ספר תורה אור





ספר המצוות להרמב"ם:


הסיפור השבועי:



הרב ישראל בוטמן ע״ה
השיעורים באתר לעילוי נשמת הרב ישראל בוטמן ע״ה השליח הראשון של הרבי לנהריה
נלב״ע ו׳ אדר ב׳ ה׳תשע״ד

המייל השבועי


שהספר יקרע !...

אל חנות הספרים נכנס בחור צעיר והחל משוטט בין הטורים השונים, קשה היה לנחש איזה סוג ספר הוא מעוניין לרכוש כיון שהוא הציץ, בדק ונטל לידיו ספרי מוסר וחסידות, פנה לבדוק ספרים קדומים במיוחד, עיין גם בספרי קריאה לנוער ונדמה היה שאף את ספרי הבישול אינו פוסל...

לבסוף בצעד נמרץ אל הדלפק כשהוא מוציא פתק מכיסו ושואל:

"יש לך אולי סט ספרים בגובה 32.5 ס"מ וברוחב 12 ס"מ ?"

לקוחות שהיו סביב והאזינו לדו שיח המוזר, לטעמם, הרימו גבה, אך המוכר כבקי ורגיל שאל מיד: "ובאיזה צבע ?"...

תוך שלוש דקות נערך הסט המבוקש על שולחנו של המוכר. הצעיר לא עיין בכתבים. מבחינתו, כך נראה, יכול להיות הספר על כל נושא, מכל תקופה, של כל מחבר, אולי אפילו יכול להכיל דפים לבנים... העיקר הצבע, הגובה והרוחב...

מאושר יצא הצעיר עם הסט המוצלח ביותר, כשהמוכר פונה אל הלקוחות סביב: "אתם נראים תמהים מאד, אני כבר התרגלתי... אחת לשבוע מגיע אלי חתן בר מצוה ולפעמים חתן גדול עוד יותר... לאחר שסיימו לארגן את ספריהם בעמודון הספרים, כשמדובר בארגון אסטטי במיוחד לפי צבעים, לפי גבהים, (מישהו יודע, בכלל, מה כתוב שם בכל הספרים ?) לכאן הם באים להשלים חורים...




לא רעב ללחם !...

באחד ממחנות ההצלה שבו התקבצו שם ילדים יהודים רבים, ניתנה הוראה חד משמעית לחיילי בעלות הברית, "לא להאכיל את הילדים הרעבים !" החשש היה שהתנפלות על האוכל תזיק להם יותר מאשר תועיל. המטרה הייתה להאכילם בצורה מבוקרת ואיטית, וכך לשמור על חייהם, כפשוטו.

אחד הילדים הרעבים ניגש לחייל שהסתובב במחנה, בתחינה ובקשה לקבל פת לחם.

החייל, הי' ממושמע להוראה שניתנה. הוא הבין שנתינת לחם בשלב זה, היא סכנת חיים של ממש. אך המצוקה הקשה של הילד. זעזעה אותו עד עומק נשמתו, וכך מצא את עצמו, בוכה ומחבק את הילד בחום ואהבה אין סופיים.

כעבור דקות אחדות, כשפקח החייל את עיניו, ראה מחזה מדהים:

עשרות ילדים נעמדו בתור ארוך, והמתינו גם הם לקבל מהחייל חיבוק חם ואוהב...

לא רעב ללחם היה זה, אלא... למנה קטנה של חום ואהבה אמיתיים.




לאן נעלם הסוס ?...

מעשה בפריץ, שרכש סוס אביר בדמים מרובים. הכניסו לאורווה והפקיד עליו שומר מיוחד.

בלילה נדדה שנתו של הפריץ, הוא ירד לחצר וניגש אל האורווה. לשמחתו, ראה, כי השומר עומד על משמרתו, אלא שארשת פניו מהרהרת ומצחו חרוש קמטים.

"במה אתה מהרהר ?" – שאל הפריץ

"מעיין הייתי", אמר השומר, "כשתוקעים מסמר בכותל, בקיר העץ, לאן נעלם העץ שהיה שם קודם ?"

"שאלה כהלכה", ענה הפריץ בחיוך, "טוב ויפה שאתה הוגה ברעיונות עמוקים ואינך שוקע בשינה !"

הוא נפרד מן השומר ושב לטירתו, אבל החשש קינן בלבו. לא יכול היה להירדם, וירד שוב אל החצר. השומר עמד ליד האורווה ומצחו תמוך בידו.

"במה אתה מהרהר עתה ?" – שאל הפריץ

"תמהני", ענה השומר, "אדם האוכל כעך עגול (= בייגל) – לאן נעלם החור שבכעך ?"

השתומם הפריץ. מעולם לא עלתה שאלה זו על לבו. אכן פילוסוף דגול הוא השומר, ומעלתו הגדולה, שאינו ישן...




חסידות מביאה חיות ואור !

מסופר על אחד החסידים שחיפש פרנסה שתאפשר לו לחיות בנחת ובכבוד.

בין השאר הציעו לו להיות 'מלמד תינוקות'. מורה לגיל הרך, בלשוננו.  מקצוע שמאוד התאים לאופיו וכישוריו. אך הייתה 'בעיה' אחת... המקום בו הוצעה לו המשרה היה עיירה שכל תושביה היו מה'מתנגדים' לחסידות. והוא הרי היה חסיד.

למרות זאת הוא נסע ל'ראיון עבודה'. ומאוד מצא חן בעיני תושבי העיירה. ואכן קיבל את התפקיד.

בסיום המפגש שאלוהו, דרך אגב, האם הוא חסיד ? וענה בשלילה. כדי לוודא שאכן אינו חסיד, המשיכו לשאול האם הוא מקדיש כל יום זמן כדי לחשוב ולהתבונן על הקדוש ברוך הוא ? וגם על זה ענה בשלילה.

אולם במשך הזמן התבררה האמת, שהאיש הוא, אכן, חסיד במובן המלא של המילה.

באו אליו ה"מעסיקים" ואמרו לו: "איננו תמהים על שאמרת שאינך חסיד. כי כנראה לא רצית להתגאות... אבל איך אמרת שאינך חושב על הקב"ה, הלא דבר ידוע הוא, שהחסידים חושבים ומתבוננים באלוקות. איך הוצאת מפיך דבר שקר" ?

ענה להם החסיד:

לא שיקרתי !

דווקא אתם – המתנגדים - חושבים כל הזמן על הקב"ה ואילו אנו - החסידים - חושבים רק על העולם...

הכיצד ?




ההגנה הטובה ביותר

בכל בנין שנבנה אז בירושלים, היה לר' חיים משה חלק. הוא היה "מגיש"' כלומר אותו "פועל שחור" המגיש לבנאי המומחה לבנים וטיט.

כל הפועלים הכירו את "אדון משה" שבעת עבודתו אינו מדבר עם איש כדי לא לגזול חלילה מזמן העבודה. הוא התמסר לעבודה באופן מוחלט. גם מנהל העבודה נמנה עם מעריציו וביקש, ואף הפציר בר' חיים משה שיסכים לעבור קורס טפסנות כדי שיוכל להרוויח פי שניים. אך ר' חיים משה מיאן.

והסביר:

"שמעתי מהרבי שבתהילים כתוב 'יגיע כפיך כי תאכל' – ולא כתוב "יגיע ראשך" -  היגיעה צריכה להיות רק  ב'כפיך' ולא יגיעת ראשך. כשאני 'מגיש', אין לי צורך להשקיע ראשי בעבודה. הוא, ראשי, פנוי לחזור משניות, תניא או תהילים בעל-פה.

אבל אם אצטרך להיות 'טפסן', הראש יהיה עסוק בבניה מדויקת של תבניות יציקה לבטון, או בהטלה מדויקת של חוט האנך, ואז לא אוכל לחזור במחשבתי על דברי התורה".




בוא תכיר את עשיו המקורי ! תופתע...

אחרי אחת השיחות הארוכות אתו, כשמבחינתי "כלו כל הקיצים", הצעתי לו שבנסיעתו הקרובה לארצות הברית, יעבור לקבל עצה וברכה מהרבי מליובאוויטש,

הסדר באותם שנים הי' שבימי ראשון נהג הרבי לעמוד בפתח חדרו שעות רבות, באותם שעות עברו אלפי יהודים וקיבלו ברכה, עצה או דברי עידוד. הרבי אף העניק לכל אחד ואחת דולר לתת לצדקה.

אותו בחור עבר ליד הרבי באחד מימי ראשון, הוא התעכב ליד הרבי זמן קצר ביותר. אך חזר לבלגיה כשהוא מרוגש כולו, עם החלטה ברורה לנתק קשר עם הנוכרייה.

הוא אמנם לא ידע לחזור בדיוק את המילים שהרבי אמר לו אך את תוכן ורוח הדברים שהרגיש הוא בהחלט זכר:

"כל ניסיון שהקדוש ברוך הוא מביא לאדם הוא בעצם סולם. דרכו יכול האדם לטפס ולהתקדם קדימה, אם הקב"ה נתן לך ניסיון קשה כל כך - יש לקנא בך, כי זה אומר שהוא מאמין בך !  וגם נתן לך את הסולם להתעלות באמצעותו. ואתה תהיה מסוגל להתמודד עם הניסיון..."




יש לך דקה ? בוא תיכנס !

"...נכנסתי פעם לחדרו של חמי האדמו"ר רבי יוסף יצחק מליובאוויטש. היה זה בלנינגרד בתקופה קשה שהמשטר הסובייטי היה עסוק במעקבים, רדיפות וגזירות על הדת.

באותו יום התכונן מורי וחמי, הרבי,  לנסיעה חשובה לעיר הבירה – מוסקבה. בנושא הקשור להפצת התורה והמצווה. נסיעה זו הייתה כרוכה בסכנת נפשות ממש.

ידוע שגם בימים רגילים היה הרבי נתון תחת מעקב צמוד של הבולשת. אולם כשהיה נוסע מביתו הייתה הטבעת מתהדקת סביבו בתגבורת מיוחדת של אנשי הבולשת.

נכנסתי לחדרו - היה זה שעה קלה טרם עזיבתו את הבית לקראת אותה נסיעה גורלית - וראיתי שחמי, הרבי,  יושב ועוסק בענייניו בנושא שדרש שימת לב ועיון ועשה זאת במנוחה גמורה, ללא שום טרדה, הפרעה או מתח כלשהו.

לא יכולתי להתאפק, ושאלתי: - עד כדי כך ?!




אני פשוט רוצה שתקשיב לי...

שאלתי את עצמי מה כבר אפשר לשוחח עם אדם במשך דקה או שתיים או שלוש. אך ראיתי שלכולם הבעת פנים אחרת כשהם יוצאים מהפגישה, והבנתי שלמרות שאלה פגישות קצרות מאוד, בכל-זאת נאמרים שם דברים מיוחדים... חשבתי שזה גם מה שיהיה אתי: אני אכנס, אגיד שלום ועוד משהו, ומה שאספיק אספיק ואז אצא.

כשנכנסתי לרבי, הרבי קם והורה לי לשבת... התיישבתי והתחלתי מיד לדבר.  ראיתי שהרבי מתעניין. הוא התעניין מאוד איך נפלתי בשבי ורצה לשמוע כל מה שעבר עלי בשבי.

הזמן עבר בלי שהרגשתי. אני מציץ בשעון ורואה שעברו כבר יותר מדקותיים ויותר משלוש דקות ומתחיל להבין שהרבי באמת מעוניין לשמוע אותי ובאמת מעודד אותי לספר לו את סיפור הנפילה בשבי ואיך אני חי אחרי השחרור מהשבי.

אני חושב שיש לכל אדם שנפגע חשק להדחיק מה שיותר מהפגיעה, וכאן אתה יושב עם יהודי שיודע לדובב אותך, ואתה מסוגל פתאום להחזיר את הזכרונות בלי להרגיש בכאב ובביזיון, אם בכלל היה כאן ביזיון. יש לו הקשבה מרפאת.

השאלות וההקשבה שלו מכניסות את הדברים הכי קשים לממד אחר. כשאתה מספר לו, הוא מביט אליך בהבנה, שמנחמת אותך על כל כאב




מי אתה אני יודע ! אבל, מי אני ?

שלומיאלי הי' אדם 'קצת' מבולבל, לא תמיד הצליח למצוא את חפציו ובגדיו. ואפילו את 'עצמו' הצליח לזהות רק לפי צבע בגדיו השונים.

הבעיה הגדולה הייתה בהיותו בבית המרחץ השכונתי. שם הי' לגמרי 'מאבד' את הראש. שהרי ללא לבושיו איך יצליח לזהות את עצמו בין שאר הרוחצים ?...

עד שמצא פתרון מבריק. הוא קשר לאצבעו חוט אדום, ומאז היה לו סימן היכר לזהות את עצמו גם במרחץ.

ויהי היום, בהיותו בבית המרחץ נפל ממנו החוט... ולמזלו אחד האנשים שמצא את החוט, קשר אותו לעצמו.

כששלומיאלי הבחין באותו אדם, יצא מבולבל לגמרי...

ופנה לבעל החוט ואמר:

מי אתה אני יודע !... אבל, ריבונו של עולם, מי אני ?....

 




מקווה בינלאומי

אחד מגדולי ישראל עזר לגר צדק בתהליך הגיור. כשהגיע לקראת שלב הטבילה במקווה, ביקש הגר מהרב לקבל הסברים על חשיבות הטבילה. אמר לו הרב, שיבוא אליו כמה ימים אחרי הטבילה ואז הוא ייתן לו הסברים מפורטים על הכל.

הגר הסכים. וטבל במקווה הטהרה וסיים את תהליך הגירות כהלכה.

חלפו הימים, והוא לא הגיע לרב לקבל הסברים בטעם הטבילה.

כעבור כמה שבועות פגש הרב את הגר צדק, ושאלו: מדוע לא באת לקבל הסבר על הטבילה ?

ענה הגר: כל השאלות היו לפני שטבלתי. אבל אחרי שזכיתי לטבול במקווה טהרה כבר אין יותר שאלות...




  נבנה ע"י WebEmpire