מסופר על אדם שאחרי שנכשל בחטא חמור חיפש דרך לתקן את העוול. ומצא לנכון לגשת לרב העיר שהיה מפורסם בלמדנות ופקחות, כדי לבקש ממנו דרך 'תשובה'.

מאחר שהתבייש לגשת לבד, צירף אליו אחד מידידיו.

כשהרב סיים לשמוע את דבריו, פנה לידיד שהתלווה בשאלה: 'ומה אתך ?' ענה הידיד: 'נכון שאיני מושלם, יש לי פה ושם מעידות, אבל ברור שלא נכשלתי בדבר כה חמור'.

עתה פנה הרב לשני החברים ואמר –

לפני שאתייחס למטרה לשמה באתם לכאן, ברצוני לתת לכם משימה.

בבקשה צאו שניכם לחצר האחורית. מהראשון ביקש הרב שיביא את האבן הכי גדולה שנמצאת בחצר. ומהידיד שהתלווה ביקש שיאסוף את כל האבנים הקטנות.

כעבור דקות ספורות חזר הראשון כשהוא גורר אחריו אבן ענקית במאמצים רבים. וכשעבר זמן די ממושך חזר החבר עם שק מלא באבנים קטנות.

עכשיו פנה הרב ואמר –

צאו בבקשה שוב לחצר. וכל אחד יחזיר כל אבן בדיוק למקום שמשם נלקחה...

הראשון, כמובן התייגע והזיע אך סיים את המשימה מיד, שהרי אבן אחת קל לזכור את מיקומה. אולם השני עמד מיואש עם השק וטען שהדבר בלתי אפשרי...

חזר היהודי לכפר והמשיך במכירת היי"ש. לעת ערב, התיישב לנוח קצת. והנה התיישבו לידו שני שיכורים, כוסית וודקה בידם והם משוחחים ביניהם.

בהתאם להדרכה שקיבל מהבעש"ט, שיש לנצל את מה ששומעים לעבודת ה', הטה אוזן להקשיב לדבריהם.

וכך התנהלה השיחה ביניהם:

-         אתה יודע, איוואן, לפעמים קורים דברים מוזרים שאיני מסוגל להבין אותם. אספר לך מה קרה:  ליד ביתי גר איש אחד, עני מרוד, אין לו כלום בבית. כל רכושו הוא רק כרית אחת קטנה ללילה. אמש בא גובה המס מטעם המלך, וכשלא מצא אצלו מאומה, החרים את הכרית והלך לדרכו.   אינני מסוגל להבין, וכי המלך זקוק לכרית הזאת ?

-         אכן, רואה אני שאינך מבין כלום. האם חושב אתה שגובה המס לקח את הכרית עבור המלך ? וכי המלך זקוק לזה ? אלא כוונת הדברים היתה שצריך תמיד לזכור שיש מלך.

מי שמשלם מיסים כחוק, זוכר היטיב את המלך. אבל זה שלא משלם כלום, אם לא יקחו ממנו את הכרית האחרונה, עלול הוא לשכוח, חלילה, את המלך, ודבר זה אסור שיקרה, אסור לשכוח את המלך !

ר' דרור שי' רגיל היה לצאת מביתו כל בוקר בשעה 8:30 לכיוון הרכבת המהירה המגיעה בשעה 9:10 לworld trade center .  בדיוק באותו בוקר תוכננה לו פגישה עם איש עסקים ב  Huston Street הצמוד למה שהיו 'בניני התאומים'. ר' דרור התכונן לעזוב את ביתו כבר בשעה 8:20 כדי שלקראת השעה 9:00 יוכל להגיע עם הרכבת המהירה למקום. מובן שהוא לא ידע עד כמה נוכחותו המתוכננת באותו מקום היו ברגעיים קריטיים ביותר.

כאמור, בשעה 8:15 הטלפון צלצל ... ולמרות הזמן הקצר שנותר לקראת היציאה מהבית, החליט ר' דרור בכל זאת להרים את השפופרת. הרב אליעזר פתח בנינוחות בשיחת רעים עם ר' דרור, עד שהגיע לנושא העיקרי שלשמו התקשר.

שאלות אלו היו קלות מאוד, שהרי זה כתוב מפורשות במשנה.

ואז באה שאלת הבנה, והרבי שאל אותה בדרמטיות כזו, שממש נאלמתי דום... ולא ידעתי מה לענות...

-         הרי יהודי עמל קשה על כספו. בזה הוא רכש את ה'מחרוזות של דגים' או ה'עיגולי דבלה'. ועתה הם אבדו לו.  איך מותר למוצא לקחתם לעצמו ? למה שלא יחפש אחר הבעלים ?

-         (אחרי דקת דומיה מצדי, כשבזמן זה הרבי מביט בי בחיוך אבהי... לחש לי אבי שי' את התשובה)  מאחר שאין בו שום סימן היכר, ברור שבעל החפץ התייאש מלמצוא אותו ואף הפקיר אותו במחשבתו. ואם כן מובן מדוע נפסקה ההלכה ש'הרי אלו של המוצא'.

בהמשך שאל אותי הרבי שאלות נוספות באותה סוגיה, כמו: מה אעשה אם אמצא את ה'סירטוק' (=בגד העליון) של הרבי ? וכן שאל אותי  שאלות מספר יהושע. ולבסוף העניק לי מטבע של דולר במתנה. 

בהיותי צעיר לימים התייתמתי ל"ע מאמי, וגדלתי אצל 'אמא' חורגת. היו לה גם ילדים ביולוגיים משלה ואני הצטרפתי אליהם.

בדרך כלל הייתי 'זוכה' ממנה לייחס לא ראוי בשעת הארוחה. כשישבו הילדים לאכול. אני תמיד קיבלתי ממנה את החלק הכי קטן... מחוסר ברירה התרגלתי לזה.

יום אחד כש'אמא' לא הייתה בבית, הייתי מאוד רעב וראיתי שהאוכל מוכן. לקחתי לעצמי – כרגיל - את החלק הכי קטן ואכלתי. כשחזרה 'אמא' והבחינה ש...לקחתי לבד,  נזפה בי קשות. וכשטענתי שלא לקחתי יותר ממה שהיא רגילה לתת לי.  אמרה לי: שנכון שלא לקחת חלק גדול יותר. אבל עצם הדבר שלקחת לבד זה חטא ! יש להתרגל  לשאול כל דבר ולא לעשות אף פעם על דעת עצמך !

ואכן מאז התרגלתי לשאול ולהתייעץ לפני כל החלטה ! 

יהודי נכנס פעם לביתו של גוי וראה שם ... תפילין.

החליט היהודי שהוא חייב לקנות אותם ממנו, כדי להצילם מבזיון. ושאל את הגוי – בהתרגשות – מנין המה לך ?

הגוי שלא הבין מה מסתתר מאחורי השאלה (האם כוונתו לקנותם או שבעצם רוצה לברר מנין גנבם), השיב ברוסית: "יא סאם סאפאזשניק", כלומר, אני בעצמי סנדלר, ותפרתים בעצמי !....

נזכרתי בסיפור זה בעקבות דיון מרתק שהיה בשיעור השבועי בבית חב"ד.

בשכנות אלי מתגוררת אחות רפואית, כושית, שזכתה לסייע רבות לרבנית של הרבי מליובאוויטש בעניני רפואה. לעיתים קרובות מבקרת אותה 'אחות' אצלנו במשפחה.

באחד מביקוריה היא סיפרה: פעם הייתה הרבנית מאושפזת בבית רפואה במנהטן והרבי הגיע לבקרה.

היה זה יום גשום במיוחד ומהיציאה מהרכב עד הכניסה לבנין בית הרפואה, נרטב הרבי כולו מהגשם הזועף.

שאלתי את הרבי בהלצה: "אין לך תקציב לרכוש מטריה ?..."

ענה לי הרבי:

"גשם זו ברכה מהקדוש ברוך הוא. ומדוע לעצור אותו במטריה ?..."

סיימה האחות ואמרה, מאז גם אני לא משתמשת במטריה...

כאשר רבי שניאור זלמן מלאדי , מייסד חסידות חב"ד. חיפש מלמד לבנו, זימן אליו אברך ואמר לו: "עליך מוטלת מצווה לפרנס את משפחתך, ועליי מוטלת מצוות 'ושננתם לבניך' – הבה נתחלף, אתה תלמד את בני ואני אפרנס את משפחתך".

שאל האברך: "איך עליי ללמד את הילד ?".

ענה הרבי: האות הראשונה שמלמדים ילד יהודי היא האות א'. מהי א' ?

נקודה למעלה ונקודה למטה, וקו של יראת שמים מחבר ביניהן"

דהיינו: האות א' מלמדת אותנו שהחיבור בין יהודי לבורא נעשה על ידי הקו של יראת שמים = קיום התורה והמצוות.

באנו נמצאים בערב תשעה באב. יום עצוב וכואב על חורבן שני בתי המקדש. אך הוא גם יום שבו טמון גרעין הגאולה. ובלשון חז"ל בסיפור על געיית הפרה – בו נולד מלך המשיח.

האמונה והצפייה בביאתו צריכה לחדור לתוכנו באופן פנימי ואמיתי. שנהיה מוכנים לקבל את פניו בכל רגע.

סיפר מר זלמן שז"ר, נשיא מדינת ישראל לשעבר, שבאחד המפגשים שלו עם הרבי בחדרו, בעת ששוחח עמו שיחת חולין, פתאום הרבי אמר לו: "ראה, בדיוק כשם שאני יודע, בהביטי בשעוני, שבעוד זמן מסוים אתה תצא מכאן, כך אני יודע שהמשיח מגיע".

חמורו של איכר זקן הסתובב בחצר ונפל אל תוך הבאר העתיקה. ניגש האיכר לבאר והתבונן בעצב בחמורו הגונח.

הוא שקל את המצב בכובד ראש, והגיע למסקנה עצובה:

החמור כבר זקן, אני זקן עוד יותר, וגם הבאר עתיקה. מתאים אם כן לקבור את החמור הישיש בתוך הבאר ובכך לשים קץ לסבלו, לסתום את הבאר סופית ובאותה הזדמנות גם לנקות את הפסולת מהחצר...

ממחשבה למעשה – הזקן ניעזר בשכניו וכולם יחד החלו לגרוף את כל הזבל מהחצר אל הבאר.

והחמור... בתחילה נתקף בפאניקה, נער בקול גדול ובכה על גורלו המר. אך לאחר מספר דקות עלתה מחשבה בראשו של החמור הקשיש,

הוא קלט כי בכל פעם שצולפת בגבו כף זבל, עליו רק לנער אותה, לדרוך עליה ו... לעלות עליה.

אמנם הוא קיבל חבלות כואבות, אך נלחם באומץ. כל שכבת זבל נוספת הגביהה אותו בכמה סנטימטרים למעלה.

לא חלף זמן רב ומעבר לדופן הבאר הופיע חמור ישיש וחבול עם עיניים בורקות...

מה שנדמה הי' שיקבור אותו, התברר בסופו של דבר, כנס הצלתו.