רבי שלום דובער נ"ע, הרבי החמישי בשושלת חב"ד, הצטיין ביראת שמים מיוחדת עוד מקטנותו,

כשהיה ילד קטן, בגיל ארבע, הזמינה אמו, הרבנית רבקה, חייט לתפור עבורה בגד. בשעה שהביא החייט את הבגד למדידה, בצבץ מכיסו פיסת בד והילד הקטן 'משך' לתומו את הבד מכיס החייט.

הייתה זו שארית מהבד שקיבל עבור התפירה, והוא היה אמור להחזירה לבעליה.

החייט התבייש מאוד, והתחיל להתנצל, ששכח שנשארה בכיסו שארית מהבד.

כשעזב החייט את המקום, הוכיחה הרבנית רבקה את בנה, על שגרם לחייט בושה. והילד הבין מה קרה ! התייפח בבכי מר.

כעבור מספר שבועות, התעניין הילד אצל אביו, הרבי המהר"ש נ"ע, איך יוכל לתקן עוון של הלבנת פנים ?

התעניין אצלו אביו, מדוע הוא מבקש תיקון על עוון זה. הילד בן ה – 4! לא רצה לספר לאביו מאומה, ורק אמר שהוא רוצה לדעת זאת.

לאחר מכן שאלה אותו אמו, מדוע לא רצה לספר לאביו מה אירע.

ענה לה הילד: "לא די שהלבנתי פני איש,  עוד אוסיף  לחטוא ברכילות  ולשון הרע?"

לפני למעלה מ-400 שנה (בשנת ה'ש"ס בערך), בתקופתו של המהר"ל מפראג, התיישב בפראג גאון גדול בתורה ושמו ר' שמואל צדוק. היו לו שני בנים, הבכור משה והשני יהודה אריה. הם התחנכו בדרכי התורה ולמדו אצל מלמדים מצוינים.

למרות היותו גאון בתורה, היה ר' שמואל צדוק מגדולי המתנגדים ללימוד הקבלה והמוסר ואף היה מרבה ללעוג לחכמי הקבלה שהיו בפראג. גם את בניו הדריך בגישה זו.

כאשר המהר"ל מפראג הוכיחו על מעשיו, עזב את פראג ועבר עם משפחתו לעיר לבוב.

הבכור ר' משה הלך בדרכי אביו בהתמדתו הגדולה בלימוד התורה, אך התנגדותו ללימוד הקבלה והמוסר הייתה גדולה עשרת מונים מאביו.

הוא היה תלמיד חכם גדול ומופלג בבקיאות בתלמוד הבבלי ובתלמוד הירושלמי, ברמב"ם ובספרי ההלכה, אך בפסקי הלכה, דעתו הייתה תמיד להקל.

אחרי פטירת אביו הלכה והתרופפה אצלו השמירה על קיום המצוות, וכך אט אט הדרדר מצבו הרוחני עד כי הוא אכל נבלה וטריפה, חילל את השבת והמועדים. מרוב צער מתה אשתו היהודייה והוא נשא אישה נכרית. אך יחד עם זאת, את לימודי הקודש הוא לא עזב... והמשיך לשקוד בהתמדה גדולה בלימוד תורה. הוא עשה זאת ללא כיסוי ראש. כשחידש חידושים בעת הלימוד היה כותבם גם בשבתות וחגים...

משפחתו של הרב קונין התגוררה ברובע 'ברונקס' בשדרת ג'רום 167, שהוא די רחוק מברוקלין. ולכן הקדים לגשת לרבי כדי שיספיק להגיע לביתו טרם כניסת החג. כשהגיע תורו לקבל מצה שאל אותו הרבי אם יהיה מוכן להביא מצה למשפחה מסוימת, ברובע 'ברונקס'.

כמובן שהוא שמח לבצע את השליחות וקיבל מהמזכיר כתובת מדויקת.

למזלו הטוב...כשעמדה השמש לשקוע, נתקעה הרכבת שבה נסע באמצע רובע ברונקס והיה עליו ללכת ברגל. הוא צעד בכיוון הכללי של פלאם פארקוויי, ושאל שוב ושוב את העוברים ושבים איך להגיע לכתובת שאותה חיפש. אדם אחד מלא רצון לעזור אמר: "ידידי, יש לך עוד דרך ארוכה!"...

מקץ חיפושים נמצאה הכתובת בבניין דירות גדול. הוא נקש על הדלת, ובעל הבית פתח,"מה אתה רוצה?" הוא שאל חדות. בברונקס נהוג לענות בחוצפה כשמברכים מישהו לשלום. "סליחה, אתה אדון כך-וכך?" שאל. "כן", הוא אמר. הוא הבחין בכיכר לחם שיפון המונח על השולחן, בהחלט לא היה זה אוכל מסורתי לסדר הפסח... ואז אמר לו, "הרבי שלח אותי".

"הרבי? הו, בבקשה תיכנס", הוא אמר. המטבח הזעיר הכיל רק שולחן קטן, כמה כיסאות ופלטה חמה. הרב קונין לא הבין מה הוא עושה שם, בשביל מה הוא מביא מצה למשפחה שלא חוגגת את חג הפסח...

הוא שאל את האיש אם הוא רוצה לעשות סדר פסח. הוא הסכים וקרא לאשתו להיכנס. היא נכנסה בלוויית שתי ילדות קטנות ומקסימות, גילן אולי חמש או שש, שהשתרכו מאחוריה, והיה ברור שהיא בהיריון. שתי הילדות היו עיוורות.

פינו את השולחן. ואמר, "טוב, אנחנו עושים סדר!" הוא ניסה להיזכר בברכות כסדרן, אך היה קשה לעשות זאת ללא הגדה. הוא נתן להם מהמצה שהרבי שלח והשתמש במים ובכוסות נייר בתור 'ארבע כוסות יין'. וניסה לחשוב מה היה עושה הרבי אילו היה כאן. והתחיל לספר להם כמה דברים שהרבי לימד.

לפני מספר שבועות קיבל השליח פנייה, להשתתף בכינוס של נציגי דת. והתבקש לייצג בו את היהדות. ההתכנסות הייתה יוזמה של ארגון מאוד מפורסם במדינתו, שמאגד כתות דת שונות מרחבי העולם

הוא התלבט מאוד מה נכון לעשות במקרה זה. מצד אחד מדובר בפורום מאוד מכובד, והשתתפותו יכולה להביא כבוד ופרסום ליהדות. ולאידך, מדובר בהשתתפותו עם נציגי דת שחלקם מתנגדים ליהדות, וחשב שאולי אין זה ראוי.

כחסיד המקיים את דברי הרבי, הוא הכיר היטב את ההוראה המפורסמת שציטט הרבי מהמשנה "עשה לך רב". פעמים רבות עורר הרבי שלכל אחד יהיה "רב" שיוכל להתייעץ עמו בענינים רוחניים ובעניני היומיום. ולכן הפנה השליח את השאלה ל"רב" שבחר לעצמו, את הרב יצחק דוד גרוסמן רבה של מגדל העמק. והחליט לעשות כפי שייאמר לו.

ואכן הוא פנה עם ההתלבטות ל"רב" שלו,

הרב גרוסמן התעניין מי בדיוק הזמין אותו ? והשליח הסביר שמדובר בארגון המאגד נוצרים, מוסלמים וכו'. ברגע ששמע הרב שמדובר גם ב'נוצרים', פסק לו מיד שעליו להתחמק ולא ללכת ! השליח ניסה להסביר את התועלת שאולי תצמח מזה, אבל הרב אמר לו בנחרצות שימנע.

בסיום השיחה עם הרב, שיתף השליח את עמיתיו שלוחי הרבי באותה מדינה בכל הפרשה. כולם היו בדעה אחידה שזה יהיה הפסד גדול אם לא ישתתף, וסברו שכנראה 'לא הסביר' טוב לרב את כל המשמעויות שבזה... ושידלו אותו שינסה לדבר שוב עם הרב.

באותם ימים שהה הרב גרוסמן בלונדון, וכל ניסיונותיו של השליח לאתרו שם לא צלחו. 

היה מלך שאהב לצפות בדברים חריגים.. קסמים.. הפתעות או פנטזיות... מי שהצליח להרשים אותו, בא על שכרו ביד רחבה. קוסמים ולהטוטנים שונים שיחרו לפתחו וכשהצליחו לרתק אותו בלהטוטיהם זכו לקבל בתמורה מטבע זהב.

יום אחד הגיע אדם ואמר למלך שהוא מוכן להראות משהו מיוחד במינו אך הוא דורש לקבל מראש חמישים מטבעות זהב.

- חמישים מטבעות זהב? סכום כל כך גדול, למה זה מגיע לך? שאל המלך.

- כי אני אחזור על הפעולה חמישים פעם וכל פעם תתפעל מחדש... המלך מאוד הסתקרן לראות את התעלול המפתיע והסכים לבקשתו.

אותו אדם הוציא מכיסו קופסה ובה מחטים. הוא ניגש לעץ הקרוב נעץ בה מחט אחת והתרחק כחמישים מטר.

– שים לב אדוני המלך, אמר, תוך שהוא שולף מחט אחת מהחבילה שבקופסה וזורק אותה לכיוון העץ. וראה זה פלא, המחט עפה באוויר  ונכנסה בדיוק לתוך חור הַמַּחַט הנעוצה בעץ...

הנוכחים לא האמינו למראה עיניהם והמלך עצמו כמובן היה מאוד מרוצה. – שים לב אדוני המלך, הנה המחט השנייה. אמר האיש וזרק את המחט השנייה כשהוא מצליח להשחיל אף אותה ממרחק רב אל החור של המחט הנעוצה בעץ. כך, לעיניהם המשתאות של המלך ופמלייתו, הצליח האיש להשחיל חמישים מחטים ! 

יום אחד חזר אחד מחברי הקבוצה עם מציאה של ממש, תרנגולת חיה ! אחד מחברי הקבוצה, שהיה גם קרוב משפחה של הר' שלמה ע"ה, היה שוחט, ואף נשא עמו סכין שחיטה. הוא הוציא את הסכין והתכונן לשחוט את העוף.

הר' שלמה עצר אותו. רק רגע, אמר, הרי סיפרת לי שהסכין שלך נפגם ואינו ראוי לשחיטה?

נכון, ענה השוחט. אבל עדיף לשחוט בסכין פגומה, להרגשה הטובה, מאשר להרוג סתם כך את העוף.

אפשר לקבל את הסכין ? ביקש רבי שלמה. כשהגיע לידיו הסכין, הוא לא היסס ו...שבר אותו !

מה ? מה עשית ?? נזעק השוחט.

הר' שלמה, שהיה יהודי פשוט וישר, ענה

במצבינו הנוכחי, אין שום מניעה שנאכל עוף שלא נשחט. הרי זה פיקוח נפש.  אבל את האמת צריך לדעת. אנחנו נאכל עוף טרף. אך לא נשחק בכאילו... זו לא יהדות, זה גם לא מה שה׳ רוצה.

הסיפור לא הסתיים.

לר' שלמה היו ידי זהב. הוא איתר קופסת שימורים גדולה, חתך ממנה פיסה צרה וארוכה ולאחר שעות ארוכות של עבודת נמלים: ניקויי, יישור ושיוף על פיסת עור, הוא הצליח להוציא תחת ידיו סכין שחיטה כשרה למהדרין ...! 

אחד הסיפורים המיוחדים שחסידים מספרים, הוא אודות רבי שלום דובער – הרבי החמישי לשושלת אדמו"רי חב"ד – ואחיו הבוגר הרב זלמן אהרן, כשהם היו ילדים בגלאי 4-5, הם 'שיחקו' ביניהם במשחק מעניין... משחק "רבי וחסיד".

באותו זמן כיהן בליובאוויטש סבם הרבי המכונה ה'צמח צדק', ומפני שהיו רגילים לראות תמיד חסידים רבים שבאו לרבי, שיחקו גם הם במשחק זה. – אכן, משחק מעניין...

אמנם הם לא ידעו על מה משוחחים חסידים עם רבי ב'יחידות', אבל הם מאוד הושפעו מההכנות הנפשיות שהחסידים עשו טרם כניסתם לרבי, וכן עקבו וראו את השינויים שעברו החסידים כשיצאו מחדר הרבי.

הצעיר רבי שלום דובער – המכונה ברבות הימים הרבי הרש"ב – לא רצה לשחק בתפקיד ה'רבי', באמרו ש"רבי ישנו רק אחד..." ולכן בחר את תפקיד ה'חסיד'. ואילו אחיו הבוגר, המכונה בפי החסידים הרז"א, היה ה'רבי'.

הרש"ב, ה'חסיד', הכין את עצמו לקראת כניסתו לרז"א, ה'רבי. והחליט שיפתח  בשאלה עיונית וגם יבקש עצה איך לתקן את מעשיו.

פתח ה'חסיד', שלא היה אלא ילד בערך בגיל 4 ! ושאל, מהו יהודי ? השיב לו ה'רבי', שהיה אז ילד בערך בגיל 5 ! יהודי הוא אש ! שאל ה'חסיד', ומפני מה אינני נכווה כשאני נוגע בך ? השיב לו ה'רבי', מפני שגם אתה מציאות של אש, ואש אינו נכוונה מאש.

ואז אמר הרש"ב - ה'חסיד', שהוא מבקש עצה איך לתקן מעשה מסוים ? התעניין הרז"א ה'רבי', מה היה המעשה ? וסיפר הרש"ב שבשבת הקודמת הוא פיצח 3 אגוזים, ואח"כ נודע לו שכתוב בסידור של אדמו"ר הזקן ש"טוב למנוע מלאכול אגוזים בשבת". אמר לו הרז"א, שהתיקון יהיה שמהיום והלאה יקפיד להתפלל או לברך, רק מתוך סידור ולא בעל פה.

בתחילת שנות ה 80 היה עמי פייקובסקי מהגר ישראלי, שבא לעשות עסקים בארצות הברית. הוא תקע יתד בלוס אנג'לס בייאסט פיקו בולובוראד, ושם פתח מרכז ענק למכירת מוצרי ספורט.

בשלב מסוים התפתח קשר חם בינו לבין שליח של הרבי בלוס אנג'לס, הרב אמיתי שי' ימיני, והוא הוזמן אליו לסעודות שבת.

בתחילה היה עמי מגיע לרב ימיני עם הרכב, מחפש חניה במרחק מה מביתו ונהנה מסעודות השבת ה'עשירות'... כשהקשר הלך והתחמם גמלה בליבו ההחלטה להתחיל לשמור שבת.

ההחלטה לא הייתה פשוטה. היה לו קושי גדול וניסיון עצום.  היה מדובר בחנות שעיקר ההכנסה הגיעה מהמכירות של שבת. הרווחים בשבתות היו מגיעים ל 15,000 $ לעומת 200 $ ביום חול...

אבל כאשר גמלה בליבו ההחלטה החליט עמי לעשות את הצעד הבלתי נתפס... וסגר את החנות בשבת ! הרב ימיני 'עזר' לו לתלות את השלט "סגור בשבת !"

היה לו חוזה שכירות עם התחייבות למשך 20 שנה. והוא חיפש כל דרך להפטר מהמקום. הוא ניסה לשדל חברים שייקחו ממנו את החנות תמורת כיסוי השכירות החודשית, ללא הצלחה. אף אחד לא רצה לשמוע.

הוא היה חסר אונים... אך לא נשבר מהחלטתו לשמור שבת.

ואז בצר לו, כתב עמי מכתב לרבי בו סיפר על ההחלטה לשמור שבת וביקש ברכה שלא יפגע מסגירת החנות בשבת. 

אופה אחד בכפר קטן נהג בכל יום לקנות משכנו האיכר ק"ג אחד של מרגרינה שהיה זקוק לה לאפיה.

ביום מן הימים התחיל האופה לחשוד שגושי המרגרינה האמורים לשקול ק"ג אחד, לא ממש שוקלים קילו שלם, אלא פחות. התחיל האופה לנהל מעקב. מידי יום שקל את גוש המרגרינה ורשם את התוצאה, ואכן, הסתבר לו כי תמיד שקל הגוש פחות מק"ג אחד.

רגז האופה מאוד על ששכנו מנהל משא ומתן שלא באמונה ומשקר לו מידי יום, ותבע אותו לדין. בעת המשפט פנה השופט לאיכר ואמר: 'אני מניח שיש לך משקל שעליו אתה שוקל את המרגרינה, הלא כן ?'

'לא כבודו, אין לי משקל, ענה האיכר.

'כיצד אם כן אתה יודע את משקל המרגרינה שאתה מוכר לשכנך האופה ?'

'אסביר לך, אדוני השופט', ענה האיכר, 'יש לי מאזני משקולת, בצד אחד שמים משקולת במשקל ידוע, ובצד השני אני שם מרגרינה שתאזן את זה. במקרה של האופה, אני תמיד משתמש כמשקולת בכיכר לחם של ק"ג אחד שאני קונה ממנו באותו יום, ושם לו מרגרינה בדיוק כמשקל הלחם...'

שלושה אחים נפגשו וניהלו דיון מי מהם מסייע יותר לאמם הזקנה שגרה לבדה מעבר לים.

הראשון אמר: "אני בניתי לה אחוזה ענקית כל כך, שיש לה חדר לכל יום בשנה".

אמר השני: "אני קניתי לה צי של מכוניות עם נהגים צמודים כדי שישרתו אותה בכל עת".

אמר השלישי: "אינני עשיר כמוכם ואין בידי לתת לה כל כך הרבה. הסכום הדל שיש בידי לא מאפשר לי לקנות דבר. אולם מאוד רציתי לכבדה ובכל זאת לתת משהו, אז שלחתי לה מתנה מטבע אחד של פזו ארגנטינאי. זה הדבר היחיד שהיה ברשותי".

גיחך האח השני: "תגיד לי, אתה לא קורא עיתוני כלכלה ? מה אמא תעשה עם פזו ? זה לא שווה כמעט כלום היום".

גער בו האח הראשון: "באמת, אחי, איפה כיבוד ההורים שלך ?!".

כעבור זמן מה הגיע מכתב מהאם: "בניי האהובים, תודה לכולכם על המתנות.

בני בכורי - תודה על האחוזה שבנית לי, אך היא גדולה מדי בעבורי וקשה שלא להרגיש בה בודדה. בני השני - תודה על כל המכוניות, אך גם אחת הייתה מספיקה לנסיעה השבועית למרכז העיר.

ובני הצעיר - תודה רבה לך ! איך זכרת מה חסר לי באוסף המטבעות האהוב שלי ?"...