לאחר התפילה משכו אותי רגליי לטייל ברחוב פליקאן, הרחוב המרכזי שבו מרוכזות עשרות חנויות תכשיטים שפתוחות באותו יום השבת, והן ומלאות בקונים. חנות אחת היתה סגורה, החנות שלי... ובדיוק אז פנה אלי ידידי מהחנות הסמוכה: "מה קרה לך ? יש לקדוש ברוך הוא יותר מ 50 שבתות בשנה. תן לו את כולן ואת השבת הזו קח לעצמך..."

כאן התחילה מלחמה של ממש בתוך תוכי, מצד אחד שמעתי קול פנימי: לא נורא... שבת אחת... הקב"ה יסלח... ואז בא הקול היהודי שבי, שנתן לי להבין שאני בעיצומו של נסיון ועלי "לשלם" מחיר כדי לקנות חיים ! הרמתי את רגליי ונסתי לביתי

♦לכפרי פרמיטיבי היה חמור זקן והכפרי רצה להפטר ממנו, אך לא ידע כיצד. באחד הימים החליט שהדרך הכי טובה לפניו, לחפור בור עמוק להוריד לתוכו את החמור ולמלא את הבור בעפר וכך יפטר ממנו.

ממחשבה למעשה, החמור הורד לעומק הבור והכפרי החל לשפוך דליים של חול לתוך הבור... אחרי מאמץ רב והכפרי כבר עמד קרוב למלוי הבור, פתאום אזניו של החמור כבר בצבצו מהבור, ועוד רגע קט והוא כבר שוב חי מחוץ לבור....

מסתבר שהחמור לא היה כל כך 'חמור'. כל דלי של חול שהכפרי הטיח עליו מלמעלה, ניער אותו החמור מעליו והפך אותו לשכבה מתחת לרגליו, והתרומם בעוד כמה מילימטרים.... וכך בנחישות וללא שבירה, הבין ה'חמור' שהפתרון ליציאה מן הבור נמצא בתוך ה'בעיה', בחול עצמו, שהכפרי זורק עליו על מנת   לקברו חי.

כשנדע להביט נכון על החיים מתוך אמונה ובטחון שהקדוש ברוך הוא מקדים רפואה למכה, נזכה להפוך 'צרה' ל'צהר' ו'נגע' ל'ענג', וכלשון הפסוק אודות הנסיון של בלעם לקלל את ישראל: "ויהפוך ה' את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלוקיך.

ידידי היקר,

יום שלישי הקרוב - ג' תמוז, הוא יום ההילולא ה- 20 של הרבי מליובאוויטש.

אין אדם בעולם שלא שמע על הרבי מליובאוויטש.

הרבי מוכר וידוע כמנהיג ונשיא של כלל ישראל. הוא דואג לכל יהודי ויהודי ופועל למען כלל ישראל בכל מקום שהם.

כולם שמעו ורבים מאוד גם נפגשו עם שלוחי הרבי הפזורים בכל קצווי תבל. רבים מכירים את בתי חב"ד שנמצאים בכל מקום. או את אחד מאלפי מוסדות תורה וחסד גשמי או רוחני הממוקמים בכל פינה בעולם.

הפעם אני רוצה לספר על הרבי שלי. על ההרגשה האישית הפרטית שלי.  איך רבי גדול שמנהל עולם שלם, באותו זמן ובאותה מידה הוא גם אבא אוהב ודואג לפרט הקטן.

הרבי הוא לא רק של 'כלל ישראל' אלא גם של 'פרט בישראל'.

השתתפת או צפית פעם בקונצרט ? האם יעלה על הדעת שהמנצח ידרוש שוויון בין כל המנגנים וייתן לכולם את אותו כלי ?...

ברור לגמרי שמגוון הכלים המשתתפים בקונצרט: התופים או המצלתיים, הבללייקה און הצ'לו, הנבל או הפסנתר יוצרים את היופי וההרמוניה של התזמורת. שילוב הצלילים בתזמון מתואם ומושלם ממגוון הקולות הייחודיים הנשמעים יחד באחדות מלאה, הם הם הגורמים לתזמורת להיות נעימה ומהנה. כשכל כלי נותן את הייחודיות שלו – כך נבנית תזמורת אחת ומאוחדת !

איך צריך לנהוג שליח. עד כמה צריך לדבוק במטרה שאליה נשלח ללא שום שינויים. תוספות. או שיקולים זרים.

הסיפור מוכר בוודאי לכולם:

משה רבינו שולח 12 אנשים מהטובים שבעם, לבדוק את המצב של העם היושב בארץ (אם הוא "חזק" או "רפה"). וכן את סוג האדמה שיש שם ("הטובה היא אם רעה.. השמנה היא אם רזה"). ואף ביקש שיביאו מפירות הארץ.

כשחוזרים המרגלים מהמסע בארץ הם מדווחים:

בָּאנוּ, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ; וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, הִוא--וְזֶה-פִּרְיָהּ. אֶפֶס כִּי-עַז הָעָם, הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ; וְהֶעָרִים, בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד, וְגַם-יְלִדֵי הָעֲנָק, רָאִינוּ שָׁם.

עד כאן לא נראה שום בעיה בדיווח. הרי הם התייחסו בדיוק למה שביקש משה רבינו. 

מה דעתך על המקרה הבא:

במסיבת חנוכה שהתקיימה בעיר... בנוכחות קהל אלפים התכוננו להדלקת נר שמיני של חנוכה.

המנחה הזמין את ראש העיר המכובד לגשת ו...למזוג את השמן במנורה ולסדר את הפתילה בגובה המתאים. כשראש העיר סיים הזמין המנחה את אחד הנוכחים בקהל לגשת ולהדליק את 8 הנרות.

כך גם אתה היית נוהג ?....

כל העולם עמד דום לקראת המעמד העוצמתי של מתן תורה. לא רק 600,000 בני ישראל שעמדו למרגלות הר סיני. אלא הבריאה כולה.
המדרש מתאר ואומר: "כשנתן הקדוש ברוך הוא את התורה, ציפור לא צייץ, עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו קדוש, הים לא נזדעזע, הבריות לא דיברו, אלא העולם שותק ומחריש – ויצא הקול: ,אנכי ה' אלוקיך".
מה באמת היה מיוחד במעמד זה ?
האם אכן שמעו בעשרת הדיברות דברים חדשים שלא ידעו עליהם קודם לכן ?

באחד מפגישותיו של רבי שניאור זלמן מליאדי מייסד חסידות חב"ד עם הצדיק רבי ברוך ממעזיבוז, נכדו של הבעל שם טוב, אמר רבי שניאור זלמן לרבי ברוך: "אמנם אתה נכדו של הבעל שם טוב אבל אתה נכד גשמי (הוא היה בן ביתו של הבעש"ט). ואילו אני נכד שלו ברוחניות ! ( הוא היה תלמיד תלמידו של הבעש"ט) וזו מעלה גדולה יותר".

פעמים רבות אנו רואים שהיחס של התלמיד לרבו הוא ממש כבן לאביו. וזהו, אכן, האידיאל.

האמנם עד כדי כך ?