המייל השבועי


תרנגול או ברווז

תרנגולת אחת דגרה על הביצים. ביצה אחת הייתה קצת שונה מהאחרות, אך ה"אמא" תרנגולת לא ייחסה לכך משמעות מיוחדת.

כשהאפרוחים בקעו נתנה להם את מזונם יום יום, כולם היו ניראים פחות או יותר זהים.

יום אחד הגיעה השיירה ליד שפת הנהר, לפתע קפץ אחד האפרוחים לנהר והחל לשוט...

הסתבר שהאפרוח הקטן שהיה לכאורה דומה לאחיו האחרים. היה, בעצם שונה מהם לחלוטין, הוא נולד מביצה של ברווז.

גם היהודי בחיי היום יום עוןשה פעולות יומיומיות בהם הוא דומה, לכאורה, למי שאינו יהודי, ובכל אופן היהודי שונה בתכלית,

מה יוצר את השינוי במה שנראה דומה כל כך ?




ראש בערדליים ?

לאחד החסידים של רבי שלום דובער נ"ע – האדמו"ר החמישי משושלת חב"ד. היה מפעל ליצור ערדליים,  (ערדליים הם מין נעל או מגף העשויים גומי הנלבשים מעל לנעל, לשם שמירתה מפני  בוץ רטיבות וכו').

העסק הלך והתפתח ב"ה, ובמשך הזמן שקע החסיד עמוק עמוק לתוכו, עד שכמעט ולא השתתף בתפילות ובשיעורי התורה וכו'.

בהזדמנות הבאה שנכנס החסיד לחדר ה'יחידות' לקבל את ברכתו של הרבי. אמר לו הרבי: רגליים בערדליים ראיתי, אבל ראש בערדליים  ?!




להיות שליח

"... יושב לו בחור ולומד בישיבה. הוא מגיע לפרקו ונושא אשה. כעבור זמן, נולד גם תינוק לבני הזוג, והנה, כשנה לאחר נישואיו נקרא הבחור על ידי מזכירו של הרבי לפגישה. הבחור חש, הנה עומדים להציע לו שליחות.

ואכן, הוא מגיע לפגישה, והמזכיר אומר לו: "שמע נא בעיירה.... יש כמה מאות משפחות יהודיות. משפחות אלה הולכות ומתבוללות. אם נשב בחיבוק ידים ולא נעשה מאומה – תאבדנה משפחות אלה ליהדות תוך זמן קצר. הן פשוט תעלמנה, פיזית, בין הגויים. לכן קח את אשתך ואת בנך, סע ל... והתחל לפעול. תקופת השליחות ? הרי אתה יודע בעצמך: עד ביאת המשיח. זהו".

זהו ? רגע אחד. היכן נמצאת עיירה... ? איך מגיעים לשם ? האם יש שם בית כנסת ? לא. מקווה טהרה ? לא. תלמוד תורה ? בוודאי שלא. כיצד משיגים שם מזון כשר ? יש לנסוע מרחק של 300 ק"מ לעיר הבירה. שם, לעיתים, אפשר להשיג מזון כשר.

"זהו בדיוק תפקידך" מסביר לו המזכיר, "עליך להקים ב... "בית חב"ד" אשר בו יהיה בית כנסת ותלמוד תורה ומקווה טהרה ומזון כשר. עליך לדאוג לכך שהיהודים יתחילו להתפלל ולהניח תפילין. שילדיהם ילמדו אלף-בית. אך העיקר שיהיה להם בית, שבו יחושו, אולי לראשונה בחייהם, את החמימות של אהבת ישראל. זה יעורר בהם את הניצוץ היהודי. זוהי המשימה המוטלת עליך".




אָדָם, לְעָמָל יוּלָּד

רבי, ברך נא את נכדי יוסף בנימין בזיכרון מיוחד. שיזכור את כל מה שראה ושמע ממני. שיזכור כל מה שרואה ושומע עתה. שיזכור כל מה שיראה וישמע מהרבי ומהחסידים. ואזי בדרך ממילא יהיה ירא שמים"

הרבי אכן ברך את הנער בזיכרון מופלא. אך ביחס לאמירת הסבא ש"אזי בדרך ממילא יהיה ירא שמים" העיר הרבי ואמר:

"כבר למעלה מיובל שנים שסבי (= האדמו"ר הזקן). מורי וחמי (= האדמו"ר השני המכונה "האמצעי"), ואנוכי – מתייגעים שהחסידים יהיו ייראי שמים על ידי השקעה ומאמץ. ולא ייראי שמים בדרך ממילא"




מפני שהוא אמת

כתוב במשנה במסכת אבות עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִתְנַסָּה אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם. על הנסיון האחרון מספרת התורה בהרחבה ובהדגשה ש" הָאֱ-לֹהִים, נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם".

זה סיפור מרגש המוכר לכולם אודות עקידת יצחק על ידי אביו אברהם במטרה לשחטו כקרבן על המזבח. ברגע האחרון עצר המלאך את אברהם והקרבן הוחלף באיל שהיה מוכן במקום.

מה בעצם התרחש כאן ?

מה הייתה המטרה של הניסיון העשירי הקשה מכולם ?

אם נחפש מטרה – נחטא למטרה...

הקדוש ברוך הוא ניסה את אברהם. ובעמידתו המדהימה בניסיון זה הוא בעצם חינך ולימד את כל יוצאי חלציו – דהיינו: אותנו -  שיהודי נדרש לעשות את מה שמצווים עליו גם אם אין לו שום ריווח בדבר. ויתירה מזו גם אם יש לו רק 'הפסד' ממשי. בכל זאת הוא מוכן להשליך חייו מנגד ולעשות האמת מפני שהוא אמת.




הכאב שלך - הוא גם שלי !

אחד הנערים שלמד במוסד החינוכי בשכונה, הי' חריג במראהו החיצוני וזה גרר התגרויות לא רצויות מכמה נערים בכיתתו.

אמו כתבה לרבי את כל המתרחש עם בנה. והרבי ביקש ממזכירו הרב חודוקוב לטפל באופן אישי במאורע ולדאוג לתחושתו הטובה של הנער.

בט' כסלו תשל"ה (1975), חל הבר מצוה של אותו נער באחד מבתי הכנסת המרוחקים בשכונה. ובסיום התפילה ישבו המתפללים לחגוג ולשמוח עם אותו נער חריג. אך רצו לעשות זאת במהירות, כדי להספיק להגיע להתוועדות עם הרבי.

כמעט ו"סגרו" את חגיגת הבר מצוה, הגיע אחד החסידים והודיע שהיום לא תהי' התוועדות עם הרבי ! וכך נשארו המסובים לחגוג עם הנער בנחת עוד כמה שעות והדבר גרם לו עונג רב.

מה שהתברר אח"כ, שהרבי הסביר למזכירו הרב חודוקוב, שהסיבה מדוע לא הייתה התוועדות באותה שבת מיוחדת:

"כדי שהנער לא ירגיש מאוכזב שחגגו לו את הבר מצווה במהירות" !

הרבי ויתר על התוועדות עם החסידים, כדי לתת הרגשה טובה לנער בודד בסוף השכונה.




יש עם מי לדבר

פעם יצא הבעל שם טוב לדרך בליווי קבוצה מתלמידיו וכשהגיעו לאחד הכפרים  ביקשו להתארח אצל אחד מתושבי הכפר.

אותו יהודי קיבלם בסבר פנים יפות והציע לבעל שם טוב ותלמידיו אוכל  ושתייה וכל מטעמים וביד רחבה. כך נמשך הדבר מספר ימים ולא היה ברור כמה זמן ימשיכו לשהות בביתו.

המארח הנכבד נתן מכל אשר לו לאורחים, עד שכבר לא נשאר לו ממה לתת...  ומאחר ולא רצה להשיב את פניהם ריקם נאלץ אט אט  למכור חלק מרכושו ובתמורה האכיל את אורחיו הנכבדים.

המהלך היה תמוה בעיני כולם, אך אף אחד לא העיז לשאול את הבעש"ט לפשר העניין. 

ורק כאשר בעל הדירה נשאר ממש בחוסר כל, וכבר לא היה לו יותר גם מה למכור. נפרדו ממנו הבעש"ט ותלמידיו לשלום והודו לו על האירוח הנפלא...

מיודעינו בעל הדירה עמד נבוך מול אשתו והילדים הרעבים שהתחננו לאוכל אך לא היה לו מה לתת להם. 




להיות "פנימי"...

באחד מבתי הכנסת ב'פולין' הגיעו המתפללים למחרת יום הכיפורים לתפילת הבוקר, וראו לתדהמתם את אחד החסידים כשהוא עדיין לבוש בבגדי הלבן והטלית של יום הכיפורים ומנגן בדביקות עצומה את הניגון  "אנעים זמירות".

(חסיד זה עשה מעשה של מסירות נפש וזכה גם לגילוי מיוחד, אך לא נאריך בזה בפעם הזו)

חסיד זה היה נתון כל כולו באותו ניגון מופלא עד שאפילו את צום יום הכיפורים הוא המשיך עד למחרת בוקר.




הנשמה בטהרתה

אחד מחסידיו של הצדיק רבי אלימלך מליזנסק (ה'תקמ"ז – 1787) בא פעם בליל ערב יום הכיפורים אל רבו הצדיק כדי לראות כיצד הוא עורך את ה'כפרות'.

רבי אלימלך סירב לבקשת החסיד. אך הציע לו לנסוע לכפר קטן, לביתו של יהודי פשוט, לראות 'כפרות'.

ציית החסיד, רתם מיד את עגלתו ונסע לאותו כפר.

כשהגיע לכפר הסתבר כי הבית של אותו יהודי נמצא בקצה הכפר. כשהגיע לשם החסיד כשעה לפני חצות הלילה, הוא מצא את עצמו בבית מרזח וגויים יושבים בתוכו ושותים לשוכרה.

כשראהו בעל הבית ניגש אליו ושאלו מה חפצו ? "עובר אורח אני – אמר לו החסיד – ורצוני ללון פה הלילה".

בעל הבית התחיל להסס ולגמגם: בביתי אין מקום, בכפר יש בתים אחרים, יותר מרווחים... אבל האורח הפציר בו לתת לו לפחות להיות בקרן-זווית עד עלות השחר ואז ילך לו לדרכו.  ובעל הבית נעתר לו.

קרוב לחצות התחיל בעל הבית לשלח את הגויים מהבית. כשכולם יצאו, ביקש מאשתו שתביא לו את ה'מחברת' המונחת במגירה.




לבנות ולא להרוס

ראובן ושמעון נפגשו בקצה העיירה בערב ראש השנה.

שמעון הבחין באבן המונחת בידי חברו, ופנה אליו בשאלה: "לאן פניך מועדות ?"  הסביר ראובן שכך הוא נוהג בכל ערב ראש השנה לקחת אבן ולהעמידה מחוץ לעיר ולרשום עליה את האותיות "פ.נ."

דהיינו: פה נקברה השנה שעברה....

עתה פנה ראובן ושואל גם הוא את חברו "ולאן פניך מועדות ?"

הסביר שמעון שגם הוא נוהג בכל ערב ראש השנה לצאת מחוץ לעיר ולקחת את אותה אבן עם הכיתוב "פ.נ." ולהעמיד אותה כאבן יסוד לשנה החדשה.

דהיינו: פה נבנה את השנה הבאה עלינו לטובה....

 

אם יהיה הרס או בנין זה תלוי רק בנו !







להורדת האפליקציה
במכשירי אנדרואיד