אחד מגדולי החסידים של אדמו"ר הזקן היה רבי בנימין, המכונה בפי החסידים  ר' בנימין קלעצער - ע"ש מסחרו בבולי עץ (בשפת האידיש). באחד השנים הזדמן לו להיות בשבת 'זכור' בעיר זעזמער.

כידוע, השבת שלפני חג הפורים נקראת שבת 'זכור', בה קוראים בתורה על  הציווי לזכור את מה שעשה לנו עמלק, שבא להילחם בעם ישראל בצאתם ממצרים.

בעיר זעזמער התגורר אדם בשם ר' זלמן, הוא היה מוכשר, למדו וגאון עצום. אך מאור החסידות עדיין לא זכה ליהנות.

כשהבחין הגבאי של בית הכנסת ברבי בנימין שהוא איש נכבד, כיבדו לעלות לתורה לקריאה של פרשת זכור. ר' זלמן, נכח במקום, והבחין שכאשר רבי בנימין קורא את הפרשה, השתנה מראה פניו, והי' ניכר עליו שיש לו באמת שנאה עצומה ל'עמלק'.
בסיום התפילה, ניגש  ר' זלמן אל ר' בנימין, ושאלו, מה רע עשה לו עמלק, יותר מלכל יהודי אחר, שהוא שומר לו שנאה שכזו ? ... היכן הוא 'רכש' סלידה כה עצומה מעמלק, עד שרואים זאת בפניו ?

השיב לו רבי בנימין, כי הרבי האדמו"ר הזקן , הסביר, מהי 'קליפת עמלק' !

ר' זלמן שהמושג 'קליפת עמלק' היה חדש עבורו, ביקש להיפגש עם הרבי. רבי בנימין שלחו לחסיד ר' מאיר בן רפאל מוילנא, וכתב לו "נא לקבל את האפרוח... ולשלחו לליאזנא לאדמו"ר הזקן".

לימים נעשה ר' זלמן לאחד מגדולי החסידים. הוא מפורסם בשם - ר' זלמן זעזמער.

חתן צעיר, שזה עתה נישא, היה מרוגש מאוד לקראת השבת הראשונה שהיה אמור להתארח אצל חמיו וחמתו. הוא הבין שלא מתאים להגיע ב'ידים ריקות', אך, לצערו, לא היה לו בכיסו מספיק 'מזומנים' לקנות מתנה מכובדת. הוא נכנס לאחת החנויות בעיר, וחיפש מתנה כזו, שמצד אחד תיראה גדולה ומכובדת, אך תהיה במחיר שיתאים לאפשרויותיו...

המוכר הבין לליבו, ואמר שאכן, יש לו להציע משהו מתאים. הוא הוריד מאחד המדפים אגרטל נאה ומרשים במיוחד. והסביר לחתן הצעיר, שזה אמנם נראה  כקריסטל אמתי, אבל הוא רק 'נראה' כך... ולכן מחירו זול מאוד.

האגרטל מצא חן בעיני החתן הטרי, אך למרבה התסכול, כשלקחו ביד להתבונן ביופיו, הוא החליק לו לפתע ו... נשבר !  החתן התעשת מהר, הוא שילם את מחירו וביקש מהמוכר לעטוף את שברי האגרטל כמתנה. וכך חזר לביתו עם 'מתנה' עטופה.

בערב שבת, הגיע החתן המרוגש לבית חמיו וחמתו, הוא החזיק בידיו את המתנה המכובדת, ו...לפני שהניחו על השולחן, הוא דאג שזה 'יחליק' מידיו וישבר...  

כמובן, מיד נשמעו קולות ארגעה, חמתו הביעה דברי הערכה על הרצון הטוב וכו'. רק רגע אחד לפני שהשליכו לפח את המתנה השבורה, ביקשה החמות לפחות לראות את שברי האגרטל ולהתרשם ממנה.

כשנפתחה העטיפה, היה זה שוד ושבר אמתיים... הסתבר שהמוכר הכניס כל שבר בעטיפה נפרדת.... 

בעת 'מלחמת השחרור' בשנת תש"ח, שהו תושבי ירושלים במקלטים, לפרקי זמן ממושכים, מפני ההפגזות.

בשכונת בית ישראל, הצטופף באחד המקלטים יחד עם עוד רבים, גם רבי גדליה משה גולדמן, מי שכיהן כאדמו"ר מזוויעהל, הוא ישב באחד הפינות ולמד בהתמדה גדולה.

בין ההמונים ששהו במקלט, הייתה גם אשה, מרת נפש, שגם לא הייתה כל כך בריאה בנפשה, ולעיתים קרובות הייתה מתקיפה את אחד מדיירי המקלט, ופגעה בו ללא הרף.

 כש'הגיעו מים עד נפש', ודיירי המקלט התקשו לעמוד בזה, הם החליטו להרחיקה למקלט אחר.

אך לפני מימוש ההחלטה, הם ניגשו לרבי גדליה משה, לשמוע את דעתו.
והוא השיב להם בסיפור:

בליל שבת האחרון, השתתפתי בהתוועדות מיוחדת, עם הרב יוסף אברהם העלער שי', ראש "כולל מנחם" ומרבני שכונת קראון הייטס, בין הדברים הוא סיפר על אחד מידידיו שסבל ייסורים קשים ברגליו, עד שלא היה מסוגל ללכת למגינת ליבו, והרופאים לא מצאו מה הגורם לייסורים,

בצר לו, ביקש אותו ידיד מהרב העלער, לכתוב לרבי אודות הכאבים ולבקש עצה וברכה, הרבי הגיב במילה אחת "סיאטיקה ?", דהיינו, שיתכן שזו המחלה הגורמת לכאבים ברגליו (מדובר בכאבי גב שמקרין לרגל לכל אורך מסלולו של העצב הסיאטי), הרופאים בדקו שוב ולדעתם, לא זו היתה הסיבה,

כך עברו עוד שנתיים של סבל, ואז ביקש הידיד, שהרב העלער יכתוב על כך שוב לרבי, הפעם היתה התשובה שמאחר ולפי דבריו הוא סובל ייסורים שלמעלה מכוחותיו, שייתן ממון לצדקה בסכום שלמעלה מכוחותיו !

וכך עשה, ותוך מספר שבועות נרפא לגמרי, ואז גם הוכח שאכן סבל מסיאטיקה...

באחת העיירות, הסמוכות לליאזנה שברוסיה הלבנה, התגוררה אישה אלמנה עם שתי בנותיה ובנה. ביתם שימש גם כפונדק דרכים לפרנסתם.

הבת הבכירה נישאה לאברך למדן וירא שמים, וגם אחר הנישואין הוא נשאר עם זוגתו להתגורר בבית חמותו והמשיך בתלמודו.

כאמור, שימש הבית גם כפונדק, אליו היו באים הנכרים ללגום כוסית יי"ש, וביניהם היה מגיע גם כומר העיירה, שאהב להתרועע עם האברך ולהתווכח עמו בענייני דת. תמיד היה האברך מנצח את הכומר, וזה פיתח אצלו גאווה וגסות רוח.  חבריו ניסו להניא אותו מהדיונים הממושכים עם הכומר, אך ללא הצלחה.

כעבור זמן הציע הכומר לאברך, לבוא עמו לעיר הגדולה, להתווכח בענייני דת גם עם ראש הכמרים. בתחילה הוא מיאן לעשות זאת, אך הכומר המשיך לדבר אתו על כך שוב ושוב, עד שהאברך התפתה לנסוע, ואף שהה שם מספר ימים, בהם התייחסו אליו הכמרים בהדרת כבוד.

הדבר חזר על עצמו מספר פעמים, ולתקופות ממושכות יותר, עד שהאברך עזב לגמרי את ביתו ושלח מכתב לאשתו, בו סיפר שהוא מתגורר אצל ראש הכמרים, והובטח לו, שאם יישאר שם, יקבל משרה חשובה ומכובדת.

כשקלטו אשתו וחמותו את המשמעות המבהילה של המכתב, שבעצם הוא עומד להמיר את הדת, נסעו בבהילות, לאדמו"ר הזקן והתפרצו לבית מדרשו ביללות ובבכי, בזעקת "הצילו !" הם התחננו שהרבי יציל את חתנם משמד !

במשך שנות מלחמת העולם השנייה הייתה לנו בשיקגו קרן הצלה, שמטרתה הייתה לסייע לפליטים. עם סיום המלחמה היו בקרן כ -  180,000 $, את הכספים העברנו ליהודים שנסעו לארץ ישראל ולפריז. היה יהודי יקר שתרם רבות לקרן ההצלה, ואף היה מעורב בה מאוד, שמו ר' שמואל ברוידא".

חושיה של שפרה חנה התחדדו, הן מדובר בסבה...

המשיך הרב הכט: "הרב ברוידא רצה לנסוע בעצמו אחרי המלחמה לפריז, להיפגש שם מקרוב עם הפליטים ולחלק להם כספים. כשחזר מנסיעתו, אמר לי: 'הרב הכט, אני רוצה לחלוק עמך חוויה שלעולם לא אשכח. נפגשתי עם המון פליטים והתעניינתי מאוד במצבם. ואז בחרתי ילד אחד מילדי הפליטים. ואמרתי לו: ראה נא, ילד יקר, אני נוסע בחזרה לאמריקה, האם יש משהו שאתה מאוד מאוד רוצה ? אני רוצה למלא משאלה אחת גדולה בשבילך'.

חשבתי, אמר הרב ברוידא, שהילד יבקש, דבר מה שלא היה יכול לקבל בזמן המלחמה: סוכרייה, בגד חדש או צעצוע. ואולי אוכל טוב... הילד היה רק בן שמונה, ומה הוא ביקש ממני ?!  הוא אמר לי בקול נרגש: אני רוצה לבוא אתך לאמריקה ולראות את הרבי !"     

רופא העירה, ר' אברהם, היה גר בשכנות למלמד, ולעיתים הי' נכנס הרופא לשוחח עם שכנו המלמד.

באחד מימי חודש אלול, בסוף הקיץ, שמע הילד, רבי דובער, שיחה בין הרופא למלמד, בה התאונן הרופא שהוא "עוד לא הספיק להכין את העלוקות". (= עלוקות הן סוג של תולעים טבעתיות).

לשם מה צריך רופא עלוקות ?

באותה תקופה, טרם ההתפתחות המדהימה של הרפואה, היו הרופאים 'אוספים' במהלך הקיץ, עלוקות. ובאמצעותם היו מטפלים בחולים במהלך השנה. מדובר בטיפול במערכת הדם, שמטרתו לאזן את לחץ הדם ולהוציא מהגוף דם פגום. בזמן החורף היו העלוקות מסתתרות מפני הקור.

כשחזר הילד לביתו באותו יום, הוא נכנס בדרכו לבית המדרש, וראה שבאחד החדרים יושבת קבוצת חסידים ועסוקה בדיבורי שחוק.

נענה הילד ואמר להם: "אנו כבר בעיצומו של חודש אלול, ועדיין לא הכנתם את העלוקות, ולכן הנכם צוחקים !..." ועזב את המקום.

באחת האספות שהתקיימו בעיר פ. שבפולין, אצל רב העיר, הרב מאיר שפירא ז"ל, ישבו כמה מראשי הקהל, ודנו, בעניין חשוב, שהיה נוגע להצלת רבים מהקהילה,

בשלב מסוים הגיעו למסקנה שיש קושי רב לבצע את הדבר, ואין בידם את האמצעים הדרושים לכך, והם חשבו 'להרים ידיים', דהיינו להתייאש.

הרב שפירא שנכח במקום, סיפר להם את סיפורה של בת פרעה ושאל שאלה, שבעצם כל אחד מאתנו אולי שאל את עצמו או היה אמור לשאול את עצמו, מה חשבה בת פרעה כשהושיטה את ידה הקצרה לתיבה שנמצאת במרחק רב ? כל אחד יודע מהי אורכה של יד וברור הרי שאין שום תועלת בהושטת יד, במצב זה. אין שום סיכוי להצליח במשימה ולהוציא את התיבה ממקום המצאה בהושטת יד.

אלא, סיים הרב בהתלהבות, בת פרעה באה ללמד אותנו משהו, היא רוצה לומר לנו שהאדם צריך תמיד לחתור למטרה, גם אם היא נראית רחוקה מהשיג ידו, אל לו להתייאש, אלא צריך להשתדל לחזק את האמונה והביטחון בה',

כשמתקדמים למטרה – מצליחים !

ביום שיבוא משיח, בני ישראל יהיו טרודים בפרנסתם. סוחר הבדים יעמוד בחנותו וימדוד בד; בעל בית המרזח יעמוד מאחורי הדלפק וימזוג ‘משקה’ לדורשים, הסנדלר יחבר פיסות עור למנעלי רגליים, וכן הלאה.

וכך לפתע פתאום, בעיצומה של המלאכה, יישמע מן הרחוב קול רעש גדול. הסוחר יתפלא וישאל את הלקוח, מה פשר קול הרעש שנשמע כעת ? ובכל זאת הוא ימשיך במלאכתו כהרגלו.

כשיגבר הרעש ויתחזק, ייצא הלקוח אל מחוץ לחנות, ויראה כי המון יהודים, אנשים נשים וטף, תלמידי חכמים ופשוטי עם, אצים רצים בחיפזון, וכשיברר מה קרה, הם יענו לו תוך כדי מרוצה, משיח בא ! אנו רצים לבית הכנסת ולבית המדרש לחטוף עוד תפילה, לומר עוד פרק תהילים, ללמוד משהו, שכן זו ההכנה היחידה שנוכל להתקרב לקדושה. כי מלך המשיח לא מתחשב בכסף או בזהב, רק בקדושה ובטהרה. והלקוח מה יעשה ? הוא יצטרף וירוץ יחד איתם אל בית המדרש.

הסוחר יעמוד וימתין לשובו של הלקוח, לתת לו את אשר הזמין. ולפתע ינסר בחלל העיירה קול תקיעת שופר. הסוחרים יקפצו ממקומם, ויצאו החוצה לראות מה קרה. וכשיודע להם כי זה קולו של המשיח וכי הוא הגיע, ימהרו גם הם להצטרף להולכי בית המדרש.

ואז יבוא ענן גדול, וייקח עמו את כל מי שכבר 'מוכן' להיכנס במחיצתו של מלך המשיח. הנותרים בבית המדרש ימשיכו בתפילתם ותורתם, עד שהענן יבוא בשנית, וילקט קבוצה נוספת ששבו בתשובה. וכך יחזור הענן שוב ושוב עד שילקט ויקבץ את כל בני ישראל, ויביאם לירושלים ולבית המקדש.

הכומר עיין בעלון וסקר את כל עמודיו. כשהגיע למתכון, בחן היטב את המרשם. כשסיים, השמיע לפתע קריאת התפעלות: 'בדיוק לביבות כאלו הייתה סבתי מכינה'.

הרב שיימאן נדרך למשמע המשפט הלא צפוי הזה, ושרל את הכומר: "סבתך לא הייתה אף היא פרוטסטנטית אדוקה?!".

הכומר השיב בפשטות כי סבתו הייתה יהודייה, אך היא ובעלה (הלא-יהודי) שמרו את זהותה היהודית בסוד. הם נפטרו בעודו ילד קטן, והוא זוכר ביקורים משותפים איתם בבית-עלמין יהודי, ואת טעם לביבות תפוחי-האדמה שהייתה הסבתא מכינה בחנוכה. וסיים ואמר: 'תמיד ידעתי שאני "רבע" יהודי, שכן חוץ מהסבתא, סבי והורי אבי הם אירים'.

הרב שיימאן לא היה צריך יותר מדי זמן בשביל להבין שבעצם הצ'פליין שלפניו הוא יהודי ! כיון שכך הוא החל להסביר לו שהואיל ואמו היא בתה של הסבתא היהודייה, הרי שהוא יהודי 'מלא' ולא 'רבע יהודי' בלבד, כי על-פי ההלכה, מעמדו של היהודי, נקבעת על פי האם.

הכומר שהיה המום. התקשה מאוד לקבל את התגלית החדשה, אך אט-אט התאושש והדברים חדרו להכרתו. בו-במקום הוצע לו להניח תפילין. הוא נענה בחפץ לב. השליח כרך את רצועות התפילין על זרועו וראשו ואמר איתו 'שמע ישראל'. הוא היה נרגש ועם זה הייתה לו הרגשה מוזרה בגלל הניגוד הבולט והצורם בין הנחת התפילין ובין כל מה שהוא מייצג.

הרב שיימאן חזר לביתו נסער מהגילוי. אך לא הסתפק בעדותו של הכומר, אלא רצה לוודא את הדברים. הכומר סיפר לו על דודה זקנה שלו, המתגוררת בעיר פאוריה באילינוי. באמצעות שליח חב"ד בעיר, הרב אלי לנגזם, יצר קשר עם האישה הזקנה והוא והכומר נסעו אליה. הדודה אישרה מיד את סיפורו של הכומר. היא העידה כי היא זוכרת היטב את ברית-המילה של מייק, כאשר נקרא שמו בישראל 'מרדכי חיים' !