געגעועים
השבוע נציין בגעגועים את יום השנה הראשון לפטירתו הפתאומית של השליח היקר האהוב והנערץ על כולנו, הרב ישראל ברוך בוטמן ז"ל,
הלב מתכווץ בכאב עצום, בוכה, וממאן להיפרד. עדיין מרגיש את הרב בוטמן כאן ועכשיו, מחייך, מבין, מייעץ, ובעצם מה לא.
הרב בוטמן ז"ל, שכולנו היכרנו ניחן במידה גדושה של שכל טוב. הן במובן הפשוט של פקחות, הבנה ישרה וראיה נכונה של דברים ומצבים. והן במובן של כישורים ויכולות.
הרב בוטמן ז"ל היה נואם בחסד, מרצה ששיעוריו נשמעו ברוב קשב, נכנסו ללב השומעים, ומנחה סוחף באירועים קטנים וגדולים.
ואפשר להמשיך להאריך ולכתוב עוד ועוד,
ברצוני לציין את אחד הדברים, שלדעתי, אפיין אותו במיוחד. הרב בוטמן 'נתן' את עצמו לזולת באופן מוחלט,
הוא כלל לא חשב על עצמו, על הנוחיות האישית שלו. אם היית צריך אותו – הוא היה שם, כולו ויותר מכך וללא גבול.
כמה זה מיוחד שיום השנה לפטירתו, חל סמוך לפרשת 'תרומה'. הוא הרי היה "איש אשר ידבנו לבו" לכל.
