ידידיי היקרים מאוד,

לקראת חג הפסח הבעל"ט מצאתי לנכון להביא לפניכם מכתב ששלח הרבי לכלל בני ישראל לקראת חג הפסח בשנת ה'תשכ"ח (1968)

שתוכנו רלוונטי ביותר עבורנו גם בשנה זו.

מספרים על רבי נפתלי מרופשיץ שבאחד השנים כשדרש לקהילתו בשבת הגדול, הוא פנה לקהל ואמר: כשלמדתי את דברי הרמב"ם בדיני חג הפסח נתקלתי בשאלה חזקה:

בהלכות חמץ ומצה (פרק ו' הלכה י') פוסק הרמב"ם שבפסח כולם חייבים באכילת מצה, ומוסיף ואומר (שם פ"ז ה"ז) שאפילו עני המתפרנס מן הצדקה מחויב לשתות ארבע כוסות בליל הסדר.

 ואילו בהלכות גניבה (פ"א ה"א-ב) מבאר, שעל פי דין תורה אסור לגנוב כלום. וכל הגונב ממון משוה פרוטה ולמעלה הוא עובר על איסור מפורש.

עכשיו רבותי ! אני שואל:

מה יעשו העניים בפסח?  מצות הם חייבים לאכול, ארבע כוסות חייבים הם לשתות, אבל אין בידם מעות  לקנות מצה ויין. ומצד שני לגנוב ממון הרי אסור, כיצד יקיימו העניים את שני פסקי הרמב"ם האלה?

באתי למסקנה שרק אתם, העשירים והאמידים, יכולים לתרץ קושיא זו: כשתסייעו לעניים ביד רחבה יתיישבו מאליהם שני פסקי הרמב"ם..."

כשחזר הרב לביתו היה ניכר שהתאמץ במיוחד. שאלה אותו הרבנית, מה נתייגעת כל כך ? השיב לה הצדיק: תפקיד קשה היה לי היום, הארכתי היום בדבריי לעורר לב העשירים שיחלקו "מעות חיטים" ביד רחבה.

שאלה אותו הרבנית: ואיזה פירות עשו דבריך ? הצלחתי בחמישים אחוז, השיב הרב, והסביר: העניים מסכימים איתי ומוכנים ליטול. עכשיו נשאר רק החצי השני שהעשירים יסכימו לתת...

הרב שלום דובער גורדון ז"ל יצא בשליחותו של האדמו"ר הריי"צ נ"ע (הרבי הקודם של חב"ד) לייסד מרכז יהודי חסידי בנוארק שבניו ג'רזי.

בשנת ה'תש"ח (1948) התמנה לראשונה לתפקידו הציבורי כרבה של קהילת "אהבת ציון". בקיץ של אותה שנה זכה הרב גורדון להתקבל ב'יחידות' אצל הרבי.  בין הדברים הוא ביקש מהרבי עצה טובה, וזכה לקבל הדרכה נפלאה איך להצליח בניהול  הקהילה.

הרב גורדון אמר לרבי,

כי הוא מוצא את עצמו בדילמה מסוימת.

מצד אחד, בתוקף תפקידי כרב, נדרש ממנו  להדריך, לתקן, להעיר, ואולי לעיתים אף לנזוף בחברי הקהילה. מאידך, הוא רואה במוחש שדרך זו מרחיקה את הציבור והוא חושש למצוא את עצמו ללא קהילה !

          מה הפתרון ? שאל הרב גורדון את הרבי,

שאלו הרבי:

אם הוא היה אי פעם באמבט אדים, מה שמכונה "בית מרחץ רוסי ?"

הרב גורדון השיב, בחיוב. ואמר כי הוא הלך פעמים רבות עם אביו ז"ל.

הרבי שאל: "האם הבחנת מה עושים שם ?"

והרב גורדון השיב: כן, הרוחצים עולים מדרגה אחר מדרגה, האדים נעשים חמים יותר ויותר ואז מצליפים בהם במטאטא מענפים ועלים יבשים.

המשיך הרבי ושאל: "האם תוכל לתאר לעצמך שאתה הולך ברחוב, ולפתע ניגש אליך, או לזולתך, אדם כשמטאטא כזה בידו ומתחיל להצליף בו.

מה תהי' התגובה ?  אינך חושב שהוא יכה את האיש ההוא בחזרה ?"

והתשובה ברורה. ודאי שכל אדם שיקבל מכות גם יחזיר למכה,

אבל, סיים הרבי ואמר: "לעומת זאת אם מרוממים אותו תחילה, אחר כך מחממים אותו, ולבסוף... מצליפים בו, או אז,  'בעט מען נאך !' = הוא מבקש עוד ועוד !".

כמה דקות לאחר-מכן, אחרי שכל הנוסעים כבר קיבלו את מנתם, שבה הדיילת. "אני נורא מתנצלת" היא אמרה, "כנראה חלה טעות. אין לנו מנה כשרה במטוס".

פרופ'  גרין כמעט פלט "טוב, תני לי מנה אחרת". אבל עצר את עצמו, שהרי כשביקש מנה כשרה, כל הנוסעים שמעו זאת.  מה יאמרו אם יבקש מנה רגילה?

הוא כעס. כעס מאוד. הוא כעס על חברת התעופה. הוא כעס על עצמו שהוא הסכים לשטות המוזרה הזו. אבל יותר מכל, הוא כעס על הרב פלר ששכנע אותו לעשות זאת.

באמצע הלילה היה לו חניית ביניים קצרה בשיקגו. כשנכנס לשדה התעופה, רק חנות אחת הייתה פתוחה: דוכן למכירת נקניקיות. לא כשרות, כמובן. הם נראו טוב והריחו נפלא. הוא היה רעב, אך יותר משהיה רעב – הוא כעס.

ברגע אחרון החליט שלפני שירכוש נקניקייה יתקשר לרב פלר. כשענה הרב לטלפון בחצות הלילה היה בטוח שמשהו נורא קרה...

הסיפור שלנו התרחש בשנת תשל"ג (1973). לקראת אחת השבתות, כשהתכונן הרב גורדון לנסוע לרבי, ל 770 בניו יורק. לקח עמו קבוצת נערים/ות כדי  לאפשר להם לחוות פעם ראשונה בחייהם חוויה של שבת יהודית כהלכתה.

לאותה קבוצה הצטרפו גם פולה ושרל, שתי בנות בגיל 14.

הן כמובן התאמצו להתלבש בצניעות המתאימה כראוי לביקור במקום קדוש זה, אך בכל זאת, במהלך השבת, הם לא הרגישו כל כך בנוח. משום שהיו לבושות במכנסיים ולא, כשאר בנות המקום, בחצאית.

ביום השבת בעת שעמדו הבנות ברחוב, מחוץ למרכז חב"ד – 770 הבחינו פתאום שהרבי יוצא מהבניין, בדרכו (כנראה) לביתו, והוא מוקף במאות חסידים.

התחושה הפנימית שלהן אותתה להן שאין זה ראוי לעמוד ליד הרבי במכנסיים, ובאופן ספונטני נצמדו שתיהן לחומת האבנים הבנויה לאורך המדרכה, במטרה להסתיר את עצמן.

כשהרבי ירד במדרגות, הבחין מיד באותן בנות ובמבוכתן, הרבי סטה מעט מדרכו ופנה בחיוך אבהי, לשתי הבנות ואיחל להם בחיבה "שבת שלום", והמשיך בדרכו.

המתח שלהן התפוגג באחת ! ותחושת נעימות מתוקה התפשטה בליבן מהיחס המיוחד שקיבלו.

בזמן הבעש"ט חיו בווילנה שני חייטים, שהתעסקו בעיקר בתיקון ותפירה של בגדים פשוטים. לימים נעשו שותפים. ועזבו יחדיו את ווילנה לתקופה ממושכת, כך עברו מכפר לכפר ועסקו בחייטות במטרה ובתקווה לאסוף סכום כסף נכבד.

בדרכם חזרה לווילנה, לנו באחד הכפרים, בביתו של יהודי,  שהיה אחראי על עניני אותו כפר מטעם הפריץ. כשהבחינו בעצבות על פניו, דובבו אותו וביקשו שישתפם בצרתו, ואכן לאחר הפצרות רבות סיפר להם 'בעל הכפר':

"הפריץ עומד להשיא את ביתו, והטיל עלי להשיג עבורו חייט אומן לבגדי החתונה. הוא אף איים שאם לא אמצא עבורו חייט מתאים, הוא יגרשני מהכפר... כל ההצעות שהבאתי עד עתה נדחו על הסף".

החייטים הפשוטים דחקו בו שינסה להציע אותם לפני הפריץ.  ולמרבה ההפתעה, עבודתם מצאה חן בעיניו ונשארו בכפר לתפור את כל בגדי החתונה. הפריץ שילם להם בעין יפה וביד רחבה.

כשעמדו לעזוב את הכפר, נודע להם שהפריץ כלא בבית האסורים משפחה יהודית, בגלל חוב של 300 רובל.  הדבר נגע מאוד לליבו של אחד החייטים, והציע לשותפו לתת יחד את הסכום הנכבד על מנת לפדות את השבויים מכלאם, השותף סרב להצעה.

לאחר מחשבה פנה החייט לשותפו, וביקש לפרק את השותפות, ולחלק את כספם שווה בשווה. כשעשו חשבון, התברר שלכל אחד מהשותפים יש בדיוק 300 רובל ! מיודעינו החייט לא היסס ונתן לפריץ את כל רכושו – 300 רובל ! ופדה את המשפחה מבית האסורים !

אחד הסיפורים המופלאים שמלמד על הכלל כולו – אודות האכפתיות הנדירה שהייתה לו לתלמידי הישיבה הוא, שבאחד הימים בעת שהתפלל תפילת שחרית, בעמקות עצומה, כהרגלו, והיה באמצע 'ברכות קריאת שמע', הבחין לפתע ר' מיכאל שנעליו של אחד התלמידים קרועות. הוא לא היסס לרגע. ואף לא דחה את הטיפול לסיום התפילה. הוא ניגש מיד לממונה, ורמז לו שישיג בהקדם נעלים חדשות לתלמיד.

אחר התפילה נשאל ר' מיכאל: איך יכולת להפסיק  באמצע 'ברכות קריאת שמע' עבור זוג נעלים ?

ענה בפשיטות: הרי התוכן והמשמעות הפנימית של קריאת שמע הוא להגיע להתאחדות ודביקות עם הקב"ה.

דעו לכם: לדאוג שיהיה זוג נעלים לתלמיד ישיבה – זה הרי ממש רצון הקב"ה, וכך באמת אפשר להגיע לדבקות הגבוהה ביותר עם הקב"ה.

אחד מגדולי התלמידים של אדמו"ר הזקן, הי' רבי פנחס רייזעס. (= רבי פנחס המיוחס לרייזע...).

מי הייתה אותה "רייזע", שרבי פנחס נקרא על שמה ?

כמה מפתיע... אבל זו הייתה חמותו...

רייזע התגוררה בעיר שקלאוו והייתה מפורסמת בעושרה הגדול. כשאדמו"ר הזקן ביקר בעיר שקלאוו וכל למדני העיר התפעלו מאוד מגאונותו המופלאה. פעל הדבר גם עליה רושם אדיר.

לרייזע היו שלשה חתנים, ואמרה שהיא תמסור את כל רכושה למי שיסע אליו ללמוד תורה.

חתנה רבי פנחס נסע, וכשחזר כעבור כמה חדשים, היא אכן העניקה לו את כל כספה וזהבה !

ומה עשה רבי פנחס ברכוש הרב ?

רבי דובער סיכם עם אחותו הרבנית פריידא, שתגלה לו מראש, מתי אביהם, האדמו"ר הזקן, אמור ללמדה חסידות, ובאותו זמן הוא היה מתחבא בחדר (מתחת למיטה או בארון). כך זכה לשמוע וללמוד עניינים נוספים בחסידות.

לפעמים היה מרמז לה ממקום מחבואו, שתבקש מאבא הסבר נוסף על דברים מסוימים.

פעם אחת אמר רבינו הזקן לביתו הרבנית פריידא,  ביאור נפלא בעניין בגדי כהן גדול. אך משום מה, דילג ולא ביאר באותה הזדמנות את עניין ה'אבנט', שהיה אחד משמונה הבגדים של הכהן הגדול.

רבי דובער שהבחין, ממקום מסתורו, שאביו עומד לסיים ללא ביאור על ה'אבנט'. זרק לכיוון אחותו את אבנטו, לרמוז לה בכך, שתבקש מאבא שיבאר גם את עניין האבנט.

מיד נענה הרבי וקרא:

-    זוהי בוודאי שאלתו של בני !

הוא גילה את מקום המסתור וציווה עליו לצאת מהמקום...

באחד הכפרים בגליציה, סמוך לעיירה רופשיץ חי לפני כ- 150 שנה יהודי כפרי שהתפרנס מבית מרזח ששכר מהפריץ.  הוא מכר לעוברים ושבים, יהודים, ובעיקר נכרים, משקאות חריפים, מיני מתיקה ועוד.

הפריץ כמו פריץ, לא הצטיין ב'אהבת ישראל' יתירה... ונהג להציק לשוכר היהודי בדרכים שונות.

ומאחר שהשוכר התקשה מאוד להתמודד עם המצב. החליט לגשת לצדיק רבי נפתלי צבי הורביץ זצ"ל ולקבל עצה וברכה. הצדיק מרופשיץ התפרסם בפקחותו ובאמרותיו השנונות.

כששמע רבי נפתלי את הדברים, הוא ייעץ לו לגשת לצדיק פלוני. "הוא וודאי יוכל לעזור לך".

מיד נסע היהודי לאותו צדיק וגולל לפניו את הקשיים והסבל שיש לו מהפריץ הרשע. שאל אותו הצדיק– מה זה בית מרזח ?

ענה היהודי – זה מקום שנמצא על אם הדרך. ומטרתו לתת שירות יהודי, לדוגמא: שיהיה מקום להתפלל בנחת. לספק מים ליהודי צמא. וכדומה.

כששמע זאת אותו צדיק, הגיב מיד: למקום כזה הפריץ מתנכל ?... אל דאגה תפטר ממנו מיד.

ואכן באותו יום מת הפריץ הרשע.

חזר היהודי לרבי נפתלי, סיפר לו מה שקרה, ושאל מדוע שלח אותו לצדיק פלוני, ולא פעל בעצמו את הנס ?