כשאמא מבטיחה, היא גם מקיימת !
יום אחד היא מצאה את עצמה אלמנה צעירה ואם שכולה. ממש לבדה, לאחר שבעלה ובתה נפטרו.
סביב השתוללה המלחמה הנוראית. רבבות אנשים ברחו מאימת הגרמנים מזרחה, לכיוון אסיה. שלושה ילדים נלוו אל הגברת שווי. שלושה, שעתידים ברבות הימים להיות רבנים דגולים, אישים רבי מעלה.
כמו רבים מאזרחי רוסיה המופגזת, גם הגברת שוויי עלתה עם ילדיה לרכבת הנוסעת לבוכרה, לברוח. להתרחק מקו האש. שבועות עברו עליהם כך בנסיעה, עד שהחליטה שהתרחקו דיים. היא וילדיה ירדו בתחנה בלתי מוכרת בכפר קטן.
היא החלה לחפש עבודה כלשהי ומחסה לראש, כדי לשרוד את ימי המלחמה. וכך פרנסה בדוחק את משפחתה.
אולם, עניין אחד הציק לה כל העת, מה יהיה עם החינוך היהודי של ילדיה, היא דאגה לבנה הבכור, ברוך שלום, שאמור להגיע לגיל מצוות. ולא ידעה מי ילמד אותו להניח תפילין, ומי יכין אותו כראוי לבר מצווה שלו.
יום אחד, בעודה הולכת ברחוב הכפר, הבחינה ביהודי שנמנה על חסידי חב"ד, גם הוא הבחין בה ולאחר שהתעניין בשלומה, היא סיפרה לו עד כמה היא דואגת לחינוך יהודי-חסידי, חינוך על טהרת הקודש של בניה, היא אינה יודעת מי ילמד אותם וכיצד יגדלו להיות יהודים יראי ה' בניכר.
והמבקר, החסיד האלמוני סיפר לה כי בעיר סמרקנד מתקיימת ישיבה מחתרתית. ואם היא רוצה הוא יוכל לקחת את הבן הבכור איתו ולהפקידו בידיים טובות בישיבה זו. גברת שוויי הסכימה מיד, היא חיבקה את בנה חיבוק פרידה אמיץ, ועל אף שהייתה זו עת מלחמה, והיא לא ידעה מתי תפגוש בו שוב, חשה שאבן נגולה מעל לבה. בנה יקבל חינוך יהודי חסידי!
