מסופר בתלמוד (פרק ח' ממסכת תרומות):

יהודי יקר הזמין לביתו רב מכובד מאוד לסעודה חגיגית, הושיב המארח את כלבו... במושב הסמוך לרב. נפגע הרב מאוד ושאל את המארח: מדוע הוא מבזה אותו בצורה כזו ?

ענה המארח: שחלילה, הוא בוודאי לא התכוין לבזות אלא הוא חייב טובה גדולה לכלבו. כיון שבאו שודדים לביתו, ורצו לחטוף את אשתו וכלב זה הגן עליה ופצע את השודד וכך ניצלו חייה, ובכך שהוא מושיב את כלבו ליד הרב הוא רוצה לשלם לו על כך.

בפרשה מתואר: "וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר, וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל-הָהָר, וְקֹל שֹׁפָר, חָזָק מְאֹד".

לכולנו מוכר הנוהג שבאירועים טכסיים מיוחדים משתמשים באמצעי – פירוטכניקה, להעצים את התרגשות הנאספים וליצור הפקה מושלמת.

ברור לנו שכאשר יש גילוי אלוקי כה נשגב, אין צורך באמצעים חיצוניים ומלאכותיים להביא להתרגשות וחרדה. מדוע א"כ היה במעמד 'הר סיני' קֹלֹת וּבְרָקִים וְקֹל שֹׁפָר, חָזָק מְאֹד ?

"תחנת כח" – היא מתקן תעשייתי גדול להפקת אנרגיה חשמלית. משם נמשכים חוטי מתכת שבאמצעותם מגיעה אנרגיית החשמל עד למנורה שבבית. אך כדי להדליק את המנורה בפועל, יש למצוא את ה'מתג' המתאים, ורק כאשר נלחץ במקום המתאים יפעל כח החשמל והמנורה תדלק.

כך, הסביר הרבי: נשמה של כל אחד ואחת היא חלק מהבורא = 'תחנת הכח'. היא קשורה ודבוקה בו. וממנו יש בה כוחות רוחניים נעלים ביותר. אך כדי שאותם כוחות יבואו לידי ביטוי וימלאו את תפקידם. צריך למצוא את ה'מתג' המתאים, יש ללחוץ על ה'כפתור' הנכון.

        זהו תפקידו של הרבי: ליידע את כל אחד ואחת מבני ישראל ולהבהיר להם שהם אכן מחוברים ל'תחנת כח', תפקידו גם להחדיר בבני ישראל כח, בטחון ואמונה, וכן למצוא את ה'מתג' הקיים בכל יהודי ולסייע לו להתחבר עם 'תחנת הכח'.

        ליהודי נשאר 'רק' להרים את ה'מתג'...

בדרכו חזרה לביתו, החל לפתע לרדת גשם עז ולא היה ניתן להמשיך בדרך. כך שרבי יוסף נאלץ להתעכב בביתו של אחד הכפריים. הסערה נמשכה מספר ימים. וכשנרגע מעט מזג האוויר התכונן להמשיך בדרכו. אולם הכפרי דרש ממנו תשלום בעד האכסניה.

אמר רבי יוסף לכפרי: כסף מזומן אין לי, אבל יש ברשותי חפצים קדושים שירשתי מאבי, קח בבקשה מה שאתה רוצה. הכפרי קרא לאשתו להתייעצות, וההחלטה נפלה על השעון. שהרי כך יוכלו לדייק בכל בוקר מתי לצאת לחליבת הפרה... ! ומחוסר ברירה נאלץ להשאיר את השעון בביתם.

עברה תקופה והזדמן  לרבי בער מרדושיץ לעבור דרך אותו כפר, ובחר ללון בבית הכפרי הנ"ל. הוא קיבל את החדר שהשעון של ה'חוזה' היה תלוי בו. במהלך הלילה לא עצם רבי בער עין, הוא הסתובב בשמחה וריקוד הלוך ושוב בחדר.

בבוקר התעניין אצלו הכפרי: מדוע לא ישנת בלילה ? מה סיבת הריקוד הלילי ?

ענה הצדיק:

כששמעתי את דפיקות השעון, הרגשתי שזה שעונו של ה'חוזה'.

והסביר: כל שעון המשמיע קול – 'מודיע' לבעליו כי כוד שעה מחייו עברה וכי קרבה שעתו להפרד מהעולם ... והרי זה צליל של תוגה ועצב. ואילו הקול שמשמיע שעון מיוחד זה יש בו צליל של שמחה ! המכריז ומודיע: "התקרבנו בעוד שעה לביאת המשיח".

"אני חזקה יותר ממך" אמרה הרוח לשמש. "הנה, רואה אתה את האיש שמהלך לו שם ברחוב? חכה וראה שאצליח להסיר ממנו את בגדיו, כאשר אנשֹׁב!" ואכן החלה הרוח לנשוב בחוזקה, אך האיש רק הדק היטב את בגדיו. אז הסתערה עליו הרוח והגבירה את עצמתה. אבל האיש לבש עוד סוודר מחמם והמשיך בצעידה. הרוח לא התייאשה ונשבה במהירות אדירה עד כדי סערה של ממש, אבל האיש כשהרגיש את העוצמה, הוא  לבש מעיל נוסף. והנה, לא רק שהרוח לא הצליחה להסיר את בגדיו של האיש, אלא גרמה לו אפילו להוסיף עליהם. לא נותרה לה, לרוח ברירה, אלא ללכת לנוח ולפנות את מקומה לשמש ולחומה.

קרני השמש יצאו והחום הורגש באויר, והאדם נאלץ כמובן להוריד את המעיל מעליו... החום הלך והתגבר ואט אט הסיר האדם את האפודה והצעיף ונותר בחולצה דקה. וכשכבר היה ממש חם, "נשבר" האדם וחיפש לעצמו מקום מוצל

אחד מחסידי האדמו"ר השלישי של שושלת חב"ד, הרבי ה'צמח צדק' מליובאוויטש היה  ר' מיכאל בלינער.

פעם חלה אחד מבניו במחלה אנושה. עד שהרופאים התייאשו למצוא מזור למחלתו.

בצר לו הלך ר' מיכאל לידידיו החסידים, ושיתף אותם במצב הנורא. חבריו חיזקו את ידיו, ועודדו אותו שלא יתייאש הם דיברו על לבו, שילך מיד לליובאוויטש לבקש את ברכת הרבי.

ר' מיכאל פרץ בבכי מר באמרו: וודאי חפץ הנני לראות את רבנו. אך לפי דברי הרופאים נותרו לבני שעות בודדות, ולשם מה אלך ?

אחד מזקני החסידים גער בו בכעס ואמר, הרי כתוב בתלמוד "אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע אדם עצמו מן הרחמים". המלאכים שהם מליצי יושר בוודאי יפעלו בבית דין של מעלה שימתינו עם גזר הדין עד שתגיע לרבי !

אחד מצעירי החסידים התנדב מיד לצאת עמו יחד בדרך לליובאוויטש. ואכן מיד כשהגיעו נכנס ר' מיכאל לרבי.

הוא הגיש לרבי פתק בו פירט את מצב בנו ופרץ בבכי רב מתוך מחשבה 'מי יודע מה קורה כעת עם הילד...'

מעשה בזוג שהיו נשואים שנים רבות. הקב"ה בירכם בעשירות מופלגה ובהצלחה גדולה בעסקיהם, אך למגינת ליבם הם לא זכו לפרי בטן.

        שמעו של הבעל-שם-טוב הקדוש וברכותיו הגיע לאזנם. הם החליטו לפנות אליו ולבקש ממנו שיברכם בילדים.

למרבה הפלא, משום מה לא התייחס הבעש"ט לבקשתם ולא בירכם....

        בני הזוג לא התייאשו, והמשיכו להגיע שוב ושוב אל הבעש"ט הקדוש לבקש את ברכתו.

        באחת הפעמים כששוב הגיעו בני הזוג לבקש ברכה, הם הפצירו מאוד, והבעש"ט הק' הבחין שבקשתם באה ממש מעומק לבם, אמר להם: "שיהיה עליהם לוותר על עשירותם ולחיות בעוני ! ההחלטה היתה בידיהם".

אבא אחד יצא בנו לקניות, והילד היה קצת "שמח" כדרכם של ילדים... האבא ניסה לשמור על קור רוח ושליטה ואמר בקול שליו: "שמוליק תירגע, עוד מעט מגיעים הביתה". אך הילד לא התרשם כלל מדברי האב והמשיך לרוץ בין טורי המדפים ולעשות "שמח".

 האבא תפש את עצמו ואמר שוב: "שמוליק תירגע, אנחנו כבר יוצאים מכאן", אך הילד המשיך בשלו. כשהגיעו לקופה, היה כבר ממש לא נעים. בכל זאת האבא נשך שפתיים ואמר בכוחות אחרונים: "שמוליק תירגע, עוד רגע נסיים".

כשיצאו מן החנות, ניגש מנהל החנות והפטיר בהתפעלות: "מאוד התרשמתי מהסבלנות שבה דיברת אל הבן שלך, שמוליק".

"לא", אמר האבא, "שמוליק הוא לא הילד, שמוליק זה אני"...

לעיתים קורה שהיווני (הלא הוא 'יצר הרע') מתגבר עלינו ומונע מאתנו את עבודת המקדש, וגורם להפסקה מסויימת...

לפעמים ההפסקה היא מתמשכת. יתכן ו 75 שנה אינו מעוניין, חלילה, לשמוע קול שופר... או כל מצווה אחרת.

אבל הפך הקטן. הנקודה הפנימית. תמיד תישאר בשלימותה. היא חתומה בחותמו של 'כהן גדול' ואי אפשר לפגוע בה !

גם כשנדמה שאפסה תקווה, שום דבר בעולם לא יוכל לכבות או להחליש את העוצמה היהודית.

 !"ר' אייזיק מקראקא היה עני מרוד, לילה אחד חלם ר' אייזיק חלום, ובו שמע קול שקורא אליו:  "מתחת לגשר של העיר ורשה מזומן לך אוצר

משחזר החלום בלילות הבאים שוב ושוב, נמלך ר' אייזיק באשתו, ארז את מטלטליו ושם פעמיו אל העיר ורשה

מספר ימים הטלטל ר' אייזיק בדרכים עד הגיעו אל העיר ורשה, ואז באישון לילה התגנב ר' אייזיק אל מתחת לגשר, והחל לחפור במרץ

לפתע חש בזרוע לופתת את צווארו, היה זה קצין בצבא שדרש בקשיחות מרובה לדעת את פשר מעשיו

.נאלץ ר' אייזיק לספר לו אודות החלום

.לשמע הדברים פרץ הקצין בצחוק ולעג לר' אייזיק ומעשיו, בספרו לר' אייזיק, כי אף הוא חלם חלום דומה, אלא שבחלומו הוא ראה כי האוצר נמצא בביתו של אייזיק בקראקא

מיהר ר' אייזיק לחזור לביתו, והחל לחפור בחצר ביתו, ואכן הלא יאומן קרה

     .הוא מצא שם אוצר

♦