ספר תורה אור





ספר המצוות להרמב"ם:


הסיפור השבועי:



הרב ישראל בוטמן ע״ה
השיעורים באתר לעילוי נשמת הרב ישראל בוטמן ע״ה השליח הראשון של הרבי לנהריה
נלב״ע ו׳ אדר ב׳ ה׳תשע״ד

המייל השבועי


תגלה את נשמתך !

מספר הרב משה דיקשטיין:

בעבר הייתה תקופה  שלימדתי תורה את האסירים בכלא באר שבע.
בדרך כלל התקיימו השיעורים בבית הכנסת שבכלא. למעט אגפים מסוימים שבהם לימדתי את האסירים בתוך התאים.

באחד האגפים הבחנתי שהסמל שליווה אותי מדלג באופן עקבי על תא מסוים. וכשהתעניינתי מדוע מדלגים ? התברר לי שיושב שם אסיר שללא אישור מיוחד אין רשות להיכנס אליו. 
בסוף אותו יום עליתי למנהל הכלא וביקשתי אישור להיכנס גם לאותו אסיר. התברר שצריך אישור בטחוני מיוחד. וסוכם שישתדל להשיג זאת לקראת הפגישה הבאה.

אכן בביקור הבא קיבלתי אישור בטחוני מיוחד להיכנס וללמד תורה גם את אותו אסיר.  יחד עם זה קיבלתי הוראות מיוחדות איך לנהוג באותו תא כדי לשמור על בטחוני האישי.

נכנסתי...
עמד מולי אדם ענק. מראהו מאוד מגושם, וכל גופו מקועקע.

הושטתי לו  יד ימין ופתחתי בדברים: 'שלום, קוראים לי משה'. הוא לא הבין מה אני רוצה ממנו. 
לאחר שלחץ לי את היד, חשבתי שהיד שלי נלכדה בתוך מלחציים... התיישבתי בתאו על פחית שימורים גדולה והוא ישב מולי על המיטה והתחלנו לשוחח. תוך זמן קצר התברר לי כמה הוא  מסכן. הוא נולד בבית 'קשה' מכל הבחינות, מגיל 7 הוא כבר מסתובב ברחוב. וכך הוא חי, בין מוסדות לעבריינים צעירים לבתי כלא.
כעת הוא מרצה מאסר ממושך בעקבות שוד מזויין ורצח.
הוצאתי שני ספרים כדי ללמוד יחד, אך התברר שהוא פשוט לא יודע לקרוא.

לימדתי אותו ממש כמו שמלמדים ילד בגן. הוא התעניין, שאל שאלות, והזמן חלף.
לפתע הוא שאל אותי  'איך אני יכול להתחבר לאלוקים?' 




תשומת לב לכל יחיד !

סיפור מעניין שהתרחש בחודש אדר ב' שנת תשל"ג (1973) בחצרו של הרבי מליובאוויטש.

יהודי מבולבל וספקן באמונה הטהורה ביקר שם תקופה ממושכת. היו לו מחשבות להמיר את הדת ולהיות כומר. למרות שהשתתף בכמה התוועדויות של הרבי, ולמד מהם הרבה דברים חדשים. בכל זאת גמלה בליבו החלטה לעזוב.

ורק מצד כללי נימוס כתב מכתב לרבי. בו הוא מודה על כל מה שלמד ממנו בתקופה שהיה שם. וסיים במכתבו, שאינו יכול להשאר יותר בצילו בגלל הייחס השלילי ששומע בחצרו של הרבי, על 'אותו האיש'.

מדהים לראות איזה ייחס מעניין הרבי נתן לו:




תשתדל בבקשה !

בשנת ה'תקנ"ט (1798) העלילו מתנגדיו של רבי שניאור זלמן, אדמו"ר הזקן, מייסד חסידות חב"ד. שהכספים ששלח לעניי ארץ ישראל, הם בעצם סיוע לאימפריה העות'מאנית, שהיו אויבי רוסיה הקיסרית. וכתוצאה מדיווח זה נלקח הרבי לחקירה וישב במאסר.

בנין בית הסוהר שכן על גדות נהר, ובכל פעם שהרבי הוצא מחדרו לבניין החקירות הובילוהו בסירה.

לילה אחד, בתחילת חודש חשוון או כסלו, כשהיו בסירה בדרך לחקירה, רצה הרבי לנצל את האפשרות ולקדש את הלבנה. הוא ביקש מהפקיד לעצור את הסירה. אך הוא סרב, והמשיך בהפלגה. והנה פלא, לפתע הסירה עצרה מאליה.

באותם שניות אמר הרבי את המזמור המקדים לברכת הלבנה, והסירה המשיכה בדרכה. הרבי ביקש שוב מהפקיד שיעצור את הסירה. הפעם הסכים הפקיד ועצר. ורק אז בירך הרבי את ברכת הלבנה.




אתה מכיר את עצמך ?

מסופר על כומר אחד שחשב כי הוא "העניו מספר 1".

כומר זה היה ידוע כעניו ושפל רוח. הוא לא נתן שיכבדו אותו, והתייחס לעצמו כאחד מפשוטי העם. הענווה שלו התפרסמה מאוד ורבים העריצו אותו, בשל כך.

שמעו של הכומר העניו, הגיע גם לאזניו של הרמב"ן. היה לו ברור שלא מדובר בענווה אמתית, אלא בענווה מזויפת. והחליט לתהות על קנקנו.

כשפגש הרמב"ן את הכומר אמר לו: אני רואה שאתה העניו הכי גדול בעולם.

הכומר חייך בשביעות רצון, כאומר: אכן, אתה רואה טוב.

המשיך הרמב"ן ואמר, הענווה שלך מעוררת אצלי שאלה:  בתנ"ך כתוב "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה", כלומר שמשה רבינו היה העניו הכי גדול בעולם. ועתה רואה אני שאתה עניו גדול יותר?

עיניו של הכומר ברקו. הוא נהנה מהשאלה. ואמר לרמב"ן: השאלה שלך מצוינת, גם לי מציקה אותה שאלה...

אמר לו הרמב"ן: אהה, אם לך מציקה השאלה, אז לי יש כבר את התשובה...




תקבל רק חצי מתנה....

 

בתחילת השיעור הניח המרצה צנצנת זכוכית גדולה על שולחנו. אחר כך, הוא שלף מספר אבנים גדולות והכניס אותם בזהירות לתוך הצנצנת.

כשלא נותר עוד מקום לאבנים נוספות הוא שאל: "האם הצנצנת מלאה" ?

"כן" ענו יחד כל הסטודנטים.

"באמת ?" שאל המרצה,

הוא הוציא מתיקו שקית של אבני חצץ ורוקן אותה אל תוך הצנצנת עד שהחלל בין האבנים התמלא,

"ועכשיו", הוא שאל, "הכלי מלא ?"

הפעם הסטודנטים היססו מעט, אך בכל זאת, רובם השיבו "כן".

"לא לגמרי", דייק המרצה.

הוא לקח חול ושפך גם אותו אל תוך הצנצנת, עד שמילא את כל החלל שבין האבנים לחצץ.

המרצה חיכה רגע, נתן לתלמידיו שהות לחשוב ואז שאל:

"איזה שיעור לחיים תוכלו להפיק מהניסוי הזה ?"




יש לך פחד גבהים ?

 מאז שהייתי קטן, מספר רועי, ידעתי תמיד שיש לי פחד גבהים, כל טיול משפחתי צריך היה תמיד להיות מתוכנן היטב כדי לוודא שאין במסלול מקום גבוה מדי. בכל פעם שהיו מתקרבים למקום גבוה, כל המשפחה הייתה נלחצת מהמחשבה, איך לעזור לי לעבור את זה בשלום וכמובן, שלכולם כולם היו עצות טובות מה לעשות.

עכשיו יצאתי לטייל לבדי ותכננתי להיות במקומות לא גבוהים מדי.

באחד הימים יצאתי לטיול ובאמצע המסלול הגעתי לגשר גבוה מאוד שלא ידעתי עליו מראש.  ברגע הראשון לא ידעתי את נפשי מרוב פחד, לא ידעתי מה אעשה, אבל אחרי נשימה עמוקה וקצת  מחשבה אמרתי לעצמי "אף אחד כאן לא מכיר אותי, אף אחד לא יודע שיש לי בעיה, ואף אחד לא מלחיץ אותי, אולי בכל אופן אוכל לעבור את זה בשלום", שכנעתי את עצמי שיהיה בסדר ופשוט התחלתי ללכת...

חציתי את הגשר הארוך עם חיוך על הפנים ומאז כבר הספקתי לעשות טרק בנפאל לאחד המקומות הגבוהים בעולם ושכחתי מהבעיה שהייתה לי,

מסתבר שהפחד שלי לא היה מגבהים אלא מההרגל שלי לראות את עצמי כך".




מה קובע בחיים:  הראש או היד ?

קיימים 2 בתים בתפילין, בכל יום מקיימים את מצווה זו בקשירת בית אחד על היד ובית שני מניחים על הראש.  בתוך שני הבתים נמצאים אותם 4 פרשיות. (ארבעה קטעים מהתורה: "והיה כי יביאך", "קדש לי", "שמע ישראל", "והיה אם שמוע"). אבל הבדל מעניין ביניהם.

ה'בית' שמונח על הראש מחולק ל 4 תאים נפרדים, ארבעת הפרשיות נכתבו על קלפים נפרדים,  וכל פרשה מכניסים לתא נפרד. ואילו ב'בית' שקושרים על היד יש תא אחד. ולתוכו מכניסים 4 פרשיות הכתובים על קלף אחד ארוך.

המסר הנפלא הטמון בזה,

גם אם ב"ראש" – בדעות -  אנו שונים בתכלית זה מזה, ובסגנון הידוע 'אין דעותיהם שוות', בכל זאת כשזה יורד לתפילין של יד – שמכוון מול ה"לב" – אזי, הנפרדים נעשים לאחד, "כאיש אחד בלב אחד".




כדאי להחליף משקפיים !

ר' מעוז טולדו הוא צייר ואמן בנשמתו. במשך שעות יושב מעוז מול כן הציור, ומאייר זיכרונות שנצרבו אצלו מאירועים שונים בהם נטל חלק. מרבית ציוריו נעשים באמצעות שמן על קנווס אקריליק.

"הסגנון שלי משקף אמיתיות. אני מצייר רק מצבים ודמויות אמיתיות. אם יש בציור עץ, אז הוא ייראה עץ. סגנון הציור הריאלי תמיד משך אותי".    

ר' מעוז שנחשף לתורת החסידות. מתאר איך זה השפיע גם על תחום הציור שבו הוא עוסק:

כשהתקרבתי לדרך היהדות, ובייחוד לדרכה של החסידות, הבנתי שהנוף והבריאה אינם יכולים להיות מהות, אלא רק אמצעי להכיר את הבורא טוב יותר, להכיר בכוחו וגדולתו. המשכתי לאהוב את היופי, אבל בפרופורציות הנכונות.

כל אומן אחרי שהוא לומד חסידות ומכיר את עולם החסידות, הרי האמנות שלו היא אחרת, עמוקה יותר, פנימית יותר, אפילו בפן החיצוני של המלאכה, ובוודאי שכך ברובד הפנימי.

אם בתחילת דרכי ביהדות הייתי כותב בראשית כל ציור ב"ה, או שהייתי מצייר בית בתוך נוף וכותב עליו מקווה, ובכך הייתי "מגייר" את הציור, הרי שכיום הציורים עצמם במבנה שלהם "זועקים" את האמת האלוקית.




תן אמונה בקטנים

רבי יוסף יצחק נ"ע, הרבי הקודם מליובאוויטש. שכר מורה שילמד  תורה עם בנותיו הקטנות.

המלמד סבר שלא כדאי לספר לילדים דברים תמוהים. ולכן היה מדלג על סיפורי ניסים שאינם 'נתפסים' בהגיון. הוא טען שסיפורי נפלאות שאינם 'מתקבלים' בשכל האדם מתאימים רק למבוגרים. שבכוחם להכיל דברים אלו. ואילו עם ילדים צריך להסתפק בענייני יהדות הגיוניים.

כשנודע הדבר לסבא, רבי שלום דוב בער נ"ע. ציווה לפטר מיד את המלמד מתפקידו ! וטען שבהחלט חייבים לספר לילדים מופתים. אין להירתע מללמדם גם דברים שאינם נתפסים בהגיון, אדרבה כך 'נוטעים' בהם אמונה.




אצלו יש תמיד קליטה !

מנהג היה בביתו של הצדיק רבי ישראל מרוז'ין זצ"ל ,כשמלאו לתינוק שלושים יום כבר הלבישו עליו בגד של ארבע כנפות עם ציצית.
כשהיה בנו רבי דוד משה, תינוק רך, אירע יום אחד שבכה בכי תמרורים ללא הרף.

אמו ניסתה להרגיעו, ולשעשע אותו - אך הפעוט הוסיף לבכות .
נחרדה הרבנית: שמא חולה הילד, ויש להזעיק  רופא בדחיפות.
נכנסה לבעלה הצדיק רבי ישראל, וספרה לו כי הפעוט בוכה ללא הפוגה, והיא חוששת כי מחלה קשה תקפה אותו.
חייך רבי ישראל ואמר: "בוודאי שכחו לעטפו עם הציצית!".

אצה הרבנית אל הילד הבוכה, הסירה את מלבושיו - ואכן, צדק בעלה: משום מה שכחו להלביש היום לדוד משה הפעוט את הציצית שלו...
מיהרה איפוא ועטפה את התינוק המתיפח בציצית, וראה זה פלא מיד פסק העולל את בכיו הממושך! 




  נבנה ע"י WebEmpire