ספר תורה אור




ספר המצוות להרמב"ם:


הסיפור השבועי:



הרב ישראל בוטמן ע״ה
השיעורים באתר לעילוי נשמת הרב ישראל בוטמן ע״ה השליח הראשון של הרבי לנהריה
נלב״ע ו׳ אדר ב׳ ה׳תשע״ד

המייל השבועי


להשתחרר ממצרים

הצומח, כאשר סופקו לו כל צרכיו הדרושים לגידולו - אדמה, מים ואויר וכו', אזי "משוחרר" הצומח מכל ה"דאגות" וההפרעות שלו. ואף שאינו יכול לזוז ממקומו ונגזר עליו להישאר במקומו כל ימיו - אף על פי כן, כל עוד אינו אלא צומח, הרי הוא בן חורין באמת.

אולם החי, אף אם יש לו את כל צרכיו באכילה, שתיה וכדומה, אם מוכרח הוא לעמוד במקום אחד - אין לו הגבלה גדולה מזו. הוא שרוי במאסר ובשבי חמורים ביותר - כי חסרה לו עיקר מהותו.

וכן האדם, שהוא שכלי. אף אם ניתן לו חופש גמור בתנועתו, אם סוגרים בעדו את חיי השכל – הרי הוא נמצא במאסר ובשבי השוללים ממנו את עיקר מהותו.

וכך הוא גם ב'עולם השכל' עצמו: אדם המסוגל להגיע לדרגות העליונות ביותר בשכל ומגבילים אותו לחיים שכליים של ילד קטן – הרי זה בשבילו המאסר הכבד ביותר של ה'אני' האמיתי שלו,

ואם הוא עצמו מכניס את עצמו למגבלה זו על ידי בזבוז שנותיו ושכלו ואפשרויותיו לצרכי אכילה, שתייה וכיוצא בהן, ולחיפוש אמצעים להשגת מזון ומשקה ולא למעלה מזה – הרי, מבחינות רבות, המאסר העצמי הזה, מר יותר בהרבה ובעל תוצאות חמורות יותר.




קרבן הנרות

כשהבחין הרב שהיהודי מצטער באמת על חילול השבת, הקל עליו, והציע לו לתרום 2 נרות לבית הכנסת לקראת שבת ובזה יכופר עוונו.

באותה עיירה התגורר אז הצדיק רבי מיכל זצ"ל (המכונה "המגיד מזלוטשוב"). וכשנודע לו על התיקון הקל שנתן הרב לעגלון, תמה מאוד בליבו, אך לא אמר דבר.

לקראת שבת הביא העגלון לבית הכנסת 2 נרות, והנה טרם הספיקו המתפללים להגיע וליהנות מאורם פרץ למקום כלב. חטף את הנרות וברח.

ליבו של העגלון נשבר. הוא ראה בכך סימן משמים שתשובתו לא התקבלה. ופנה שוב בכאב לרב העיירה. הרב ניחם אותו שאין זה אלא מקרה, ובערב שבת הבא שוב יביא 2 נרות לבית הכנסת.

אך גם הפעם קרה דבר מוזר. טרם הספיקו המתפללים להגיע נמסו הנרות ולא נשאר מהם כלום. חזר העגלון לרב בשברון לב. הרגיעו הרב וביקש ממנו להביא שוב 2 נרות לקראת שבת הבאה.

כאשר התופעה חזרה גם בפעם השלישית, וכבו הנרות מיד בכניסת השבת. הבין הרב שיש דברים בגו, ועלה בדעתו שהתופעות המופלאות מתרחשות בגלל התמיהה/הקפידה של הצדיק רבי מיכל זצ"ל שהיה באותו בית כנסת. וייעץ לעגלון לנסוע לבעל שם טוב (רבו של רבי מיכל) ולשתפו בכל מה שהתרחש.




להיות ביצועיסט !

שר פולני רכב על סוסו האציל והמרשים במיוחד באחד מרחובותיה של ביאליסטוק. לפתע סימן לעברו הלך יהודי לעצור, וביקש לרכוש את הסוס המרשים.

השר הגים גבה ואמר ליהודי שבוודאי אין לו מספיק כסף לתת תמורת סוס יקר כזה.

היהודי לא התרגש ואמר לשר : אל דאגה, יש לי כמה שצריך ! מה שוויו ?

-          100,000 דינרי זהב !

"סגרנו עסקה" – אמר היהודי.

למחרת הגיע השר לביתו של היהודי עם הסוס, לבצע את העסקה ולקבל  את התמורה המובטחת.

"עסקה ? איזו עסקה ? איזה תמורה ? איזה סוס ?" – תמה היהודי.

-          "הרי אתמול נפגשנו וסגרנו עסקה רצינית ?!"

אמר היהודי: "אהה... אתמול ???   אתמול היה לי שותף עשיר ויכולתי לסגור כל עסקה. אבל היום אני ללא השותף".

"מה כוונתך ?" שאל השר.

הכניס היהודי את השר לאחד מחדרי הבית, ושם ראה השר כמה בקבוקי יי"ש ריקים מתכולתם...

הסביר היהודי לשר כי אתמול כשהשותף היה בתוכי, הכל היה 'קטן' עלי, אבל היום כשהשותף הלך....




תרגיש חצי - תהיה שלם !

תלמידי הישיבה ניסו לנחש מה הוא אמר... אחד מהם קלט שהמילה   Quarter" " מוכרת לו מהעודף של הדולר... ומדובר ב"רבע", אחרי כמה שאלות באנגלית עילגת הבינו שרק אם אמו של אותו אדם היא יהודייה. ולכן הוא סבר שהוא רק 'רבע יהודי'.

הם ניסו להסביר לו שהוא יהודי שלם ! ואין כזה מושג 'רבע' יהודי. ומאחר שהוא נולד לאם יהודיה הרי הוא יהודי שלם !

אחרי מאמצים הצליחו לומר לו:

 You are worth a dollar !...... You are not a quarter !   




חלות שלא נגמרות....

ערב שבת ר' שלום הולך עם בנו מויש'לה לקנות 4 חלות טריות לסעודות השבת. בדרך אומר מויש'לה לאבא: "אולי כדאי הפעם לקנות 6 חלות ? הרי הם כה טעימות ופריכות, כל הילדים בוודאי ישמחו שיהיה 3 לליל שבת ו- 3 לשבת בבוקר". אבא הסכים בשמחה.

בדרכם הביתה, אומר אבא: "מוישל'ה כמה חלות יש לנו ?" שש חלות ! הוא עונה בשמחה.

והנה בדיוק אז בא מולם יהודי מסכן, עני וחסר כל. וביקש מהם עזרה לסעודות שבת.

"מה אתה אומר ?" שואל אבא את בנו, "אולי תתן לו 2 חלות מהסל, ואנו נסתפק ב 4 כבכל שבת" הציע מוישל'ה. ואכן שימחו את העני ונתנו לו שתי חלות.

כשהמשיכו בדרכם שאל אבא: "מוישל'ה, כמה חלות יש לנו עכשיו ?" ארבע ! ענה הילד.

בסיום סעודת ליל שבת שואל אבא: "כמה חלות נשארו לנו ?" עכשיו נשארו רק שתים ! אומר מוישל'ה.

השאלה חזרה על עצמה אחרי שסיימו לאכול את כל החלות בסעודת הבוקר, והילד ענה: "אבא, לא נשאר לנו כלום" !

ואז אמר אבא: אינך צודק, נשארו לנו שתי חלות !




געגעועים

השבוע נציין בגעגועים את יום השנה הראשון לפטירתו הפתאומית של השליח היקר האהוב והנערץ על כולנו, הרב ישראל ברוך בוטמן ז"ל,

הלב מתכווץ בכאב עצום, בוכה, וממאן להיפרד. עדיין מרגיש את הרב בוטמן כאן ועכשיו, מחייך, מבין, מייעץ, ובעצם מה לא.

הרב בוטמן ז"ל, שכולנו היכרנו ניחן במידה גדושה של שכל טוב. הן במובן הפשוט של פקחות, הבנה ישרה וראיה נכונה של דברים ומצבים. והן במובן של כישורים ויכולות.

הרב בוטמן ז"ל היה נואם בחסד, מרצה ששיעוריו נשמעו ברוב קשב, נכנסו ללב השומעים, ומנחה סוחף באירועים קטנים וגדולים.

ואפשר להמשיך להאריך ולכתוב עוד ועוד,

ברצוני לציין את אחד הדברים, שלדעתי, אפיין אותו במיוחד. הרב בוטמן 'נתן' את עצמו לזולת באופן מוחלט,

הוא כלל לא חשב על עצמו, על הנוחיות האישית שלו. אם היית צריך אותו – הוא היה שם, כולו ויותר מכך וללא גבול.

כמה זה מיוחד שיום השנה לפטירתו, חל סמוך לפרשת 'תרומה'. הוא הרי היה "איש אשר ידבנו לבו" לכל.




מה עושה הכלב ליד הרב ?

מסופר בתלמוד (פרק ח' ממסכת תרומות):

יהודי יקר הזמין לביתו רב מכובד מאוד לסעודה חגיגית, הושיב המארח את כלבו... במושב הסמוך לרב. נפגע הרב מאוד ושאל את המארח: מדוע הוא מבזה אותו בצורה כזו ?

ענה המארח: שחלילה, הוא בוודאי לא התכוין לבזות אלא הוא חייב טובה גדולה לכלבו. כיון שבאו שודדים לביתו, ורצו לחטוף את אשתו וכלב זה הגן עליה ופצע את השודד וכך ניצלו חייה, ובכך שהוא מושיב את כלבו ליד הרב הוא רוצה לשלם לו על כך.




קולות וברקים

בפרשה מתואר: "וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר, וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל-הָהָר, וְקֹל שֹׁפָר, חָזָק מְאֹד".

לכולנו מוכר הנוהג שבאירועים טכסיים מיוחדים משתמשים באמצעי – פירוטכניקה, להעצים את התרגשות הנאספים וליצור הפקה מושלמת.

ברור לנו שכאשר יש גילוי אלוקי כה נשגב, אין צורך באמצעים חיצוניים ומלאכותיים להביא להתרגשות וחרדה. מדוע א"כ היה במעמד 'הר סיני' קֹלֹת וּבְרָקִים וְקֹל שֹׁפָר, חָזָק מְאֹד ?




הלב נוטה לימין

"תחנת כח" – היא מתקן תעשייתי גדול להפקת אנרגיה חשמלית. משם נמשכים חוטי מתכת שבאמצעותם מגיעה אנרגיית החשמל עד למנורה שבבית. אך כדי להדליק את המנורה בפועל, יש למצוא את ה'מתג' המתאים, ורק כאשר נלחץ במקום המתאים יפעל כח החשמל והמנורה תדלק.

כך, הסביר הרבי: נשמה של כל אחד ואחת היא חלק מהבורא = 'תחנת הכח'. היא קשורה ודבוקה בו. וממנו יש בה כוחות רוחניים נעלים ביותר. אך כדי שאותם כוחות יבואו לידי ביטוי וימלאו את תפקידם. צריך למצוא את ה'מתג' המתאים, יש ללחוץ על ה'כפתור' הנכון.

        זהו תפקידו של הרבי: ליידע את כל אחד ואחת מבני ישראל ולהבהיר להם שהם אכן מחוברים ל'תחנת כח', תפקידו גם להחדיר בבני ישראל כח, בטחון ואמונה, וכן למצוא את ה'מתג' הקיים בכל יהודי ולסייע לו להתחבר עם 'תחנת הכח'.

        ליהודי נשאר 'רק' להרים את ה'מתג'...




השעון מתקתק

בדרכו חזרה לביתו, החל לפתע לרדת גשם עז ולא היה ניתן להמשיך בדרך. כך שרבי יוסף נאלץ להתעכב בביתו של אחד הכפריים. הסערה נמשכה מספר ימים. וכשנרגע מעט מזג האוויר התכונן להמשיך בדרכו. אולם הכפרי דרש ממנו תשלום בעד האכסניה.

אמר רבי יוסף לכפרי: כסף מזומן אין לי, אבל יש ברשותי חפצים קדושים שירשתי מאבי, קח בבקשה מה שאתה רוצה. הכפרי קרא לאשתו להתייעצות, וההחלטה נפלה על השעון. שהרי כך יוכלו לדייק בכל בוקר מתי לצאת לחליבת הפרה... ! ומחוסר ברירה נאלץ להשאיר את השעון בביתם.

עברה תקופה והזדמן  לרבי בער מרדושיץ לעבור דרך אותו כפר, ובחר ללון בבית הכפרי הנ"ל. הוא קיבל את החדר שהשעון של ה'חוזה' היה תלוי בו. במהלך הלילה לא עצם רבי בער עין, הוא הסתובב בשמחה וריקוד הלוך ושוב בחדר.

בבוקר התעניין אצלו הכפרי: מדוע לא ישנת בלילה ? מה סיבת הריקוד הלילי ?

ענה הצדיק:

כששמעתי את דפיקות השעון, הרגשתי שזה שעונו של ה'חוזה'.

והסביר: כל שעון המשמיע קול – 'מודיע' לבעליו כי כוד שעה מחייו עברה וכי קרבה שעתו להפרד מהעולם ... והרי זה צליל של תוגה ועצב. ואילו הקול שמשמיע שעון מיוחד זה יש בו צליל של שמחה ! המכריז ומודיע: "התקרבנו בעוד שעה לביאת המשיח".




  נבנה ע"י WebEmpire