ספר תורה אור




ספר המצוות להרמב"ם:


הסיפור השבועי:



הרב ישראל בוטמן ע״ה
השיעורים באתר לעילוי נשמת הרב ישראל בוטמן ע״ה השליח הראשון של הרבי לנהריה
נלב״ע ו׳ אדר ב׳ ה׳תשע״ד

המייל השבועי


מה אפשר ללמוד מהצפרדע ?

הצאר ניקולאי צעד עם חייליו.  בדרכם נתקלו בנהר ש'הפריע' להתקדמותם מאחר שהיה צריך למצוא פתרון מהיר לחציית הנהר, החליט הצאר, במוחו האכזרי, שיעשו "גשר אנושי"...

אלפי חיילים יושלכו לתוך הנהר, עד שיגיעו לגובה הרצוי למעבר הצאר.

חייליו הנאמנים של הצאר לא היססו לבצע גם פקודה זו.

אך בכל זאת התחלקו לשני סוגים:

רוב החיילים הנאמנים לא היססו וקפצו מיידית למים ומילאו בפשטות את ההוראה. אך היו כאלו שהמתינו להיות אחרונים.

לא משום שניסו 'חלילה' לחמוק מההוראה, אלא חשבו בלבם: "אם כבר למות... לפחות שנהיה למעלה... שכולם ייראו שהתמסרנו למטרה..."




זהירות: זה הקטן גדול יהיה...!

בחור אחד חיפש שידוך זמן רב.

אחרי מספר ניסיונות הבין שבעולם הזה לא ניתן  למצוא 'שלימות'. והיה מוכן 'להתפשר'.

אם יציעו לו מישהי שבדברים המהותיים הנוגעים לחיים משותפים, היא מושלמת. לא אכפת לו, אם יהיה לה גם חסרון קטן.

ואכן, באחד הימים הגיע שדכן עם הצעה חדשה.

השדכן הרבה לספר בשבחה של הבחורה המוצעת. הוא תיאר וסיפר על מעלותיה הגדולות בדיבורים מפליגים.

והבחור המתין לשמוע את ה... חסרון שיש בכל זאת...

ואכן בסיום ה'דרשה' אמר השדכן לבחור:

"תשמע, יש חסרון אחד בלבד. אך הוא חסרון 'קטן' מאוד מאוד. לא ניכר ולא בולט, כך שזה כמעט ולא משמעותי".

"נו ... במה מדובר ?" – שואל הבחור בחוסר סבלנות.




לא ליישר קו !...

אחד מחכמי ישראל נסע עם תלמידיו. בדרכם עברו דרך יער, תוך כדי נסיעה הבחין הרב בכפרי אחד הבונה בקתה במעבה היער.

ביקש החכם מהעגלון לעצור את העגלה, והוא ירד כדי להתבונן מקרוב במעשיו של הכפרי.

התלמידים לא הבינו מה מיוחד במעשה הכפרי ? מה ראה לנכון 'לבזבז' זמן יקר לבחון את תהליך בניית הבקתה ? אך הבינו שיש דברים בגו והמתינו בסבלנות.

כשחזר רבם לעגלה מלא התפעלות ממה שראה, גברה תמיהת התלמידים שבעתיים ...

הסביר הרב:

ראיתי איך הכפרי אוסף את העצים. וכשרצה להעמידם זה על זה כדי ליצור דופן. היה לו קושי טכני. שהרי עצי היער אינם חלקים ומהוקצעים, הם מלאים בליטות. ואיך יעמדו יפה זה על זה ?

ניתן היה לחתוך את כל הבליטות ולישר את העצים, ואז להניחם זה על גבי זה, אך הכפרי לא כך עשה,

במקום לחתוך את הבליטות ש'הפריעו'. הוא התאמץ ליצור שקעים בעץ התחתון בגודל ובצורת הבליטה על מנת שכל בליטה "תתיישב" היטב בשקע שיצר, וכך התחברו להן קורות העצים יפה זו לזו. ובצורה כזו אין ספק שהבניין יציב יותר.

ממנו למדתי הוראה נפלאה, הסביר הרב.




שהספר יקרע !...

אל חנות הספרים נכנס בחור צעיר והחל משוטט בין הטורים השונים, קשה היה לנחש איזה סוג ספר הוא מעוניין לרכוש כיון שהוא הציץ, בדק ונטל לידיו ספרי מוסר וחסידות, פנה לבדוק ספרים קדומים במיוחד, עיין גם בספרי קריאה לנוער ונדמה היה שאף את ספרי הבישול אינו פוסל...

לבסוף בצעד נמרץ אל הדלפק כשהוא מוציא פתק מכיסו ושואל:

"יש לך אולי סט ספרים בגובה 32.5 ס"מ וברוחב 12 ס"מ ?"

לקוחות שהיו סביב והאזינו לדו שיח המוזר, לטעמם, הרימו גבה, אך המוכר כבקי ורגיל שאל מיד: "ובאיזה צבע ?"...

תוך שלוש דקות נערך הסט המבוקש על שולחנו של המוכר. הצעיר לא עיין בכתבים. מבחינתו, כך נראה, יכול להיות הספר על כל נושא, מכל תקופה, של כל מחבר, אולי אפילו יכול להכיל דפים לבנים... העיקר הצבע, הגובה והרוחב...

מאושר יצא הצעיר עם הסט המוצלח ביותר, כשהמוכר פונה אל הלקוחות סביב: "אתם נראים תמהים מאד, אני כבר התרגלתי... אחת לשבוע מגיע אלי חתן בר מצוה ולפעמים חתן גדול עוד יותר... לאחר שסיימו לארגן את ספריהם בעמודון הספרים, כשמדובר בארגון אסטטי במיוחד לפי צבעים, לפי גבהים, (מישהו יודע, בכלל, מה כתוב שם בכל הספרים ?) לכאן הם באים להשלים חורים...




לא רעב ללחם !...

באחד ממחנות ההצלה שבו התקבצו שם ילדים יהודים רבים, ניתנה הוראה חד משמעית לחיילי בעלות הברית, "לא להאכיל את הילדים הרעבים !" החשש היה שהתנפלות על האוכל תזיק להם יותר מאשר תועיל. המטרה הייתה להאכילם בצורה מבוקרת ואיטית, וכך לשמור על חייהם, כפשוטו.

אחד הילדים הרעבים ניגש לחייל שהסתובב במחנה, בתחינה ובקשה לקבל פת לחם.

החייל, הי' ממושמע להוראה שניתנה. הוא הבין שנתינת לחם בשלב זה, היא סכנת חיים של ממש. אך המצוקה הקשה של הילד. זעזעה אותו עד עומק נשמתו, וכך מצא את עצמו, בוכה ומחבק את הילד בחום ואהבה אין סופיים.

כעבור דקות אחדות, כשפקח החייל את עיניו, ראה מחזה מדהים:

עשרות ילדים נעמדו בתור ארוך, והמתינו גם הם לקבל מהחייל חיבוק חם ואוהב...

לא רעב ללחם היה זה, אלא... למנה קטנה של חום ואהבה אמיתיים.




לאן נעלם הסוס ?...

מעשה בפריץ, שרכש סוס אביר בדמים מרובים. הכניסו לאורווה והפקיד עליו שומר מיוחד.

בלילה נדדה שנתו של הפריץ, הוא ירד לחצר וניגש אל האורווה. לשמחתו, ראה, כי השומר עומד על משמרתו, אלא שארשת פניו מהרהרת ומצחו חרוש קמטים.

"במה אתה מהרהר ?" – שאל הפריץ

"מעיין הייתי", אמר השומר, "כשתוקעים מסמר בכותל, בקיר העץ, לאן נעלם העץ שהיה שם קודם ?"

"שאלה כהלכה", ענה הפריץ בחיוך, "טוב ויפה שאתה הוגה ברעיונות עמוקים ואינך שוקע בשינה !"

הוא נפרד מן השומר ושב לטירתו, אבל החשש קינן בלבו. לא יכול היה להירדם, וירד שוב אל החצר. השומר עמד ליד האורווה ומצחו תמוך בידו.

"במה אתה מהרהר עתה ?" – שאל הפריץ

"תמהני", ענה השומר, "אדם האוכל כעך עגול (= בייגל) – לאן נעלם החור שבכעך ?"

השתומם הפריץ. מעולם לא עלתה שאלה זו על לבו. אכן פילוסוף דגול הוא השומר, ומעלתו הגדולה, שאינו ישן...




חסידות מביאה חיות ואור !

מסופר על אחד החסידים שחיפש פרנסה שתאפשר לו לחיות בנחת ובכבוד.

בין השאר הציעו לו להיות 'מלמד תינוקות'. מורה לגיל הרך, בלשוננו.  מקצוע שמאוד התאים לאופיו וכישוריו. אך הייתה 'בעיה' אחת... המקום בו הוצעה לו המשרה היה עיירה שכל תושביה היו מה'מתנגדים' לחסידות. והוא הרי היה חסיד.

למרות זאת הוא נסע ל'ראיון עבודה'. ומאוד מצא חן בעיני תושבי העיירה. ואכן קיבל את התפקיד.

בסיום המפגש שאלוהו, דרך אגב, האם הוא חסיד ? וענה בשלילה. כדי לוודא שאכן אינו חסיד, המשיכו לשאול האם הוא מקדיש כל יום זמן כדי לחשוב ולהתבונן על הקדוש ברוך הוא ? וגם על זה ענה בשלילה.

אולם במשך הזמן התבררה האמת, שהאיש הוא, אכן, חסיד במובן המלא של המילה.

באו אליו ה"מעסיקים" ואמרו לו: "איננו תמהים על שאמרת שאינך חסיד. כי כנראה לא רצית להתגאות... אבל איך אמרת שאינך חושב על הקב"ה, הלא דבר ידוע הוא, שהחסידים חושבים ומתבוננים באלוקות. איך הוצאת מפיך דבר שקר" ?

ענה להם החסיד:

לא שיקרתי !

דווקא אתם – המתנגדים - חושבים כל הזמן על הקב"ה ואילו אנו - החסידים - חושבים רק על העולם...

הכיצד ?




ההגנה הטובה ביותר

בכל בנין שנבנה אז בירושלים, היה לר' חיים משה חלק. הוא היה "מגיש"' כלומר אותו "פועל שחור" המגיש לבנאי המומחה לבנים וטיט.

כל הפועלים הכירו את "אדון משה" שבעת עבודתו אינו מדבר עם איש כדי לא לגזול חלילה מזמן העבודה. הוא התמסר לעבודה באופן מוחלט. גם מנהל העבודה נמנה עם מעריציו וביקש, ואף הפציר בר' חיים משה שיסכים לעבור קורס טפסנות כדי שיוכל להרוויח פי שניים. אך ר' חיים משה מיאן.

והסביר:

"שמעתי מהרבי שבתהילים כתוב 'יגיע כפיך כי תאכל' – ולא כתוב "יגיע ראשך" -  היגיעה צריכה להיות רק  ב'כפיך' ולא יגיעת ראשך. כשאני 'מגיש', אין לי צורך להשקיע ראשי בעבודה. הוא, ראשי, פנוי לחזור משניות, תניא או תהילים בעל-פה.

אבל אם אצטרך להיות 'טפסן', הראש יהיה עסוק בבניה מדויקת של תבניות יציקה לבטון, או בהטלה מדויקת של חוט האנך, ואז לא אוכל לחזור במחשבתי על דברי התורה".




בוא תכיר את עשיו המקורי ! תופתע...

אחרי אחת השיחות הארוכות אתו, כשמבחינתי "כלו כל הקיצים", הצעתי לו שבנסיעתו הקרובה לארצות הברית, יעבור לקבל עצה וברכה מהרבי מליובאוויטש,

הסדר באותם שנים הי' שבימי ראשון נהג הרבי לעמוד בפתח חדרו שעות רבות, באותם שעות עברו אלפי יהודים וקיבלו ברכה, עצה או דברי עידוד. הרבי אף העניק לכל אחד ואחת דולר לתת לצדקה.

אותו בחור עבר ליד הרבי באחד מימי ראשון, הוא התעכב ליד הרבי זמן קצר ביותר. אך חזר לבלגיה כשהוא מרוגש כולו, עם החלטה ברורה לנתק קשר עם הנוכרייה.

הוא אמנם לא ידע לחזור בדיוק את המילים שהרבי אמר לו אך את תוכן ורוח הדברים שהרגיש הוא בהחלט זכר:

"כל ניסיון שהקדוש ברוך הוא מביא לאדם הוא בעצם סולם. דרכו יכול האדם לטפס ולהתקדם קדימה, אם הקב"ה נתן לך ניסיון קשה כל כך - יש לקנא בך, כי זה אומר שהוא מאמין בך !  וגם נתן לך את הסולם להתעלות באמצעותו. ואתה תהיה מסוגל להתמודד עם הניסיון..."




יש לך דקה ? בוא תיכנס !

"...נכנסתי פעם לחדרו של חמי האדמו"ר רבי יוסף יצחק מליובאוויטש. היה זה בלנינגרד בתקופה קשה שהמשטר הסובייטי היה עסוק במעקבים, רדיפות וגזירות על הדת.

באותו יום התכונן מורי וחמי, הרבי,  לנסיעה חשובה לעיר הבירה – מוסקבה. בנושא הקשור להפצת התורה והמצווה. נסיעה זו הייתה כרוכה בסכנת נפשות ממש.

ידוע שגם בימים רגילים היה הרבי נתון תחת מעקב צמוד של הבולשת. אולם כשהיה נוסע מביתו הייתה הטבעת מתהדקת סביבו בתגבורת מיוחדת של אנשי הבולשת.

נכנסתי לחדרו - היה זה שעה קלה טרם עזיבתו את הבית לקראת אותה נסיעה גורלית - וראיתי שחמי, הרבי,  יושב ועוסק בענייניו בנושא שדרש שימת לב ועיון ועשה זאת במנוחה גמורה, ללא שום טרדה, הפרעה או מתח כלשהו.

לא יכולתי להתאפק, ושאלתי: - עד כדי כך ?!




  נבנה ע"י WebEmpire