ספר תורה אור





ספר המצוות להרמב"ם:


הסיפור השבועי:



הרב ישראל בוטמן ע״ה
השיעורים באתר לעילוי נשמת הרב ישראל בוטמן ע״ה השליח הראשון של הרבי לנהריה
נלב״ע ו׳ אדר ב׳ ה׳תשע״ד

המייל השבועי


למי שייכת המצלמה ? ...

לפני כחודשיים פנה אלי בבית הכנסת בסיום תפילת שחרית, ידידי מר יצחק ש. מנהל מסעדה בנהריה, וסיפר לי שבמשך תקופה ארוכה נמצאת במשרדו מצלמה בצירוף כסף מזומן, שנשכח כנראה על ידי אחד הלקוחות במסעדה, ואינו יודע מה לעשות עם זה.

ביקשתי ממנו שיביא לי את המצלמה, ונעשה נסיון ובע"ה נצליח לזהות את בעליה באמצעות התמונות השמורות בה. ואכן, אחד המתפללים, שמתמחה בתחום הטכני, נרתם למצווה והוציא מספר תמונות מהמצלמה, והעבירם אלי באמצעים המקובלים היום, הטלפון הנייד.

כשהתמונות היו בידי, תהיתי איך ניתן להצליח לאתר את האדם ? שוב, למצוא בכל הארץ, ואולי בכל העולם, אדם שיש בידי רק את תמונתו, ולא שום פרט מזהה אחר. משימה בלתי אפשרית לכל הדעות ! לפי חזות פניו ניתן לראות שהוא אדם שומר תורה ומצוות, ולשער שהוא תושב חו"ל, היכן ? לא היה כל מושג. למעשה לא היה בידי 'קצה חוט'.

האמת, לא הרגשתי נוח לפרסם את התמונות בתפוצה רחבה, באמצעי המדיה השונים. והתלבטתי מה נכון לעשות...

עלה ברעיוני לנסות לאתרו באמצעות קרובי משפחתי המפוזרים בכל קצוות תבל, לשלוח להם את התמונות ואולי בהשגחה פרטית נגלה את זהותו.

ואז, משום מקום הכניס לי הקב"ה רעיון ופניתי  דבר ראשון, לבן דודי ר' נפתלי שי' המתגורר בקצה שכונת בארא פארק שבברוקלין. באותו יום שלחתי לו את התמונות עם פרטי הסיפור וביקשתי לדעת אולי יש לו מושג מי האיש




זהירות: יאור לפניך !...

לאחר בר המצוה, החליט משה להתחיל לשמור שבת במאה אחוז ובכל מחיר. בדרך כלל הצליח לחמוק מלהגיע ל'לימודים' בכל מיני תירוצים, היה משיג פתק מרופא וכדו'.

לאחר שחלפו כמה חודשים בהם לא הופיע בבית הספר בשבת, כולם הבחינו בכך. סביר להניח שהם גם הבינו את הסיבה, אבל אף אחד לא שאל דבר.

קרה פעם ש'נגמרו' התירוצים. ומשה נאלץ להגיע לבית הספר, בשבת הוא ישב ליד השולחן ולא עשה כלום. ניגשה אליו המורה ושאלה למה הוא יושב בטל ? בלית ברירה ענה לה משה שיש לו כאב שיניים והוא רוצה ללכת הביתה.

המורה הייתה גויה אנטישמית, ולכן אמרה: בוא ונרד למרתף שם נמצאת רופאת השיניים של בית הספר. משה ענה לה שאמו רופאת שיניים, ואין לו כל צורך ללכת לרופאים אחרים, אבל המורה התעקשה.

הרופאה הייתה יהודייה בוכרית שהכירה את אימו של משה וריחמה עליו, אך היא גם פחדה מהמורה האנטישמית. משה הצביע על 'השן הכואבת'... והיא אמרה שהיא אכן 'רואה' שם דלקת... ואז פקדה עליה המורה לעקור את השן ה'כואבת' !  

לא נותרה ברירה, ואכן נעקרה השן הבריאה !

זה היה מחיר שמירת השבת.

וזוהי דוגמה קטנה למסירות נפש אינסופית של ילדים יהודים למען יהדותם.




האדרת נשים !

הצדיק רבי לוי יצחק מברדיצ'וב, הידוע כ"סנגורן של ישראל", הקדיש בכל שנה שעות ארוכות בערב יום הכיפורים לקבלת הקהל הגדול, שבא להזכיר את שמו לברכה לקראת יום הדין.

שנה אחת הודיע השמש בשם הצדיק, שבאופן חריג בשנה זו, יש לצרף רובל אחד עבור כל שם שמזכירים לברכה. רובל, באותה תקופה היה מטבע בעל ערך גדול.

בין הבאים הייתה גם אישה אלמנה, שבאה עם בנה הקטן. בכניסתה אל חדרו של הרבי הושיטה לו את הפתק שלה  בצירוף רובל אחד. הרבי נטל את הפתקה ועיין בכתוב בה. לפתע הרים את עיניו הטובות לעבר האלמנה ובנה ואמר: "ודאי תרצי שגם בנך ייכתב אתך בספר החיים. אם-כן, עלייך להוסיף עוד רובל עבורו".

"בסדר רבי, אביא עוד רובל אחד", מלמלה האלמנה, ופנתה בצעדים מהוססים לצאת מן החדר.

השעון התקדם לקראת היום הקדוש, כל הקהל כבר התפזר לביתו, אך הצדיק עדיין ישב והמתין בחדרו...

לפתע התדפקה האלמנה שוב על דלתו של הצדיק, מתנשמת ומתנשפת ביקשה להיכנס בדחיפות אל הרבי. עיניה הדומעות לא אפשרו לשמש לסרב לה. היא הניחה על השולחן קומץ מטבעות. "רבי, חצי רובל יש כאן. זה מה שהצלחתי להשיג. יאמין-נא לי, בכל כוחותיי התאמצתי. יותר מזה לא הצלחתי לאסוף".

נטל רבי לוי-יצחק את המטבעות הקטנים, מנה אותם, ואכן, הסכום הגיע למחצית הרובל בלבד. ואז פנה אל האישה ואמר  "הלוא את יודעת שנדרש רובל שלם לכל נפש!", האלמנה לא החזיקה מעמד ופרצה בבכי מר. "לא יכולתי, לא יכולתי", התייפחה, "פשוט אין לי יותר".




איך היית מחזיר... ?

אדם אחד שהיה בדרך התיישב על בליטה בצד ההר, ונרדם מאחר שהיה עייף מהדרך. כך מסופר בזוהר.

רבי אבא, שהיה אחד מגדולי האמוראים, וישב בקרבת מקום, שם לב שמבין הסלעים הגיח נחש והתקרב להכיש את אותו אדם, אך בדיוק באותו רגע נפל על הנחש חתיכת עץ משורש האילן והרגה אותו,

רבי אבא התפעל מהנס הגדול שראה באותו רגע, ואז כמו לא די בזאת, כשהתעורר האדם משנתו וראה מולו נחש מת, התרומם מיד כדי לעזוב את המקום, בדיוק באותו רגע שהתרומם, נפלה הבליטה שישן עליה והתרסקה בעמק.  שוב ניצל אותו האדם... ממוות בטוח.

רבי אבא, שהיה עד לשני המאורעות הנסיים, פתח אתו בדברים, ורצה להבין בזכות מה זכה אותו אדם לניסים גדולים שכאלו ?

וכך סיפר אותו אדם על עצמו:

כל ימי מחלתי לאנשים שעשו לי רע. גם כשלא הצלחתי להתפייס איתם. מעולם לא עליתי למיטתי בלילה בלי שסלחתי בלב שלם להם ולכל אלו שציערו אותי. ולא רק שלא הרהרתי במעשים הלא טובים שנעשו לי, אלא ההיפך מאותו היום והלאה, השתדלתי ככל יכולתי לעשות עמהם רק טובות כדי שלא יחשבו שאני שונא אותם.




אחד לך ואחד שלך !

אמו של הרבי, הרבנית מרת חנה התגוררה ב 18 שנותיה האחרונות בסמיכות לרבי בשכונת קראון הייטס שבברוקלין. הרבי היה נוהג לבקרה בכל יום.

בעת הצורך, הייתה הרבנית מזמינה מצרכי מזון מאחד המרכולים שבשכונה, ומשלוח מסודר היה מגיע ישירות לביתה שברחוב פרזידנט.

ד. היה נער שהתגורר סמוך לביתה, וכשהיה מבחין שהגיע משלוח של ארגזי מזון, השתדל תמיד 'לתת יד' ולהכניס בעצמו את אחד הארגזים לתוך הבית.

קרה פעם שהגיע משלוח בדיוק בזמן שהרבי היה בביקור היומי אצל אמו הרבנית, וכשהנער ד. הכניס ארגז הופתע לראות את הרבי מול פניו.

הרבי חייך אליו באהבה, הודה לו על עזרתו, וכהוקרה העניק לו מטבע.

למחרת כשהגיע הנער לכיתה, הראה לחבריו את המטבע שקיבל אמש מהרבי. אולם המחנך הבחין, שהנער לא מייקר מספיק את ה'מטבע' שבידיו, וחשש 'שיבזבזו' בקניית ממתק וכדומה. הציע לו המחנך לרכוש ממנו את המטבע תמורת 20 $. והנער הסכים בשמחה.

כשאבי הנער שמע את הסיפור, כאב לו, שבנו הצעיר לא משכיל לייקר את העוצמה הרוחנית, שיש במטבע, שהתקבל מידו של הרבי. אולם הוא שתק, לא אמר לבנו מאומה. אך במקביל כתב האב מכתב לרבי בבקשת ברכה, שלבנו יהיו חושים עדינים יותר ... שיבין מהו ערכה האמיתי של מטבע מידיו הק' של הרבי.

כעבור זמן לא רב חזרה על עצמה הסיטואציה, שוב סייע הנער בהכנסת ארגז לבית הרבנית, בדיוק בזמן שהרבי היה שם.

גם הפעם הודה לו הרבי. והפעם הוציא הרבי מכיסו 2 מטבעות ונתנם לילד באמרו:

"במטבע הראשון תוכל לעשות מה שלבך חפץ. אך את המטבע השני תשמור אצלך" !




התמסרות של ילד בן חמש !...

עדות מצמררת של מתנדבת מבית הרפואה סטנפורד שבצפון קליפורניה:

המחשה מדהימה למושג "מסירות נפש" למדתי מילד קטן, בן חמש בסך הכול.

זה קרה לפני כמה שנים, הכרתי בבית הרפואה ילדה קטנה בשם ל. שסבלה ממחלה נדירה וקשה. לפי חוו"ד הרופאים, התברר, שהסיכוי היחיד שלה להחלמה היה, לעבור תהליך של החלפת דם עם אחיה בן החמש, שחלה גם כן באותה מחלה, ובאופן פלאי החלים ממנה. בדמו היו נוגדנים למחלה.

הרופא הסביר לילד הקטן את המצב הקשה של אחותו, ושאל אותו אם הוא מוכן לתת את דמו לאחותו ?

ראיתי שהוא מהסס לרגע, ואז אמר לרופא בהחלטיות: "כן, אני אעשה זאת בשמחה כדי להציל את אחותי".

כאשר שכבו השניים במיטותיהם הצמודות בתהליך העברת הדם, הוא חייך, ממש כמו כולנו, למראה הצבע החוזר ללחייה של אחותו.

ואז הוא פנה אל הרופא ושאל בקול רועד "דוקטור, האם אתחיל למות מיד?".

התברר ש...הילד פשוט לא הבין את דברי הרופא. בתמימותו הוא חשב שעליו לתת לאחותו את כל דמו ולמות כדי להצילה.

כשאמר "כן" להצעת הרופא – לדבר הזה הוא אמר כן".




איך מתמודדים עם פחד ?

הרבי מליובאוויטש הוסיף והציע להחזיק את ספר החת"ת יחד עם קופת צדקה ברכב, כסגולה לשמירה והגנה.

החייל יוסי ועקנין מספר:

היה זה אחרי מלחמת לבנון השנייה, כשהתגייסתי לצה"ל שובצתי ביחידה מובחרת, ולכל משימה הקפדתי לצאת עם ספר חת"ת כסגולה לשמירה והגנה.

באחד הימים עמדנו לקראת כניסה למבצע קשה ומורכב בכפר מרג'עיון בלבנון. "לפני שנכנסנו", הוא מספר, "פגש אותי חסיד חב"ד ושאל אותי אם יש לי את ספר החת"ת ?" ועניתי לו בחיוב, תוך-כדי שאני מצביע על התיק האישי שלי. אבל אותו חב"דניק אמר לי שכדאי שאניח את הספר בכיס האיפוד סמוך ללב." 


"הוצאתי 2 מחסניות מתוך האיפוד והנחתי שם את ספר החת"ת. דקות לאחר-מכן נכנסנו לכפר הערבי. במהלך המבצע, ניהלנו מאבק קשה מול המחבלים. הם ירו עלינו ללא הפוגה. אני חטפתי מספר כדורים שנעצרו בשכפ"צ".

כשחזרתי מהפעולה, והתחלתי לפרק את חפציי האישיים. "וכשהוצאתי את החת"ת מהאיפוד", הוא מספר, "הבחנתי בגוש מתכת מבצבץ ממנו. פתחתי אותו וראיתי שאחד הכדורים שירו אנשי חיזבאללה נכנס לחת"ת, עבר אותו, המשיך לכיס הצדקה ואף עיקם את אחד המטבעות ושם נעצר, ממש מול הלב "...

יוסי היה בהלם גמור ממה שגילה. והוא מסיים: "אין לי ספק שההקפדה שלי לקחת את החת"ת איתי לכל מקום , היא זו שהצילה את חיי". 




רגישות מופלאה !

שמעתי מידידי שליח הרבי לבלגיה ר' שבתי שי' סלבטיצקי שי':

בקיץ של שנת ה'תשל"ה (1975), הייתי תלמיד בישיבת 'תומכי תמימים' שבכפר חב"ד. וכשהגעתי לגיל השידוכים, הציעו לי להיפגש עם בתו של הרב שמואל זילברשטיין מבלגיה.

הבחורה הגיעה לארץ, ואחרי שנפגשנו מספר פעמים החלטנו לבנות יחד בית בישראל. אולם ידוע שחסידים לא סוגרים שידוך גם אם ההצעה נראית הכי מתאימה, עד שמקבלים הסכמה וברכה מפורשת מהרבי.

ואכן, כל אחד מאתנו, בנפרד, כתב לרבי אודות השידוך, וביקשנו הסכמה וברכה.

עברו כמה ימים, ולמחרת ל"ג בעומר התקשר חמי הרב שמואל לאבי ואיחל בשמחה מזל טוב על סגירת השידוך. הוא סיפר שאמש הם קיבלו מענה חיובי מהרבי על ההצעה: "נכון השידוך במאוד מאוד ושיהיה בשעה טובה ומוצלחת".

אבי הגיב באיפוק, ואחר שדיבר איתי על כך, הוא אמר למחותן ר' שמואל, שמאחר שהבחור עדיין לא קיבל מהרבי מענה, לכן צריך להמתין ואי אפשר לסגור השידוך.

חיכינו עוד כמה ימים, וכשהתשובה בוששה מלהגיע, התקשר אבי למזכירות של הרבי כדי לוודא שמכתבנו אכן הגיע לרבי. כי בדרך כלל, הרבי לא הי' מעכב מענה הנוגע לשידוך. ולכן חששנו שמא מכתבנו כלל לא הגיע לייעדו. המזכיר הרב בנימין קליין ע"ה אמר, שהמכתב, אכן, הגיע והוא מונח על שולחנו של הרבי, וממתין לתשובה. כעת כבר היה ברור שעיכוב המענה הוא מכוון.

בינתיים הבחורה חזרה לבלגיה ואני חזרתי ללימודים בישיבה, והשידוך... "תלוי" באוויר, כך עברו עוד מספר שבועות.

באותה תקופה נסע חמי הרב שמואל לארה"ב לרגל עסקיו, ובאותה הזדמנות הוא זכה להיכנס ליחידות לחדרו של הרבי. בין השאר הוא שאל אולי כדאי להתעניין בהצעת שידוך אחרת ? הגיב הרבי ואמר: "מדוע לחפש משהו אחר, הרי יש לכם בידיים הצעה טובה !" וכשאמר לרבי, שהבחור לא קיבל עדיין מענה, ואולי זה אומר שהרבי לא מרוצה מהשידוך ? הסביר לו הרבי שלבחור יש אחות מבוגרת ממנו שעדיין לא השתדכה. וצריך לקבל ממנה הסכמה מפורשת שאחיה ישתדך לפניה.

אמר ר' שמואל שעוד מעט יתקשר טלפונית לארץ לברר את העניין. אך הרבי אמר לו, שאין צורך לטלפן. ורק כשיחזור לבלגיה ישלח לה משם מכתב בדואר רגיל, לבקש את הסכמתה.

כאן היה כבר ברור שהרבי לא מנסה לזרז את התהליך... 




להגיע למושב 37 C....

אדם מסודר להפליא תכנן טיסה לארצות הברית. ומאחר שמאוד רצה לשבת בעת הטיסה במושב הנמצא במעבר,  הוא דאג 4 חודשים לפני מועד הטיסה לוודא בחברת התעופה שיהיה לו מקום מתאים, ואכן הוא קיבל מושב בשורה 37 C במעבר. והובטח לו שמקומו המיועד שמור.

חודשיים לפני הטיסה, הוא שוב דיבר עם חברת התעופה, ודאג לוודא שלא החליפו לו את המקום המובטח. וכך גם ביום הטיסה דיבר עמם מספר פעמים. וכמובן, מקומו המיוחד והשמור הובטח לו.

כשמיודעינו הגיע לארצות הברית, ונפגש עם מקבלי פניו, הוא היה כולו זועף וכועס. לשאלת ידידיו מה קרה ? הוא סיפר להם עד כמה הוא טרח לוודא שיהיה לו מקום במעבר בעת הטיסה, ובפועל הוא קיבל מושב בשורה 37 B שזה באמצע ולא במושב C  כפי שהובטח ...

 אמר לו אחד הידידים: אם זה היה לך כל כך חשוב, מדוע לא ניסית להחליף מושב עם שכנך ?

ענה מיודעינו: וכי עולה בדעתך שלא חשבתי על זה ? וודאי שרציתי להחליף ! אבל הבעיה הייתה שלא ישב שם אף אחד, ולא היה לי ממי לבקש....




עד ביאת המשיח !

באחד מביקורי פוטין, נשיא רוסיה, בארץ ישראל. הציע לו רבה של רוסיה הרב לאזאר להכניס ללו"ז הנשיאותי ביקור מסודר בכותל המערבי.

הביקור תוכנן לאחד הימים בשעת צהרים. מבוקרו של אותו יום הפכה רחבת הכותל לזירה סטרילית. הוצבו מחיצות גדולות ולא אפשרו כניסה למבקרים.

מועד הביקור הגיע. הדקות חלפו. השעות עברו והאורח הרם בושש מלבוא. בסופו של דבר, הביקור בוטל, בשל התארכות לא צפויה של פגישותיו המדיניות.

בקרב כל המאבטחים והאורחים הורגשה תחושת החמצה גדולה... אט אט המחיצות הוסרו, המאבטחים התפזרו, והבכירים חזרו איש איש למקומו, מדוכדכים על ההזדמנות שהוחמצה.

מספר הרב לאזאר:

רגע לפני שגם אני עזבתי את המקום, הבחנתי שראש האבטחה של משמר הנשיא הרוסי, נשאר עומד במקומו. ניגשתי אליו בשאלה, מדוע הוא נשאר כאן ? הרי כל המחיצות הוסרו והכול שב לסדרו ?

השיב ראש האבטחה:

"אצלנו, עד שלא מקבלים פקודה לעזוב – לא עוזבים. אנחנו חיילים ! זה שהורידו מחיצות לא נוגע לי..."




  נבנה ע"י WebEmpire