ספר תורה אור





ספר המצוות להרמב"ם:


הסיפור השבועי:



הרב ישראל בוטמן ע״ה
השיעורים באתר לעילוי נשמת הרב ישראל בוטמן ע״ה השליח הראשון של הרבי לנהריה
נלב״ע ו׳ אדר ב׳ ה׳תשע״ד

המייל השבועי


אדם מקשיב רק למה שמחשיב !

חוואי אחד, עזב לכמה ימים את קסם העיזים, את נעימת הפרות והגיע לבקר חבר בעיר הגדולה והמתועשת ניו יורק.

כחלק עיקרי מן הביקור, הכיר לו חברו את אחד הרחובות היותר מרכזיים בלבה של מנהטן. הרחוב רגש ורחש, עשרות אנשים התרוצצו ממקום למקום, מכוניות גדשו את הכבישים וצפרו בעצבנות, צופרי אמבולנסים וניידות משטרה ייללו ללא הרף, צהרים טיפוסי.

עוד הם מטיילים להם לאיטם ברחוב, צהל לפתע החוואי, "הי, כמה זה נפלא ! אני שומע כאן צרצר".

"צרצר" ? קרא חברו בחוסר אמון, 'אתה מדמיין!' חרץ בפסקנות. כאן זה לב לבה של ניו יורק ולא איזו חוה טיפוסית. תפסיק לחשוב על האווזים שהשארת ועל שדות החיטה ולא תשמע בדמיונך צרצורי צרצרים...

החוואי שתק לרגע, נד בראשו ואמר 'לא חבר, תשמע טוב, נכון, זו לא חווה אבל אם תקשיב טוב תבחין שיש כאן צרצר והוא מצרצר'. אולם החבר העירוני התווכח וטען שאין כזה דבר כאן. החוואי, עצר לרגע ופנה לעבר עציץ בטון ענק שבו היה שתול שיח ירקרק, חיטט במיומנות בין ענפי השיח ובתרועת ניצחון שלף משם צרצר.

החבר העירוני התפעל ואמר, 'כנראה יש לך שמיעה מיוחדת, משהו יוצא דופן, שמיעה של אחת למיליון'.

'לא ולא', ענה החוואי, ' יש לי שמיעה רגילה בהחלט. הכל תלוי במה שאתה רוצה להקשיב לו. אדם מקשיב רק למה שהוא מחשיב'.




יש מלאכים על הגג ?...

כדי להמחיש להם את ההבדל, ביקש רבי יהונתן מהכומר לצאת עמו לטיול לילי ברחובה של עיר, ולשתף עמו פעולה ב'תרגיל' שהכין. כשהתקרבו לבניין גבוה נעצר רבי יהונתן והביט לגג הבניין וגם הכומר עשה זאת. כשעבר במקום אדם זר וראה אותם מביטים כלפי מעלה, הסתכל גם הוא לאותו מקום. ואז פנה רבי יהונתן לכומר והסב את תשומת ליבו ל'מלאכים' הנמצאים שם למעלה... והכומר הנהן בראשו שאכן גם הוא רואה אותם...

האדם השלישי שראה את התפעלותם מ'המלאכים', הצטרף אף הוא ל'ראיית' המלאכים, וכך הצטרף עוד אחד ועוד אחד, ותוך זמן קצר כבר היה קהל גדול שהתפעל מהמלאכים שהיו על הבניין...

כשהמשיכו בדרכם  סיכם רבי יהונתן ואמר שההמון הנוצרי האמינו במלאכים שראו, כי סמכו על ראיית הכומר... עתה הוחלט לעשות ניסוי דומה אצל בני ישראל.

הכומר התבקש לשלוח לשבת הקרובה נציג לבית הכנסת של רבי יהונתן להיווכח בעצמו בתרגיל שהכין הרב. כשעלה רבי יהונתן לדבר לפני הקהל, פתח וציין את שם פרשת השבוע, אך אמר במכוון שם של פרשה שונה... מיד החלו קריאות בינים מתוך הקהל ש'תיקנו' את הרב וציינו את הפרשה הנכונה... גם כשהרב ניסה להמשיך בשלו, הוא לא הצליח. הקהל לא הסכים לקבל את 'הטעות'. עד שהרב נאלץ להודות בטעותו...




קולמוס הנפש !

בתחילת דרכו בשליחות הרבי, היה הרב שלמה קונין שי' מבקר בקמפוסים שונים ברחבי ארצות הברית ונותן הרצאות ושיעורים ביהדות. זה היה בעידן ההִיפִּים (Hippies)  חברי 'תרבות הנגד' של צעירים בארצות הברית.

בין השאר הוא ביקר באוניברסיטת ברנדין, שם שהה ימים אחדים לסדרת שיעורים. אחד הסטודנטים שם לו למטרה 'למרר' את חייו בשאלות שונות ומשונות, אותו בחור טען שהוא אתאיסט גמור, ופשוט לא נתן לרב קונין מנוחה בהרצאות... היה נראה שמנוי וגמור עמו להוציאו משם כשידו על התחתונה.

לאחר כמה ימים של התגוששויות בינו לסטודנטים, כשאותו 'אתאיסט' נוטל חלק בראש... עלה במוחו של הרב קונין רעיון, ללמדם ניגון חב"די עמוק.

בתחילה ניגן לבדו, וכך חזר עליו שוב ושוב, עד שהניגון התחיל להיקלט ואט אט הצטרפו חלק מהסטודנטים. הרב קונין שם לב, שאותו בחור יושב מכונס במקומו ומקשיב בריכוז לניגון.

לאחר שעה ארוכה, ניגש אליו אותו סטודנט ואמר בקול חנוק: 'ראביי 'הרסת' אותי עם הניגון, אני לא מאמין שזה קורה לי'. והחל לספר בהתרגשות את סיפור חייו.

הוא גדל בחווה מבודדת במדינת איווה (Iowa) באמצע השממה, 'כל יהדותי הסתכמה בכך שידעתי שאני יהודי'. בביתם התגורר גם הסבא, אדם זקן וישיש שהצטרף לדירתם כשהיגר מברית המועצות. הסבא היה יהודי מאמין ושומר כשרות. ולכן היה ניזון רק מפירות וירקות והיה מבשל לעצמו ביצים קשות או תפוחי אדמה.




מתקרבים ל- 25,000 ...!

בשנת תשמ"ב (1982) הוא שירת כחייל קרבי. באחת מכניסותיו לשטח לבנון, ערב פרוץ 'מלחמת שלום הגליל', נפגע בכתפו מפליטת כדור. בתהליך השיקום מהפציעה, במרכז הרפואי 'זיו' בצפת, טייל יום אחד בעיר העתיקה. הוא עבר ליד בית חב"ד, בפתחו עמד הרב עופר שי' מיידובניק שהציע לו להניח תפילין. תגובתו הראשונה הייתה "לא מעוניין", אולם אחרי כמה מילות ריכוך נוספות, ניאות להיכנס פנימה ולקיים את המצווה.

קודם לכתו מהמקום, הגיש לו הרב עופר ספר 'תניא' מהדורת כיס. החייל המשתקם ראה בספר מעין קמע, הכניסו לכיסו ומאז לא נפרד ממנו. כמה פעמים אף ניסה לקרוא בספר, אך התקשה להבין את הנאמר בו.

כשהמלחמה נגמרה, נסע לטיול ארוך באירופה. בחזרתו ארצה, נקלט בחברת מחשבים גדולה. יום אחד הציע לו קרוב משפחה, להתלוות אליו לשיעור אצל החסיד הישיש, הרב מאיר בליז'ינסקי ז"ל. הרב חיים בכר, אז צעיר תל אביבי, היה רחוק מכל העניין. בכל זאת התעניין מה לומדים באותו שיעור. כששמע שלומדים 'תניא', החליט להצטרף. השנים הרבות בהן נשא את הספר הקדוש בכיסו, יצרו בליבו סקרנות ומשיכה.

הוא בא לשיעור אחד ולעוד שיעור, ומאז לא נפרד מהספר. כשהגיע לפרק ה', החל להניח תפילין באופן קבוע. בפרק י' החליט ללכת לסמינר ביהדות, ובפרק יג כבר ידע שזו דרכו.

הוא החל ללמוד בישיבת חב"ד בצפת, ונדהם לגלות כי הרב שמלמד בישיבה, הוא... אותו הרב עופר שי' מיידובניק שהניח עמו בשעתו תפילין, ונתן לו את ספר ה'תניא' הקטן.




כשאמא מבטיחה, היא גם מקיימת !

יום אחד היא מצאה את עצמה אלמנה צעירה ואם שכולה. ממש לבדה, לאחר שבעלה ובתה נפטרו.

סביב השתוללה המלחמה הנוראית. רבבות אנשים ברחו מאימת הגרמנים מזרחה, לכיוון אסיה. שלושה ילדים נלוו אל הגברת שווי. שלושה, שעתידים ברבות הימים להיות רבנים דגולים, אישים רבי מעלה.

כמו רבים מאזרחי רוסיה המופגזת, גם הגברת שוויי עלתה עם ילדיה לרכבת הנוסעת לבוכרה, לברוח. להתרחק מקו האש. שבועות עברו עליהם כך בנסיעה, עד שהחליטה שהתרחקו דיים. היא וילדיה ירדו בתחנה בלתי מוכרת בכפר קטן.

היא החלה לחפש עבודה כלשהי ומחסה לראש, כדי לשרוד את ימי המלחמה. וכך פרנסה בדוחק את משפחתה.

אולם, עניין אחד הציק לה כל העת, מה יהיה עם החינוך היהודי של ילדיה, היא דאגה לבנה הבכור, ברוך שלום, שאמור להגיע לגיל מצוות. ולא ידעה מי ילמד אותו להניח תפילין, ומי יכין אותו כראוי לבר מצווה שלו.

יום אחד, בעודה הולכת ברחוב הכפר, הבחינה ביהודי שנמנה על חסידי חב"ד, גם הוא הבחין בה ולאחר שהתעניין בשלומה, היא סיפרה לו עד כמה היא דואגת לחינוך יהודי-חסידי, חינוך על טהרת הקודש של בניה, היא אינה יודעת מי ילמד אותם וכיצד יגדלו להיות יהודים יראי ה' בניכר.

והמבקר, החסיד האלמוני סיפר לה כי בעיר סמרקנד מתקיימת ישיבה מחתרתית. ואם היא רוצה הוא יוכל  לקחת את הבן הבכור איתו ולהפקידו בידיים טובות בישיבה זו. גברת שוויי הסכימה מיד, היא חיבקה את בנה חיבוק פרידה אמיץ, ועל אף שהייתה זו עת מלחמה, והיא לא ידעה מתי תפגוש בו שוב, חשה שאבן נגולה מעל לבה. בנה יקבל חינוך יהודי חסידי!




כשאתה נותן, אתה בעצם מקבל !...

הרב דוד שי'  וויטמאן, הוא שליח הרבי בס. פאולו שבברזיל. באחת מנסיעותיו לרבי הוא הגיע יחד עם עוד אורח. אותו יהודי כתב לרבי מכתב בבקשת ברכה וצירף  למכתב המחאה כספית כתרומה.

כעבור שבועות אחדים מתקשר אותו יהודי לרב וויטמאן ושואל: 'האם בליובאוויטש לא נוהגים לפדות המחאות' ? כיון שעדיין לא הפקידו את ההמחאה שלו לבנק. הרב וויטמאן התקשר למזכירות של הרבי לבדוק את העניין. והמזכיר אמר לו שמאז שהמעטפה עם ההמחאה הכספית נמסרה לרבי, היא עדיין מונחת על שולחנו, והיא תופקד בבנק רק כשהרבי ימסור אותה למזכירות לפדייה.

בינתיים חלפו עוד כמה חדשים ובערב יום כיפור, ב"איחור" של שנה ועשרים יום ההמחאה נפדתה. (היה פלא שהיא כובדה בבנק על אף שעברו יותר מששה חודשים מהתאריך המקורי, שבד"כ הוא כבר אינו בר תוקף).

בהזדמנות הבאה שהרב וויטמאן נסע לרבי, שלח אותו יהודי עוד מכתב בבקשת ברכה וגם הפעם צירף המחאה לתרומה, תוך כדי שהוא חשב לעצמו, 'מעניין מתי המחאה זו תפדה'... אבל הפעם, עברו רק שעתיים מאז שהמכתב נכנס לרבי, ובשעה 2 בצהרים יצא מענה ברכה מהרבי בצירוף קבלה מהמזכירות על סכום התרומה, הפעם הרבי ביקש שיפקידו את ההמחאה מידית בבנק.

למחרת בבוקר, התקשר בבהלה אותו יהודי לרב וויטמאן, וסיפר שאביו המתגורר בבלגיה, חצה אתמול את הכביש, והתנגשה בו מכונית במהירות עצומה. הוא עף עשרה מטרים משם, ולמרבה הפלא, הוא ניצל וקיבל מכות יבשות בלבד. 




30,000 $ לצדקה...

באותם ימים של חורף תשכ"ג, לא היה להרב גימפל ע"ה קשר כלשהו לחסידות חב"ד, אולם היה עליו להיפגש עם אחד מחסידי חב"ד ולהעביר לו 30,000 דולר. לכל הדעות מדובר בסכום נכבד מאוד גם היום ובוודאי באותם שנים. פגישתם נקבעה ליום ראשון כ"ד טבת בשעות הערב במרכז חב"ד 770 אשר בשכונת קראון-הייטס.

החב"דניק כיוון את הפגישה לתאריך זה כ"ד טבת, מאחר שבאותו ערב הרבי התוועד עם החסידים לרגל  150 שנה להסתלקותו של אדמו"ר הזקן. והוא רצה שהרב גימפל ע"ה יישאר בהתוועדות זו של הרבי.

ואכן הרב גימפל הסכים. וכך לראשונה בחייו זכה להשתתף בהתוועדות.

לקראת סיום ההתוועדות, דיבר הרבי על נתינת צדקה. וסיפר שהבעש"ט לא רצה שיישאר בלילה כסף מזומן בביתו והיה מחלק את הכל לצדקה. ואז הכריז הרבי שלפעמים יכול יהודי להרשות לעצמו לרוקן את כל המזומן שבכיסו גם באמצע יום חול... ולסמוך על הקב"ה שיוסיף לו כמה פעמים ככה... ! וביקש הרבי שכל אחד ירוקן את המזומנים שבכיסו וימסרם לצדקה !

הרב גימפל עמד לא הרחק מחברו החב"דניק, והוא הביט לכיוונו. הוא ידע בוודאות כי בכיסו מונחים באותו זמן 30,000 $, והוא תהה מה יעשה עכשיו ידידו באותם 30,000 $ שקיבל זה עתה. וכאמור, מדובר בסכום לא-מבוטל כלל ועיקר, ובפרט באותם הימים...




We want Moshiach now

מר יוסף דור ז"ל שימש בתפקיד חינוכי בכיר ב'משרד החינוך', הוא סיפר פעם בהתרגשות על עוצמת האמונה בביאת המשיח ותחיית המתים שלמד מילד קטן...

בתחילת שנות ה -50 לא היה ניתן לחדש את הקבורה בהר הזיתים, שהיה נתון תחת שליטה ירדנית, ואז הפך בית העלמין 'סנהדריה' שבירושלים לבית עלמין קבוע. לאחר מלחמת ששת הימים נבנו השכונות רמת אשכול ומעלות דפנה ובית העלמין הפך למובלעת בתוך שכונות מגורים מאוכלסות ביותר.

יוסף דור השתתף באזכרה שהתקיימה בבית העלמין סנהדריה, וכשיצא משם פגש בפתחה ילד חרדי שאסף כיפות מהעוברים ושבים. הדבר סיקרן מאוד את יוסף, לשם מה אוסף ילד חרדי כיפות, והוא ניגש לשאול אותו מדוע הוא עושה זאת,

וכך הסביר הילד,

ביתי ממוקם כאן, בבניין שמול בית העלמין. אני מאמין שבקרוב ממש יבוא מלך המשיח, וכל המתים השוכבים כאן יקומו לתחייה. הם בוודאי יחפשו כיפה לראשם... אז אני מכין מראש מלאי מספיק של כיפות שאוכל מיד לחלק לכל המתים שיקומו לתחייה

יוסף דור סיים בהתרגשות, איך הוא נסחף באמונתו התמימה והטהורה של הילד.

וזה מה שנקרא 'לחיות משיח !'




מבט מלמעלה ...

בי"ג טבת ה' תשמ"ט (21/12/88), הוא הוזמן לקחת בני משפחה מ'סטמפורד היל' לשדה התעופה. הם היו אמורים לטוס בחברת פאן אמריקן מנמל התעופה הית'רו שבלונדון לנמל התעופה קנדי שבניו יורק.

בדרכם לנמל התעופה, אירע מקרה שיגרתי, אחד הגלגלים במונית התפוצץ. למורת רוחם של הנוסעים קצרי הרוח, הנהג נאלץ לעצור, הגלגל הוחלף, והמשיכו בנסיעה.

כעבור כמה קילומטרים נשמע לפתע קול נפץ נוסף... התברר שגלגל נוסף יצא מכלל שימוש דווקא עכשיו... לא הייתה ברירה אלא לעצור שוב את המונית, וללכת רגלי לתחנת דלק, שב"ה הייתה די סמוכה, ולרכוש גלגל מתאים.


כל זה כבר היה למעלה מיכולת סבלם של הנוסעים שמיהרו לטיסה, הם רטנו, והאשימו, אך לא הייתה להם ברירה אלא להמתין לתיקון הגלגל.

סוף סוף המשיכו בנסיעה מאוד מהירה, בתקווה להספיק את הטיסה, אך לפתע, נשמע ברכב צליל צורם ואחריו נפצי זכוכיות... מתברר שמשאית שנשאה אבנים עצרה באופן פתאומי ונחתו ממנה על החלון הקדמי של הרכב מטר של אבני חצץ וניפצוה לרסיסים...

זה גרם לעיכוב של לפחות 20 דקות נוספות ! כי נהג המונית רצה לקבל את פרטי נהג המשאית עבור חברת הביטוח.

בקיצור... למרות המאמצים להגיע לשדה התעופה בזמן ולהספיק את הטיסה, הם הגיעו 'בדיוק' בזמן שהמטוס, שהיו אמורים להיות עליו, המריא לדרכו!

נהג המונית ירד עם הנוסעים המיואשים, וניסה לעזור להם. אחרי מאמצים הצליח לסדר להם טיסה חלופית בחברת 'בריטיש איירווייס' שהמריאה כעבור שעה..

בדרכו חזרה בעודו חושב על הפרשייה המוזרה שהייתה לו בנסיעה זו, ומנסה להבין מדוע זימן הקב"ה עיכובים כה רבים, הוא שומע את קריין החדשות המודיע על נפילת המטוס! 

הייתה זו טיסה 103 של פאן אמריקן, הידועה בשם 'אסון לוקרבי'. לאחר כשעה באוויר, בהיותו בגובה 31 אלף רגל התפוצץ המטוס והתרסק בפיגוע טרור נוראי. ומאות נוסעיו נספו. שברי המטוס נחתו בלוקרבי.




אהבה מיוחדת לילד "מיוחד" !

באחד הימים של שנת תש"ג (1943) כשיצא 'הרמ"ש' מדירתו של חמיו, הרבי הקודם. הוא פנה לתלמיד דוד איידלמן (שלימים היה אחד השלוחים הראשונים שיצא לספרינגפילד, מסצ'וסטס), ולחברו התלמיד צבי פוגלמן (שלימים היה שליח ראשי בווצ'סטר, מסצ'וסטס), היו אלו שני בחורי ישיבה שעמדו בדרכו, ושאלם אם הם רוצים לשמוע 'אמרה חדשה' ששמע זה עתה מהרבי, כמובן שהם ענו בחיוב ובהתלהבות.

וכך סיפר להם,

לפעמים נכנסים לבית מדרשו של הרבי אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות, ואני כמובן מתייחס אליהם בחביבות גדולה ומקרבם. אולם נמצאים כאן כמה חסידים מבוגרים שדעתם לא נוחה מכך, ובאים אלי בטענה שהתייחסותי החביבה יכולה להתפרש כהסכמה ו'נתינת הכשר' להתנהגותם, הם סבורים שעלי לשנות את התנהגותי, ולתת להם מוסר ולהתייחס אליהם בקשיחות. ולכן, המשיך 'הרמ"ש' בדבריו, החלטתי לספר לרבי את הדיון ולשמוע ממנו מהי אכן הדרך הנכונה לנהוג כלפי אותם אנשים.

וזה מה ששמעתי זה עתה מהרבי,

כשהורים זוכים ונולד להם ילד, הם אוהבים אותו בכל לבם, ממש בלי גבול. עד שנראה שאין בלבם מקום לאהבה נוספת. זהו טבע אנושי שקבע הקב"ה. וכשזוכים אותם הורים וה' מברכם בילד נוסף, גם אותו הם אוהבים ללא גבול...וכן הלאה. ואם, לא עלינו, נולד להם ילד "מיוחד", יש לו חסר או נכות מסוימת, רואים שתשומת הלב, הרגישות והאהבה של ההורים לילד זה, גוברת שבעתיים.

המשיך הרבי ואמר, גם הקב"ה אוהב כל יהודי, אהבה ללא גבול כאהבת אב לבנו. וכאשר קורה שיש יהודי ש'חסר' אצלו משהו... יש לו 'נכות רוחנית' בזרוע שמאל כי הוא אינו מניח תפילין, או שהמוח שלו ריק מלימוד תורה וכדומה. ברור שלילד "מיוחד" כזה יש לקב"ה אהבה, תשומת לב ודאגה מיוחדת והוא יעשה הכל כדי להחזירו למוטב.

סיים הרבי הריי"ץ ואמר לחתנו 'הרמ"ש': "ואתה תנהג כמו הקדוש ברוך הוא".




  נבנה ע"י WebEmpire