באחת החתונות ניגש ראשון אבי החתן, שהיה רב ידוע, לברך את החתן, הוא הניח את שתי ידיו על ראשו, וברכו מעומק הלב, זה נמשך דקה או שתיים. אחריו ניגש המחותן, אבי הכלה, הוא היה איש פשוט למדי, גם הוא הניח את שתי ידיו על ראש החתן, וברכו בעיניים עצומות, אולם זה נמשך זמן רב, הרבה מעבר למצופה.

אחר החופה ניגש אחד המשתתפים והתעניין אצל אבי הכלה, מה הוא אמר כל כך בזמן שבירך את החתן ומדוע זה ארך זמן רב כ"כ ?

הוא ענה בתמימות אופיינית, שהוא נוהג כפי שאמו ע"ה לימדה אותו עוד מקטנותו, שכאשר "מברכים", אומרים מיד את כל נוסח קריאת שמע שעל המיטה...

וכך סיפר, שבמוצש"ק באותו שבוע הוא חלם חלום מפתיע ביותר. והנה בחלומו הוא רואה את הרבי אומר לו שיסע למיאמי לחתונה של הרב ביסטון, אך הוא לא ייחס לחלום זה כל חשיבות.

ביום ראשון בלילה הוא ראה שוב בחלומו את הרבי שואל אותו בפנים רציניות, מדוע אינו עושה הכנות לנסיעה ? והרי סוכם שירקדו יחד בחתונה, וענה לרבי בחלום, שאין לו כסף. הגיב הרבי, לחסיד יש כסף ! וכשאמר לרבי שהוא אינו חסיד... אמר לו הרבי - אתה כן חסיד !

למחרת, ביום שני בבוקר הוא פגש בהשגחה פרטית מופלאה חבר טוב, שאמר לו שהוא נראה לו קצת מודאג ומתוח, והציע לתת לו 400 $ כדי שיסע לנוח כמה ימים בפלורידה וכך יירגע... בשלב זה הוא עדיין לא קישר בין המאורעות וסרב לקבל את ההצעה

ביום שני בלילה חלם שוב, בפעם השלישית, שהרבי בא אליו ושואל, למה אינו  הולך לחתונה ?! למחרת הוא כבר לא יכל להתאפק וסיפר לאשתו על דבר החלומות שחזרו ג' פעמים, ועל ההצעה של החבר, והיא שמאוד האמינה שראיית צדיק, גם בחלום, הוא דבר רציני. דחקה בו שאכן ייסע.

מצבו הכספי היה אז דחוק ולכן הוא ייצר קשר עם החבר שהציע לתת כסף ואמר לו שיסתפק ב-300 $ כי ייסע רק ליום אחד להשתתף בחתונה. החבר הגיב שבכל זאת הוא ייתן לו  400 $ ואת ה  $100 הנותרים יוכל לתת מתנה לחתן וכלה.

וזו הסיבה, שלמרות שלא אישר את השתתפותו מראש, הוא הגיע בהפתעה, כדי  'לרקוד עם הרבי' בחתונה...

שלושה אסירים ישבו יחדיו בבית כלא, שני חכמים ואחד שוטה.

בכלא, שהיה ממוקם במרתף, שרר חושך במשך כל היממה, ואת מנת המזון היומית היו משלשלים להם דרך חור.

החכמים הצליחו להסתדר ולאכול גם באפלה המוחלטת, אבל השלישי שכאמור היה שוטה לא הצליח לעשות זאת. ראה זאת אחד מן החכמים והחליט לעזור לו, הוא גישש את דרכו אל הטיפש והחל להאכיל אותו כף אחר כף.

הדבר עלה לו במאמצים מרובים, ולבסוף פקעה סבלנותו והוא הרעים בקולו על החכם השני:

ידידי, מדוע אינך מסייע לי ? אינך רואה כי חברנו למאסר לא מצליח לאכול, וכי אנו צריכים להאכיל אותו?  

אתה משקיע מאמצים רבים כדי להאכיל אותו' השיב החכם השני, אבל אני משקיע בתחום אחר לגמרי, אני מחפש רעיון כיצד להרחיב את החור כדי שהאור יחדור והטיפש יוכל לאכול בעצמו...

כעבור תקופה הקים הרב גורביץ גן-ילדים ששכן במבנה ישן ולא כל-כך מתאים. וכשהגיעו פקחי העירייה לבדיקה שגרתית, הם דרשו שעד תאריך מסוים הוא יבצע שיפוצים מתאימים, כדי שיוכל להמשיך בהפעלת הגן. אך מחוסר אמצעים, הוא דחה זאת מיום ליום... וכשהתקרב המועד, החליט לגשת לעירייה ולשוחח עם הממונה על החינוך.

מיד בכניסתו לבניין העירייה פגש גבר צעיר, שהתברר שהוא בנו של הממונה על החינוך. פנה אליו הרב וביקש שיקבע עבורו פגישה עם אביו. הבן טען שיומן הפגישות של אביו מלא לימים הקרובים, אך הרב התעקש והפגישה נקבעה.

כשנכנס הרב לפגישה, פתח הממונה על החינוך בשאלה מפתיעה, הוא התעניין מה דעתו של הרב בנושא שטחי סיני, האם נכון למסור אותם למצרים ?

במוחו של הרב התרוצצו מחשבות, מצד אחד ההיגיון אמר שצרפתי בתפקיד בכיר כמותו ודאי מחזיק בדעות פרו-ערביות. ואם יאמר לו את דעתו, הוא בוודאי יתקומם, ולאידך היה ברור שאינו יכול להסתיר את דעתו החד-משמעית של הרבי בנדון.

כשהוא בורר את מילותיו פתח הרב ואמר שהוא חסיד של  הרבי. והביא את עמדתו הידועה של הרבי על הסכנות שבנסיגה מסיני. למרבה ההפתעה אורו פניו של איש-שיחו. הוא סיפר שזמן קצר לפני כן הוא ביקר בישראל. וסייר בסיני, והבין  שמסירת השטחים למצרים היא טעות חמורה... לאחר דברי הפתיחה, שמע את בקשתו של הרב גורביץ בעניין גן הילדים, והבטיח לו תשובה תוך כמה ימים.

בפגישתם הבאה בעירייה הוא הראה לרב גורביץ  תרשים של מבנה גדול שיש בו כיתות רבות, חצר גדולה ועוד, ושאלו האם המבנה נראה לו מתאים ?

הרב היה מופתע מההצעה והתמהמה בתגובתו. הביט בו הממונה ואמר, שכנראה הוא רוצה לראות את המקום. ואכן יצא עמו יחד עם  ראש מחלקת הבינוי לראות את המבנה.

בזמן הקצר ששהיתי שם, נכנס יהודי לנחם את המשפחה, וסיפר בהתרגשות מה היה מיוחד אצל הרב קלמן ז"ל,

לפני שנים, כשהוקם בשכונת מגוריו, 'בית וגן' בירושלים, מוסד חינוך טיפולי לנוער שהיה בו גם פנימייה, היו רבים מתושבי המקום שלא ראו זאת בעין יפה, כיוון שבלילי שבת היו רבים מהנערים, שבאו ממשפחות מצוקה, ומצבם לא היה בכי טוב, מסתובבים ברחובות השכונה, ובהתנהגותם, שלא התאימה לאופי הדתי של המקום. הם הפריעו לאווירה הרגועה של השכונה בכלל, ובשבת בפרט. תושבי השכונה הרבו לדבר בשלילת המוסד וכו'.

כשהגיע השמועה לאזניו של הרב קלמן, הוא הגיב באופן ספונטני, שאין שום אשמה בנערים הללו, הם פשוט לא טעמו טעם של שבת, ומיד החליט להזמין בכל שבוע קבוצת נערים לסעודת שבת, ופעל שעוד כמה יעשו כמוהו.

מיותר לומר כי ברגישותו הרבה, הוא הציל עשרות נערים מהדרדרות רוחנית, וזכה לראות נחת רב מהם.

מסופר על אדם שהיה הולך תמיד נשען על מקלו שחוח כפוף ושפוף. זה הכביד כמובן על כל אורח חייו,

בני משפחתו ניסו להביא לו מזור, לקחו אותו לרופאים שונים, ניסו לטפל אצל פיזיותרפיסטים בעלי שם, וגם כשהיה נראה שהטיפול הצליח. בכל זאת הוא שוב היה חוזר לביתו כפוף.

באחד הימים הגיע לעיר אורח, ושמע מהמשפחה על המאמצים והכספים הרבים שהשקיעו בניסיונם 'ליישר' את גבו של אותו אדם ועל כך ששום טיפול לא הצליח.

אמר אותו אורח, שיש לו 'שיטה ייחודית' לרפאו, הוא יכנס עם הכפוף לחדרו לזמן קצר ביותר והוא בטוח יצליח ליישר את גבו...

אף אחד לא תלה בו תקוות רבות, אבל בכל זאת הסכימו לנסות...

וראה זה פלא, אחרי דקות ספורות יצאו שניהם מהחדר, בגב זקוף... לתדהמת כולם, הוא הסביר להם, שהבעיה לא בגב אלא במקל... הוא פשוט החליף לו את מקל ההליכה הנמוך למקל גבוה יותר...

שני ילדיו של רבי ברוך, הגדול, שניאור זלמן בגיל שבע ואחיו יהודה לייב בגיל שלוש, ישבו באחד הימים בבוסתן, בצל האילנות.

על אף שהיו שם כמה עצי פירות, הם לא אכלו מן הפירות, מאחר שזו הייתה השנה הרביעית לנטיעתם. וכפי שנאמר בפרשתנו שבשנה הרביעית יש לפירות קדושה מיוחדת וניתן לאכלם רק בירושלים ובטהרה.

לפתע ניגש יהודה לייב הקטן לאחיו שניאור זלמן ושאל, מה מברכים אחרי אכילת תפוח ? האח הגדול נחרד ושאלו  תפוח ? מניין לקחת תפוח ? יהודה לייב השיב שהמשרתת כיבדה אותו בתפוח שקטפה מהעץ, ולא הבין מדוע אחיו נראה מבוהל כל כך.

שניאור זלמן הסביר, שבאכילתו הוא עבר על איסור ! כי פירות השנה הרביעית מותרים באכילה בירושלים בלבד ובטהרה. והדריך אותו איך יוכל לתקן את העוון. על ידי שיקבל על עצמו, שמעתה לא יכניס דבר אל פיו בטרם יוודא את כשרותו.

יהודה לייב קיבל על עצמו את התיקון.

ואז הוסיף שניאור זלמן שעליו לטבול במקווה. וכי גם הוא יטבול, לתוספת טהרה, מחול אל הקודש.

החסידים שנכחו בהתוועדות רשמו את התחייבויותיהם על פתקים. הרבי עבר על הפתקים וכאשר הרבי הגיע לפתק שרשם החסיד הר' דוד דייטש, אמר לו הרבי, "דוד דייטש - צוויי מאל אזוי פיל !" (= שיכפיל את הסכום)

הסכום המקורי שר' דוד רשם היה 15,000 $, סכום עצום באותם ימים, ועל אף שגם זה היה מעל ומעבר ליכולתו הכלכלית, לא הסתפק הרבי, ודרש ממנו להכפיל את התרומה...

ר' דוד לא היסס ולמחרת בבוקר מיהר לבנק וביקש הלוואה בסך 30,000  $. לדרישת מנהל הבנק, נאלץ ר' דוד למשכן את ביתו, ששוויו היה 'רק' 16,000 $, ואת מפעל הבדים שלו, וכאשר קיבל המחאה בנקאית על סך 30,000 $. מיהר ר' דוד, מאושר כולו, להעביר את ההמחאה למזכירות של הרבי.

כעבור מספר ימים נודע לר' דוד על מפעל בדים בבוסטון שעלה באש, ובעל המפעל שהיה מעוניין לנקות את השטח, נתן רשות לאסוף מהמקום גלילי בדים ללא תמורה.

ר' דוד הגיע למקום עם משאית, והעמיס עשרה גלילים. לפתע הגיע בעל הבית ודחק בו להוסיף ולמלאת את כל חלל המשאית בגלילי בד.

כאשר חזר ר' דוד למפעל הבדים שלו, ופרק את הסחורה, גילה לתדהמתו כי מדובר בסוגי בדים יקרים במיוחד, שרק השכבות העליונות נשרפו, ואילו שאר הבד הי' במצב מצוין. בתוך זמן קצר הצליח למכור את כל כמויות הבד, והרווח היה סכום אגדי של... 90,000 $ 

במשך שנים רבות חיפשה מ. את בחיר ליבה. היא הייתה בחורה אנוכית מאוד ובררנית גדולה. עם כל בחור שנפגשה דיברה רק על עצמה, מה היא צריכה, מה צריכים לתת לה וכיצד הייתה מצפה שבן זוגה יתמוך בה, וכמובן  שאחרי 'הרצאה' כזו, אף בחור לא הוסיף להיפגש עמה.

מכריה הציעו לה לפנות לפסיכולוגים, שיעזרו לה לפתור את הבעיה, אך בפועל לא נוצר שינוי של ממש.  

בשלב מסוים, היא התקרבה לחב"ד, והגיעה ל'מכון חנה' במינסוטה, שם פגשה לראשונה את הרב פרידמן שהציע לה לנסוע לרבי ולקבל ממנו עצה וברכה. בתחילה נרתעה ושאלה, הרבי הוא פסיכולוג ? היא כבר שבעה מאלה רבות. הרב פרידמן אמר לה, הרבי מבין באנשים !

מ. קיבלה את עצתו והגיעה ל'יחידות' עם הרבי. היא הגישה לרבי שלושים דפים של דיאגנוזות מכל הפסיכולוגים. הרבי דפדף בדפים ואז פנה אליה ואמר, אינני מבין מה הבעיה. היא תמהה איך הרבי הספיק  לקרא במהירות כה גדולה את כל מה שכתוב בדפים שהגישה, והתחילה לפרט את קורות חייה.

ואז אמר לה הרבי, אני שומע את מה שאת אומרת. גם הבנתי זאת מהדפים שהגשת לי, אבל אינני מבין מה הבעיה עכשיו ? !

הבעיה היא שאני אנוכית מאוד, ולכן אינני יכולה לתת מעצמי למישהו אחר. 

באחד מימי הקיץ, יצא התוכי לחצר הבית בדיוק כשדוד השמש התקלקל, ופֶּרֶץ עז של מים רותחים ניתז בחוזקה על התוכי. הוא קרקר בבהלה, פרש את כנפיו ופרח מחצרה של משפחת יעקובי, והמשיך במעופו עד שצנח מעולף אי שם במגרש ריק...

כמה ילדים שנתקלו לתדהמתם בתוכי ענקי וססגוני, המוטל ארצה במגרש הסמוך לביתם. הזעיקו את מר אדמון, שהיה מוכר באור יהודה, כחובב תוכים מושבע. הוא הגיע במהירות למקום, טיפל בו במיומנות רבה. ולקח אותו בעדינות לביתו.

בני משפחת יעקובי הבינו שהתוכי נפגע מסילון המים הרותחים וברח, הם חיפשו אותו בכל מקום אפשרי, ואף רתמו את שכניהם וחבריהם למשימה. אך דבר לא הועיל. וצערם היה רב על התוכי שנעלם.

לעומתם, בני משפחת אדמון התפעלו מהתוכי המיוחד שנקלע לביתם. וטיפלו בו בתשומת לב מיוחדת, עד שהבריא לחלוטין.

אט-אט התגלה כישרונו של התוכי. כאשר הטלפון צלצל בבית, הוא נהג לקרוא ברוך השם ! בעזרת השם ! ולעתים, כאשר ראה תכונה חריגה במטבח, הוא קרקר בהתלהבות, שבת שלום ! שבת שלום ! ומסתבר שזה לא היה קול קורא במדבר...

יום אחד אמרה גב' אדמון לבעלה, שהקריאות של התוכי על השבת גורמות לה חשק להכיר יותר את השבת... כך החלה משפחת אדמון להתעניין ביהדות. עד שהחליטו להשתתף בסמינר, וללמוד יותר על השבת.