באופן לא שגרתי, הביא הרבי דוגמה ממסירות נפשו של החסיד ר' מענדל פוטערפאס שפעל רבות באותו זמן, מאחורי מסך הברזל.

הרבי סיפר, שאשתו ובני ביתו של ר' מענדל, הצליחו כבר לצאת מרוסיה ולחיות במדינות חופשיות, ואילו הוא נשאר שם לבד. ועל אף שהיה יכול לבחור, לא להסתכן ולעסוק עם עצמו יומם ולילה בלימוד התורה, בתפילה ובקיום המצוות. כי כל פעילות דתית שנעשתה אז בצורה גלויה, הייתה כרוכה בסכנת נפשות ממש.

בכל זאת, מה הוא בחר לעשות ?

לייסד מקוואות ! כדי לאפשר לקיים את מצוות 'טהרת המשפחה'. ועל אף שזה לא היה נחוץ כלל לחייו הפרטיים, שהרי משפחתו כבר לא הייתה עמו למעלה מעשור. אבל כשראה שאין מי שיעסוק בזה, הוא התמסר לכך באופן מוחלט.

התעסקות זו הייתה כרוכה כמובן בגיוס כספים רבים, בהתעסקות מאסיבית בבנייה, והיה ברור שהתעסקותו בדבר כזה הנוגד את חוקי המדינה, לא יישמר ב'סוד', למרות זאת הוא מתעסק בזה בהתמסרות מוחלטת.

עושים מה שצריך, כי צריך !

יומיים לאחר ההחלטה, הוא הבחין במודעה שחברה גדולה מחפשת גרפיקאי מומחה ! הוא מיהר לשלוח קורות חיים, וכבר באותו יום קבעו לו ראיון עבודה ליום המחרת. אך השעה שנקבעה הייתה בדיוק שעת השיעור.

היה זה עבורו 'ניסיון' לא פשוט... על אף שחשש להפסיד את ההזדמנות שכה ציפה לה, הוא אמר לנציג החברה, שלא יוכל לבוא בשעה שנקבעה לראיון, מאחר שאינו מוכן להפסיד שיעור תורה. להפתעתו, השיב האיש באדיבות, שאין שום בעיה לקבוע לשעה מאוחרת יותר.

ואכן, למחרת, מיד לאחר השיעור, יצא יחזקאל ברכבו לכוון העיר. לפתע הוא חש ריח של פלסטיק שרוף. הוא כמובן עצר את הרכב, ויצא לבדוק את מקור הבעיה. משלא מצא דבר, הוא חזר וניסה להניע, אך הרכב נותר דומם לחלוטין... יחזקאל היה 'לחוץ' מאוד, אך הלחץ לא עזר, הרכב פשוט לא זז. וכך הוא עמד כשעה וחצי בצדו של  כביש שומם וחיכה למושיע. הסוללה בנייד כבר נגמרה... ולבו נחמץ על הפגישה החשובה שהפסיד. הוא נשא תפילה בליבו והתחזק באמונה שבוודאי הכול לטובה.

לפתע עצר לידו רכב יוקרתי מאד. 'מה הבעיה' ? שאל הנהג. וכששמע שרכבו 'נתקע' והוא לחוץ להגיע בדחיפות לעיר, הציע לו טרמפ עד הכניסה לעיר.

החסיד הנודע בעל מסירות הנפש הרב מענדל פוטערפס, היה מראשי הוועד, שהצליח בעבודה מחתרתית להבריח רכבות שלמות - כפי שזה נקרא 'עשאלונים' - מהגלות הנוראה.

כשאפסו כוחותיו של הרב מענדל פוטערפס, עלה בדעתו שהגיע העת שגם הוא יצטרף ל'עשאלון' הבא, ויחד עם משפחתו יצא משם. הוא שוחח על כך עם אחד מידידיו הקרובים החסיד הרב יונה כהן הי"ד,

הרב יונה נתן בו את עיניו היוקדות, ואמר, 'זאת אומרת שגם למסירות נפש יש מידה וגבול ? ...

משפט זה, הספיק לרב מענדל, להישאר ברוסיה, גם אחרי ה'עשאלון' האחרון, בני משפחתו אומנם ייצאו מברית המועצות, אך הוא החליט שלא יעזוב, וימשיך לעשות הכול למען חיי החסידים, ושמירת התורה והיהדות.

בעיירה קטנה היה יהודי שחי בפשטות, ואף בצמצום ודוחק. כל חייו הוא חלם שיבוא יום ותהיה לו חליפה יפה ומהודרת. הוא חסך פרוטה לפרוטה, וכשהצטבר סכום כספי נאה, הוא פנה לחייט, שהיה מפורסם במומחיותו במלאכה זו והזמין אצלו את חליפת חלומותיו.

החייט לקח את המידות הדרושות, וקבע, שהחליפה תהיה מוכנה בעוד כארבעים יום. היהודי היה מוכן להמתין ואף לשלם ככל שיידרש, העיקר שסוף סוף תהיה לו חליפה מיוחדת.

במועד המסוכם, הגיע מיודענו לקבל את חליפתו, אך מיד במדידה הראשונה הוא שם לב ששרוול שמאל קצר מהדרוש... לא נורא, אמר החייט, תכופף קצת את ידך השמאלית כלפי מטה, ותראה שהחליפה תתאים לך בדיוק...

דברי החייט שנאמרו בהחלטיות, שכנעו את הלקוח והוא כופף את ידו כלפי מטה, עד שהשרוולים אכן התאימו זה לזה...

אך אז הוא שם לב שהגזרה של החליפה בגב מכווצת, היא אינה מספיק ישרה ואינה מתאימה לגופו... לא נורא, אמר שוב החייט, אם תעקם קצת את גופך הצידה, התפר יעמוד עליך בצורה מאוד מדויקת... גם הפעם השתכנע, להטות את גופו, וראה זה פלא, עתה החליפה עמדה עליו בצורה מאוד 'מדויקת'...

הוא הגיע בלוויית רעייתו והתקבל אצל הרבי ל'יחידות'. הרבי קרא את הפתקה בה הוא פירט את בקשתו, ואמר, הנכם כותבים כאן על תוצאות הבדיקות, אך אינכם כותבים כאן את הסיבות שגרמו לתוצאות אלו, כדאי שתבקרו אצל רופא פלוני (הרבי נקב בשם הרופא), וה' יתברך יעזרכם ויהיו לכם בנים, ובירכם בשפע ברכות ובמאור-פנים.

בני הזוג הודו לרבי וכבר עמדו לצאת מהחדר. לפתע פנה הרבי ואמר, כמדומני שבימים אלו יש יארצייט (=הילולא) בסאטמר, והאדמו"ר נוהג לשאת דברים ולערוך סיום על מסכת מהש"ס, שמא תאמרו לי מה אמר באותו מעמד ?

אכן, השיב החסיד, האדמו"ר ערך סיום על מסכת חגיגה והתעכב על הביטוי המופיע שם  בגמרא, 'אמר ריש לקיש אין אור של גיהינום שולטת בפושעי ישראל... שמלאים מצות כרמון, דכתיב 'כפלח הרמון רקתך' אל תקרי רקתך אלא רקנין שבך'. ותמה האדמו"ר, אם הם בעצם 'פושעי ישראל' איך שייך באותה נשימה לומר עליהם שהם 'מלאין מצות כרימון' ? הרי הם הגדרות סותרות ?!

פני הרבי החווירו, רעד קל נראה בפניו הק' והגיב, אף אני למדתי את הגמרא בחגיגה, אך לי היה קשה בדיוק להיפך אם הם 'מלאין מצוות כרימון' איך שייך באותו משפט להמשיך לכנותם 'פושעי ישראל' ?!"...

ליובאוויטש שכנה בלב אזור מיוער, ואך טבעי שבתיה היו עשויים מעצים,  משאב זול ונוח לבנייה. אולם אליה וקוץ בה, אם חלילה פורצת שריפה, אוחזת האש עד מהרה בכל בתי העיירה.

ואכן זה קרה בראשית ימיה של ליובאוויטש. יום אחד פרצה שריפה, ועד מהרה כל הבתים היו אפופי להבות. גם בית המדרש היחיד נהרס כליל. בנסי-ניסים הצליחו התושבים להציל את עצמם ואת בני-משפחותיהם, אך כולם נותרו ללא קורת-גג.

מספר ימים עוד ליחכו הלהבות את שרידי קורות העץ, עד שאט-אט דעכה האש. תושבי העיירה שהיו ברובם יהודים פשוטים, בעלי-מלאכה חסונים. נרתמו מיד לאחר שכבו אודי האש האחרונים של הבתים השרופים, לבנות את בתיהם מחדש ולדאוג לעצמם לקורת גג.

בחודשים הבאים נשמעו קולות כלי העבודה השונים, מסורים וגרזנים. עצים נכרתו ביערות הסמוכים והובלו אל העיירה. בתים חדשים החלו לצוץ. כולם עבדו בחריצות כדי להשלים בזריזות את בניית הבתים.

בתוך המולת הבנייה הבחינו התושבים, כי ר' בנימין בונה לעצמו בית גדול ביותר. עם הזמן החלו האנשים לתמוה, לשם מה הוא צריך בית גדול כל כך, ובמיוחד לנוכח העובדה המצערת כי ר' בנימין ושרה אשתו לא נתברכו בילדים.

הבניין הלך ונבנה. הוא הרשים לא רק בגודלו, אלא גם בתוארו וביופיו. עד שנתגלה הסוד...

ר' בנימין אינו בונה בית לעצמו כי אם בית לה', בית מדרש !

מרוב דאגה לבתיהם הפרטיים שכחו התושבים להתקין בראש ובראשונה מקום שבו יוכלו להתפלל, אף שבוודאי היו נזכרים בכך כעבור זמן. אולם הוא היה אדם מיוחד. בעוד כל אנשי העיירה היו עסוקים בבניית בתיהם, עסק ר' בנימין בבניית בית- כנסת בשביל כל אנשי העיירה.

בית הכנסת שבנה נקרא על שמו "השטיבל של בנימין".

הרב שמע את הסיפור, וטרם התפנה להכריע בנידון הוא ביקש מהם להביע את חוות דעתם בשאלה אחרת שהיה עסוק בה באותה שעה. וכך סיפר הרב,

בעירנו גרו בעבר שני חברים שהיו ידידים בלב ונפש. הם ביקשו להבטיח שהידידות תמשיך גם בדור הבא, וסיכמו שבבוא הזמן צאצאיהם יינשאו זה לזו. לפני פטירתם ציוו על כך לצאצאיהם.

לאחד החברים הייתה בת נאה, פקחית וכלילת המעלות, ולמרות שהבן של החבר היה בחור הולל וקל דעת, ביקשה הבת בכל זאת להינשא לו, רק כדי לקיים את צוואת אביה, אך הבחור ההולל לא התייחס לצוואת אביו ודחה את ההצעה.

היא נאלצה לחפש את בן זוגה במקום אחר, וכשמצאה בחור מתאים היא התנתה עמו, שאם ברגע האחרון לפני החופה יחול שינוי בדעת הבחור הקודם, היא תעדיף לקיים את צוואת אביה... החתן הסכים לתנאי המוזר. ואכן... סמוך לכניסתם לחופה בא הבחור הראשון בריצה והביע את רצונו לקיים את צוואת אביו לשאת את הכלה לאשה...  ואכן כך נעשה.

בתום סעודת החתונה, אספו החתן והכלה את רכושם ונסעו יחדיו לביתם החדש. בהיותם בדרך התנפלה עליהם חבורת שודדים ולקחו מהם את כל רכושם. הכלה התאוששה במהירות מההלם וביקשה לשוחח עם ראש השודדים, ושיתפה אותו בכל מה שאירע לה מאז פטירת אביה. משום מה נכמרו רחמיו עליה וציווה לשודדים להחזיר להם את רכושם ואף הוסיף מתנה משלו.

עתה, פנה הרב לשלושת הבנים, ואמר שבקהילה מתלבטים מי מ'גיבורי הסיפור' ראוי לקבל פרס הערכה על התנהגותו. וביקש מהם את חוות דעתם,

הבן הבכור אמר, שהגיבור האמתי בסיפור היא הכלה ! שהייתה מוכנה לוותר על בן זוגה כדי לקיים את צוואת אביה. האח השני אמר, שלדעתו הגיבור הוא החתן שוויתר ברגע האחרון על שמחת הנישואין, רק בגלל שרצה לעמוד בדיבורו. ואילו צעיר האחים אמר, שלדעתו הפרס מגיע לראש השודדים שוויתר על הרכוש שהגיע לידו ועוד הוסיף מתנה משלו...

קם הרב והצביע על צעיר האחים ואמר לו שכנראה הוא גנב את תכולת הארגז... כי מי שמזדהה עם שודד ומעריך אותו, הרי הוא דומה לו...

באחת מנסיעותיו לגייס כספים בשוויץ, היה בלוצרן. ומשום מה לא היה בידו באותו יום את הספר 'תורה אור', הוא היה בטוח שבישיבה הקיימת בעיר, ימצא את מבוקשו. בסיום 'יום העבודה' הוא ניגש לישיבה כדי ללמוד את השיעור היומי, לתדהמתו התברר, שבכל ארון הספרים המפואר לא נמצא ספר 'תורה אור'.

לדלג על יום לימוד אחד לא בא אצלו בחשבון כלל ! והחל לחשוב איך יצליח בליל חורפי ומושלג, להשיג בלוצרן את מבוקשו...

החב"דניקים היחידים שהכיר, הם משפחת שמרלינג מציריך. מרחק נסיעה של שעה מלוצרן, והחליט לנסוע לביתם, שם בוודאי ימצא את מבוקשו. אך כשהגיע לתחנת הרכבת התברר שהפסיד את הרכבת האחרונה. כאמור, היה זה ליל מושלג, רכבים פרטיים לא נסעו לציריך. אחרי התרוצצות לא קלה, הצליח למצוא נהג משאית שנאות לקחתו באישון ליל לציריך.

כשהגיע לבית משפחת שמרלינג, היה זה בשעה 3 לפנות בוקר, והוא לא העז לצלצל בפעמון ולהעיר את כל בני הבית... אבל לאידך, הוא חייב להשיג את ה'תורה אור' ללימוד היומי טרם יעלה השחר של היום הבא. הוא חיפש סביב הבניין איזה דלת חירום או חלון פתוח שיוכל להיכנס לבית המשפחה...

הרעשים העירו את בעלת הבית, והיא שלחה בבהלה את בעלה לראות מי מנסה להיכנס לביתם באישון ליל דרך החלונות... בעלה שהבחין בין פתיתי השלג שמדובר בדמות יהודית ובלבוש חסידי נרגע, וירד לפתוח את הדלת. כשהבחין בדמותו המיוחדת של הרב חיים, הכניסו מיד לביתו בהתרגשות, ותמה מה הוא עושה בשעה כזו בפתח חלונותיו...

כידוע הרבי הקודם סבל משיתוק ברגליו ובכל בוקר בשעה קבועה היו באים לתת לו זריקה. באחד הימים בחודש כסלו באו לתת לו את הזריקה, וראו שיושב ליד השולחן, אך אינו מפנה את מבטו ולא מגיב לאף אחד, עיניו  היו עצומות ופניו להבים. בני המשפחה נבהלו.

כשנכנס הרבי, החתן לחדרו הק', הוא היטה את אוזנו ושמע שחמיו, הרבי, אומר פרשת "אז ישיר" בדביקות נפלאה, וחזר על כך כמה פעמים. הוא רמז לבני המשפחה שאין סיבה לדאגה, והוא נשאר עם הרבי בחדרו,

כאשר כילה הרבי את אמירת השירה, היה ניכר על פניו הק' שביעות רצון, וכשהבחין בחתנו, אמר "ברוך השם, ברוך השם הכול עבר בשלום".

למחרת הגיע מברק, בו נאמר, כי החסידים עברו את גבול רוסיה לשלום והגיעו לפשעמישל שבדרום מזרח פולין... היו אלו אותה חבורת חסידים שעתה ישבה עם הרבי בהתוועדות בפריז...

דמיין לעצמך בנק המזכה את חשבונך בסכום של 86,400 ₪ מידי בוקר.

דמיין כי אין אפשרות לצבור כסף בחשבון. יתרת הסכום שלא ניצלת במשך היום מתאפסת מידי לילה בחצות.

מה תעשה ? תוציא כל אגורה כמובן.

לכל אחד מאתנו יש חשבון כזה - קוראים לו "זמן".

בכל בוקר, אנו מקבלים 86,400 שניות. בכל לילה הן מתאפסות וכל הזמן שלא ניצלנו אבד.

אין אפשרות לבצע "משיכת יתר". בכל יום עומד לרשותנו אותו סכום, ורק בו מותר להשתמש. בכל לילה נעלמת שארית הסכום.

אם לא השכלנו להשתמש ביתרה היומיומית, אין אפשרות לחזור אחורה. אין גם אפשרות להשתמש בזמן על חשבון מחר.

חייבים לנצל את ההווה, ולהשתמש עמו כרצון ה'.

השעון מתקתק - נצלו כל שנייה