באחד מימי החורף של תשמ"ח כשחזרתי מהכולל לביתי, קיבלתי הלם ! דלת הבית היתה פרוצה, חדר השינה היה הפוך לגמרי, כל התכולה שהייתה מסודרת בארון נמצאה מפוזרת על המיטות והריצפה...

כל מי שחווה בחייו חוויה דומה, מבין עד כמה קשה להתאושש ממנה, אולם מהגניבה ההיא שהייתה בבתינו הקטן לפני 35 שנה, לא היה סיכוי להתאושש. את האוצר שהגנב/ים חיפש/ו הם לא מצאו...אבל את האוצר הכי יקר שהיה לנו, המעטפה בה היו עשרות ! דולרים שקיבלתי מידיו הק' של הרבי, מלוות בברכותיו, הם שדדו ולקחו

פצע, חור בלב שמסרב להתאחות !!!

בסעודת 'מלווה מלכה' שהתקיימה בכינוס השלוחים העולמי, שיתף הר' יהודה קרינסקי, המזכיר של הרבי, סיפור שיש בו מוסר השכל נפלא.

באחד הימים ביקש ממנו הרבי לרכוש עבורו דבר מסוים, הוא כמובן הזדרז להביא לרבי את בקשתו,

כשהרבי קיבל לידו את החשבונית, הבחין שלא מופיע בו תשלום המס המגיע לשלטונות כחוק, ושאל את המזכיר, מדוע לא שולם המס ? והר' קרינסקי הסביר, שלעמותה "מרכז לענייני חינוך" יש פטור ממס, ולכן לא גבו אותו,

אמר לו הרבי, שבמקרה זה, הפריט שביקש לרכוש הוא עבור שימושו הפרטי, ולא עבור העמותה. אין זה הוגן להיפטר מתשלום המס גם אם מדובר בכמה פרוטות, וביקש ממנו לחזור לשלם את המס כדרוש,

סיים הר' קרינסקי ואמר, שלמד מזה, עד כמה נוגע לרבי הנהגה של יושר באופן מוחלט, לא "לעגל פינות" גם לא בפרט קטן ביותר, הרבי התייחס לפרט קטן באותה תשומת לב כמו לדבר גדול.

ואכן בשבת הראשונה לאחר שהרב גוטניק חזר לאוסטרליה, התקיים אירוע חשוב בבית הכנסת. נכחו בו מאות אנשים, רובם כאלו שאינם פוקדים את בית הכנסת בדרך כלל. הרב גוטניק דיבר בהתרגשות על מעלת השבת ותרומתה לחיים היהודיים ואז, כעצתו של הרבי, הוסיף ואמר, שהוא רוצה לבקש מהם בקשה אישית שנוגעת לו מאוד. והוסיף שזאת תהיה טובה גם עבורם (ובטוח שגם הקרדיולוג יסכים...) הוא ביקש מקהל ההמונים שהחל מהשבת הבאה, לא יכניסו סיגריה לפה. שיעברו שבת בלי עישון.

בשבת שלאחר מכן, באמצע התפילה, נכנס אדם לבית הכנסת. מדובר באדם ששרד את השואה ובעקבות האירועים הקשים שעבר, בקושי היה מגיע לבית הכנסת, אפילו בראש השנה ויום כיפור. ולכן היה די חריג לראותו בשבת רגילה. לאחר שהוא המשיך להופיע בבית הכנסת עוד כמה שבתות, ניגש אליו הרב גוטניק ואמר לו, שהוא מאוד שמח לפגשו, אך הוא תוהה מה גרם לו לפקוד בקביעות את בית הכנסת?

הוא סיפר, שהיה נוכח באותה שבת בה ביקש הרב לעשות מעשה אחד כדי להרגיש את השבת. ובשבת הבאה כשהגיע למשרדו, הדבר הראשון שעשה היה לשלוח יד לעבר חפיסת הסיגריות. לפתע נזכר שהרב ביקש משהו אישי לא לעשן בשבת. והוא לא עישן ! בעקבות כך חשב לעצמו אם הוא כבר אינו מעשן כי היום שבת מה יש לו להישאר במשרד ?! והחליט ללכת לבית הכנסת. והגיע באמצע התפילה. האווירה הייתה מזמינה ומחברת, היא הזכירה לו את ימי נעוריו. החליט לבוא גם בשבת אחריה וגם בשבת שאחריה, ומי יודע, סיים, אולי יום אחד הוא יעשה גם קידוש כשיחזור מבית הכנסת"…

בעודי עוסק בטיפול ב'חובות' נוספים... עצרה הרכבת בתחנה וחלק מהנוסעים עמדו לרדת. תוך כדי ההמולה ניגש אלי אחד היהודים שישב במשך הנסיעה בספסל הסמוך, ובדרכו החוצה הוא נותן לי פתק מקופל.

בשלב ראשון נדמה היה לי שזה עוד אחד מהפתקים שמפזר בד"כ ברכבת אחד הנזקקים, המבקש עזרה... אולם כשפתחתי את הפתק צפתה לי הפתעה מרגשת מאוד. נשארתי המום ממה שראיתי,

היה כתוב שם: "תיצור איתי קשר, ואעשה העברה של 1000 ₪ לקראת החג. (שמעתי את השיחה)" הוא חתם את שמו וצירף מספר טלפון.

מובן שיצרתי אתו קשר הוא ביקש פרטים טכניים, ואכן העביר מידית את הכסף לחשבון הבנק של הנמען.

ר' ראובן דונין ז"ל, היה חסיד ואיש אמת מזן נדיר, היו לו משלים ודוגמאות מקוריים ומיוחדים להמחיש מושגים עמוקים. באחת ההתוועדויות הוא סיפר אנקדוטה מאלפת מהתקופה שטרם התקרב ליהדות ולחסידות,

לפרנסתו הוא עבד עשרות שנים כטרקטוריסט במחצבות גדולות בצפון הארץ, וגם לאחר שנעשה לחסיד עטור זקן, הורה לו הרבי להמשיך באותו מקצוע.

יום אחד בעודו יושב על הטרקטור, חשקה נפשו לשטות בחברו שעמד ליד הטרקטור. ופנה אליו בבקשה שיואיל בטובו לעזור לו לדחוף מאחור את הטרקטור, כי הטרקטור נתקע...

החבר הבין שאין בכוחו לדחוף כלי רכב כה כבד, התנצל והסביר בחיוך שלא ייתכן שבן אדם יצליח בכוחו להזיז טרקטור שמנועו דמם. אבל ר' ראובן הצליח 'לשכנע' אותו שינסה בכל זאת, בסופו של  דבר החבר עבר אל מאחורי הטרקטור והתחיל 'לדחוף' אותו קדימה... באותו רגע שיחרר ר' ראובן מעט את המצמד  (=קלאץ') והטרקטור החל לנוע לאיטו, לתדהמתו הרבה של החבר שהיה בטוח שהוא זה שדוחף את הטרקטור..."

משה לוי, שבגלל גובהו החריג היה מכונה מוֹיְשֶה וָחצי, (שלימים היה גם רמטכ"ל הצבא), היה אז מפקד חטיבת הבקעה, שעסקה במרדפים אחרי חוליות מסתננים שחדרו לארץ משטח ירדן, משה לוי השתתף אישית, כמח"ט, ברבים מהמרדפים הללו, באחד מהם גם הוא נפצע, ואושפז בבית הרפואה 'הדסה'.

באחד מימי שישי, ר' קלמן הגיע כהרגלו לבית הרפואה, שם הוא פגש את משה לוי הפצוע, וכמובן שהוא הציע לו להניח תפילין, משה לוי ענה בקשיחות "אני, לא מניח תפילין" !

הסירוב התקיף, מאוד כאב לר' קלמן, והוא אמר לעצמו, שברור לו שהבעיה היא שלו ולא של משה לוי... הוא היה משוכנע שאם היה מציע להניח תפילין בדיבורים היוצאים מן הלב, היה זה בוודאי נכנס לליבו ופועל עליו.

כמובן שהוא דיווח לרבי על כל מה שהתרחש.

במשך כל השבוע הציק לו מאוד, מדוע הוא לא פנה אליו מפנימיות הלב, וייחל שבשבוע הבא בע"ה יצליח במשימה להניח עמו תפילין.

ביום שישי הבא כשנכנס ר' קלמן למחלקה בבית הרפואה, משה לוי עמד בפתח חדרו. ועוד לפני שהספיק ר' קלמן לומר משהו, פנה אליו משה לוי ביוזמתו ואמר בקולו הסמכותי: "היום, אני מניח תפילין" !...

בוקר אחד, כשסיים תפילת שחרית בבית הכנסת, נכנס יהודי בשנות החמישים לחייו,  וחיפש את הרב. הרב ירחמיאל לא היה יכול להתעכב זמן רב בבית הכנסת, והוא התלבט אם לנצל את הרגעים הספורים, ולהציע לאורח להניח תפילין. הוא חשש שאולי היהודי ייבהל מההצעה וזו תהיה חלילה הפעם האחרונה שלו בבית חב"ד. אך מיד סילק מחשבה זו, והחליט בקבלת עול מוחלטת לבצע את שליחותו, והציע לו להניח תפילין.

היהודי לא ראה תפילין מימיו, לא היה לו שום מושג מה זה, בכל זאת לאחר כמה משפטי הסבר קצרים, הוא השתכנע וניאות להניחן. הרב חשש, ש...יותר לא יראה אותו. אך למחרת הוא הגיע שוב. ומאז הוא חלק בלתי נפרד מהקהילה בטיומן, במשך הזמן הוא התקדם מאוד בשמירת תורה ומצוות עד ששינה את אורח חייו מן הקצה אל הקצה ! כחודש אחרי ההיכרות הראשונה הוא נכנס בבריתו של אברהם אבינו. כיום הוא שומר שבת, לובש ציצית, מניח תפילין, תלמיד קבוע 'בכולל תורה' ומגיע בכל בוקר לתפילת שחרית. בעת הצורך הוא ניגש כשליח ציבור, ומנהל את התפילה כבקי ורגיל.

כמה חודשים אחרי התקרבותו לקהילה, כשהיה כבר היה "עמוק בעניינים", הוא שיתף את הרב בתהליך שעבר עליו מאותו יום בו הגיע לראשונה.

ברגע של גילוי לב הוא אמר, שכעת הוא יכול לגלות, שיום אחד לפני שהגיע לבית חב"ד הוא ביקר במרכז של הרפורמים, הממוקם מרחק של כמה רחובות... זו הייתה הפגישה הראשונה שלו עם 'יהדות', והתפלא שהשאלה הראשונה שנשאל שם הייתה: 'כמה כסף הוא מרוויח בחודש ?'... 

החסידים של חרסון עשו ככל יכולתם לשפר את בריאותו, בין השאר השתדלו שייסע למספר שבועות למקום נופש ומרפא. בפועל זה לא ממש הועיל למצבו, הוא חזר משם בדיוק כפי שנסע.

כשחזר ר' אליעזר ממקום ה"נופש" לחרסון, הוא הלך במאמצים מרובים לבית הכנסת. בסיום התפילה, ניגש אליו ר' מענדל, וקיבל את פניו ב"שלום עליכם" לבבי, והתעניין איך הוא מרגיש ? ענה לו ר' אליעזר "ברוך השם, הלוואי שברוחניות יהי' אצלי המצב כמו בגשמיות".

התפלא ר' מענדל ושאל אותו, הייתכן ? בגשמיות, הרי המצב כל כך קשה ובקושי מצליח לאכול, הוא חלש כ"כ, האם זה גם מה שהוא מאחל לעצמו ברוחניות "כל כך הרבה" ?!

השיב לו ר' אליעזר, שאמנם בגשמיות יש לו מעט מאד, רק פרוסת חלה יבשה וחצי כוס חלב, אבל המעט הזה נכנס לתוכו פנימה, ונקלט ומתעכל במעיו ומתאחד עמו לחלוטין, זה נעשה דם ובשר מבשרו, ומזה הוא חי.

לעומת זאת ברוחניות עלול להיות מצב, שכל מה שלומדים ומתייגעים ועושים יישאר חלילה  מ"בחוץ"... ולא יחדור כלל לפנימיות.

ולכן הוא מאחל לעצמו, שהלוואי ברוחניות יהי' כמו בגשמיות, שהדברים שלומד ועושה יחדרו בתוכו פנימה ויפעלו את פעולתם, עד שיוכל לחיות מהם...

לאחר הסעודה וברכת המזון, הגיע שלב אמירת 'שבע הברכות' על כוס יין,  העוברת בין מברכי הברכות, כרגיל לכבוד שמחת חתן וכלה. נהוג שהמכובדים שבקהל מוזמנים לברך ברכות אלו.

הרב קופצ'יק נעזר בחתנו הצעיר, הרב דיסקין שי', שיעביר את כוס היין למכובדים שהשתתפו, תוך כדי שהדריך אותו איזו ברכה לתת לכל אחד מהם.

כשהגיע לברכה השביעית, המכונה "ברכה אחריתא" ונחשבת לברכה המכובדת ביותר, ביקש הרב קופצ'יק לכבד את הר' קליין.

הרב דיסקין, היה אז חדש בעיר ולא הספיק להכיר את כל בעלי המעמד בעיר, וכשזיהה בין הנוכחים יהודי, שידע ששם משפחתו קליין, ניגש אליו בתמימות ונתן לו את הכוס לברך את הברכה המכובדת.

אותו יהודי, חייך מאוזן לאוזן ניכר היה עליו התרגשות גדולה מהכבוד שקיבל ובירך את הברכה בהטעמה ובסלסול מיוחד...

בימים הסמוכים הבחין הרב דיסקין שחמיו נראה מתוח ולא מרוצה, הוא כמובן לא שאל אותו כלום. בהמשך השבוע התבררה התעלומה.