פעמים אצל אדמו"רים וצדיקים, וידעו שלברכה של צדיק יש כוח עצום, ויש גם כיסוי. ולכן הם הזדרזו לנסוע לניו יורק כדי להיפגש עם הרבי, או כפי שזה נקרא בפי החסידים להתקבל ל"יחידות".

ואכן, בחדר של הרבי הם סיפרו אודות בתם הבוגרת, וביקשו ברכה מפורשת לשידוך בקרוב. הרבי התעניין מה הם עושים לפרנסתם, וביקש מהם לשמור על קדושת השבת ולסגור ביום זה את העסק.

הם אמרו לרבי, שבמצבם הנוכחי, כשהבת גרה בביתם, והוצאות המחיה כבדות, הם אינם יכולים לסגור את העסק בשבתות, אך הבטיחו שאחרי שהבת תתחתן הם יפסיקו לעבוד בשבתות. ענה להם הרבי, 'מי אומר שהקב"ה רוצה שקודם הבת תשתדך ואז תשמרו שבת, אולי הקב"ה רוצה שקודם תשמרו את השבת ואז הבת תשתדך'...




  נבנה ע"י WebEmpire