ספר תורה אור





ספר המצוות להרמב"ם:


הסיפור השבועי:



הרב ישראל בוטמן ע״ה
השיעורים באתר לעילוי נשמת הרב ישראל בוטמן ע״ה השליח הראשון של הרבי לנהריה
נלב״ע ו׳ אדר ב׳ ה׳תשע״ד

המייל השבועי


זה לא משחק ב"כאילו"...

יום אחד חזר אחד מחברי הקבוצה עם מציאה של ממש, תרנגולת חיה ! אחד מחברי הקבוצה, שהיה גם קרוב משפחה של הר' שלמה ע"ה, היה שוחט, ואף נשא עמו סכין שחיטה. הוא הוציא את הסכין והתכונן לשחוט את העוף.

הר' שלמה עצר אותו. רק רגע, אמר, הרי סיפרת לי שהסכין שלך נפגם ואינו ראוי לשחיטה?

נכון, ענה השוחט. אבל עדיף לשחוט בסכין פגומה, להרגשה הטובה, מאשר להרוג סתם כך את העוף.

אפשר לקבל את הסכין ? ביקש רבי שלמה. כשהגיע לידיו הסכין, הוא לא היסס ו...שבר אותו !

מה ? מה עשית ?? נזעק השוחט.

הר' שלמה, שהיה יהודי פשוט וישר, ענה

במצבינו הנוכחי, אין שום מניעה שנאכל עוף שלא נשחט. הרי זה פיקוח נפש.  אבל את האמת צריך לדעת. אנחנו נאכל עוף טרף. אך לא נשחק בכאילו... זו לא יהדות, זה גם לא מה שה׳ רוצה.

הסיפור לא הסתיים.

לר' שלמה היו ידי זהב. הוא איתר קופסת שימורים גדולה, חתך ממנה פיסה צרה וארוכה ולאחר שעות ארוכות של עבודת נמלים: ניקויי, יישור ושיוף על פיסת עור, הוא הצליח להוציא תחת ידיו סכין שחיטה כשרה למהדרין ...! 




האם זה קורה גם לך ???

אחד הסיפורים המיוחדים שחסידים מספרים, הוא אודות רבי שלום דובער – הרבי החמישי לשושלת אדמו"רי חב"ד – ואחיו הבוגר הרב זלמן אהרן, כשהם היו ילדים בגלאי 4-5, הם 'שיחקו' ביניהם במשחק מעניין... משחק "רבי וחסיד".

באותו זמן כיהן בליובאוויטש סבם הרבי המכונה ה'צמח צדק', ומפני שהיו רגילים לראות תמיד חסידים רבים שבאו לרבי, שיחקו גם הם במשחק זה. – אכן, משחק מעניין...

אמנם הם לא ידעו על מה משוחחים חסידים עם רבי ב'יחידות', אבל הם מאוד הושפעו מההכנות הנפשיות שהחסידים עשו טרם כניסתם לרבי, וכן עקבו וראו את השינויים שעברו החסידים כשיצאו מחדר הרבי.

הצעיר רבי שלום דובער – המכונה ברבות הימים הרבי הרש"ב – לא רצה לשחק בתפקיד ה'רבי', באמרו ש"רבי ישנו רק אחד..." ולכן בחר את תפקיד ה'חסיד'. ואילו אחיו הבוגר, המכונה בפי החסידים הרז"א, היה ה'רבי'.

הרש"ב, ה'חסיד', הכין את עצמו לקראת כניסתו לרז"א, ה'רבי. והחליט שיפתח  בשאלה עיונית וגם יבקש עצה איך לתקן את מעשיו.

פתח ה'חסיד', שלא היה אלא ילד בערך בגיל 4 ! ושאל, מהו יהודי ? השיב לו ה'רבי', שהיה אז ילד בערך בגיל 5 ! יהודי הוא אש ! שאל ה'חסיד', ומפני מה אינני נכווה כשאני נוגע בך ? השיב לו ה'רבי', מפני שגם אתה מציאות של אש, ואש אינו נכוונה מאש.

ואז אמר הרש"ב - ה'חסיד', שהוא מבקש עצה איך לתקן מעשה מסוים ? התעניין הרז"א ה'רבי', מה היה המעשה ? וסיפר הרש"ב שבשבת הקודמת הוא פיצח 3 אגוזים, ואח"כ נודע לו שכתוב בסידור של אדמו"ר הזקן ש"טוב למנוע מלאכול אגוזים בשבת". אמר לו הרז"א, שהתיקון יהיה שמהיום והלאה יקפיד להתפלל או לברך, רק מתוך סידור ולא בעל פה.




לעשות שטויות ??? כן, לעשות שטויות !!!

בתחילת שנות ה 80 היה עמי פייקובסקי מהגר ישראלי, שבא לעשות עסקים בארצות הברית. הוא תקע יתד בלוס אנג'לס בייאסט פיקו בולובוראד, ושם פתח מרכז ענק למכירת מוצרי ספורט.

בשלב מסוים התפתח קשר חם בינו לבין שליח של הרבי בלוס אנג'לס, הרב אמיתי שי' ימיני, והוא הוזמן אליו לסעודות שבת.

בתחילה היה עמי מגיע לרב ימיני עם הרכב, מחפש חניה במרחק מה מביתו ונהנה מסעודות השבת ה'עשירות'... כשהקשר הלך והתחמם גמלה בליבו ההחלטה להתחיל לשמור שבת.

ההחלטה לא הייתה פשוטה. היה לו קושי גדול וניסיון עצום.  היה מדובר בחנות שעיקר ההכנסה הגיעה מהמכירות של שבת. הרווחים בשבתות היו מגיעים ל 15,000 $ לעומת 200 $ ביום חול...

אבל כאשר גמלה בליבו ההחלטה החליט עמי לעשות את הצעד הבלתי נתפס... וסגר את החנות בשבת ! הרב ימיני 'עזר' לו לתלות את השלט "סגור בשבת !"

היה לו חוזה שכירות עם התחייבות למשך 20 שנה. והוא חיפש כל דרך להפטר מהמקום. הוא ניסה לשדל חברים שייקחו ממנו את החנות תמורת כיסוי השכירות החודשית, ללא הצלחה. אף אחד לא רצה לשמוע.

הוא היה חסר אונים... אך לא נשבר מהחלטתו לשמור שבת.

ואז בצר לו, כתב עמי מכתב לרבי בו סיפר על ההחלטה לשמור שבת וביקש ברכה שלא יפגע מסגירת החנות בשבת. 




כמה שוקל קילו אחד ?...

אופה אחד בכפר קטן נהג בכל יום לקנות משכנו האיכר ק"ג אחד של מרגרינה שהיה זקוק לה לאפיה.

ביום מן הימים התחיל האופה לחשוד שגושי המרגרינה האמורים לשקול ק"ג אחד, לא ממש שוקלים קילו שלם, אלא פחות. התחיל האופה לנהל מעקב. מידי יום שקל את גוש המרגרינה ורשם את התוצאה, ואכן, הסתבר לו כי תמיד שקל הגוש פחות מק"ג אחד.

רגז האופה מאוד על ששכנו מנהל משא ומתן שלא באמונה ומשקר לו מידי יום, ותבע אותו לדין. בעת המשפט פנה השופט לאיכר ואמר: 'אני מניח שיש לך משקל שעליו אתה שוקל את המרגרינה, הלא כן ?'

'לא כבודו, אין לי משקל, ענה האיכר.

'כיצד אם כן אתה יודע את משקל המרגרינה שאתה מוכר לשכנך האופה ?'

'אסביר לך, אדוני השופט', ענה האיכר, 'יש לי מאזני משקולת, בצד אחד שמים משקולת במשקל ידוע, ובצד השני אני שם מרגרינה שתאזן את זה. במקרה של האופה, אני תמיד משתמש כמשקולת בכיכר לחם של ק"ג אחד שאני קונה ממנו באותו יום, ושם לו מרגרינה בדיוק כמשקל הלחם...'




מה ערכו של פזו ארגנטינאי אחד ?

שלושה אחים נפגשו וניהלו דיון מי מהם מסייע יותר לאמם הזקנה שגרה לבדה מעבר לים.

הראשון אמר: "אני בניתי לה אחוזה ענקית כל כך, שיש לה חדר לכל יום בשנה".

אמר השני: "אני קניתי לה צי של מכוניות עם נהגים צמודים כדי שישרתו אותה בכל עת".

אמר השלישי: "אינני עשיר כמוכם ואין בידי לתת לה כל כך הרבה. הסכום הדל שיש בידי לא מאפשר לי לקנות דבר. אולם מאוד רציתי לכבדה ובכל זאת לתת משהו, אז שלחתי לה מתנה מטבע אחד של פזו ארגנטינאי. זה הדבר היחיד שהיה ברשותי".

גיחך האח השני: "תגיד לי, אתה לא קורא עיתוני כלכלה ? מה אמא תעשה עם פזו ? זה לא שווה כמעט כלום היום".

גער בו האח הראשון: "באמת, אחי, איפה כיבוד ההורים שלך ?!".

כעבור זמן מה הגיע מכתב מהאם: "בניי האהובים, תודה לכולכם על המתנות.

בני בכורי - תודה על האחוזה שבנית לי, אך היא גדולה מדי בעבורי וקשה שלא להרגיש בה בודדה. בני השני - תודה על כל המכוניות, אך גם אחת הייתה מספיקה לנסיעה השבועית למרכז העיר.

ובני הצעיר - תודה רבה לך ! איך זכרת מה חסר לי באוסף המטבעות האהוב שלי ?"...




9 rue boulard ברובע ה-14 של פריז...

הוריו היו ניצולי שואה שהיגרו לצרפת, הזוועות שחוו בעת השואה גרמו להם להחביא ולהסתיר את יהדותם. למרבה הצער, כמו הרבה יהודים. ובאווירה כזו של 'בריחה מיהדות' הוא התחנך וגדל.

הוא נכנס למד רפואת שיניים באוניברסיטה בפריז, ושם הכיר בחורה שאינה יהודיה. וכשהקשר ביניהם התהדק החליטו להתקדם לקראת נישואין בעתיד.

בשלב ראשון חיפשו דירה למגורים, וכעבור זמן קצר שכרו דירה קטנה לתקופה של 10 חודשים ברובע ה-14 של פריז בכתובת: 9 rue boulard .

ימים ספורים בלבד אחרי שגרו בדירה זו, התחיל ק. להרגיש חוסר סיפוק ושמחה בחיים. תחושה זו הלכה והתעצמה, זה הקשה עליו מאוד את המשך לימודיו באוניברסיטה. ק. נכנס לדיכאון בלתי מוסבר.

הוא היה מסתובב ברחוב בחיפוש אחר משהו... ובעצמו לא ידע מה הוא מחפש...

יום אחד נכנסה לו מחשבה, להתעניין קצת ביהדות, שהרי גם הוא יהודי ! וכך מצא את עצמו מחפש בית כנסת ברובע ה-14. ק. יודע להצביע בוודאות גמורה שכאשר דרכו רגליו פעם ראשונה בשערי בית הכנסת כבר השתפר מצב רוחו. זה חיזק אצלו את ההבנה שרפואתו הנפשית קשורה ליהדות...




לתת... זו סגולה !

בחג הגאולה י"ט כסלו אשתקד (תשע"ו), נערכה בנהריה התוועדות מרכזית בהשתתפות קהל גדול בלעה"ר.

במהלך ההתוועדות נערכה מכירה פומבית, על מטבע מהרבי שזכיתי לקבל לפני שלושה עשורים. ההכנסות הוקדשו לפעילות החסד של בית חב"ד בנהריה.

בהמשך הערב, התחממה האווירה, ניגנו ניגונים מעוררי לב, והייתה הרגשה עילאית.

לפתע הפתיע אחד האורחים ר' ק.ז. כשהוציא מארנקו דולר שהתקבל מידו של הרבי, וביקש את רשות הדיבור:

הוא סיפר בהתרגשות שהוא ממתין זמן רב שהקב"ה יזמן לו זיווג המתאים לו, וידיד טוב העניק לו דולר זה כסגולה,

מדובר בשטר שנתן הרבי באחת ההזדמנויות לבחור שביקש ברכה מיוחדת לשידוך.

"עתה – כך סיים את דבריו – החלטתי להעניק את הדולר למכירה פומבית לטובת הפעילות של בית חב"ד".

ההתרגשות הייתה בשיאה, כולם הביעו התפעלות מכך שהוא מוכן לוותר על אוצר יקר כל כך למען הזולת. תוך מספר דקות הציע אחד המשתתפים סכום כספי נכבד ביותר, וקיבל לידו את הדולר.

אך ההפתעה עוד לא הסתיימה...

באותו התוועדות נכח הת' ר.כ. שגם ממתין זמן רב שהקב"ה יזמן לו זיווג מתאים, ובאותו רגע שהדולר הגיע לידי הזוכה שכאמור, קנה אותו בסכום נכבד, הוא העבירו מידית להת' ר.כ. שיהיה לו כסגולה לשידוך בקרוב.

ולסיפור זה יש ב"ה happy end:




למי שייכת המצלמה ? ...

לפני כחודשיים פנה אלי בבית הכנסת בסיום תפילת שחרית, ידידי מר יצחק ש. מנהל מסעדה בנהריה, וסיפר לי שבמשך תקופה ארוכה נמצאת במשרדו מצלמה בצירוף כסף מזומן, שנשכח כנראה על ידי אחד הלקוחות במסעדה, ואינו יודע מה לעשות עם זה.

ביקשתי ממנו שיביא לי את המצלמה, ונעשה נסיון ובע"ה נצליח לזהות את בעליה באמצעות התמונות השמורות בה. ואכן, אחד המתפללים, שמתמחה בתחום הטכני, נרתם למצווה והוציא מספר תמונות מהמצלמה, והעבירם אלי באמצעים המקובלים היום, הטלפון הנייד.

כשהתמונות היו בידי, תהיתי איך ניתן להצליח לאתר את האדם ? שוב, למצוא בכל הארץ, ואולי בכל העולם, אדם שיש בידי רק את תמונתו, ולא שום פרט מזהה אחר. משימה בלתי אפשרית לכל הדעות ! לפי חזות פניו ניתן לראות שהוא אדם שומר תורה ומצוות, ולשער שהוא תושב חו"ל, היכן ? לא היה כל מושג. למעשה לא היה בידי 'קצה חוט'.

האמת, לא הרגשתי נוח לפרסם את התמונות בתפוצה רחבה, באמצעי המדיה השונים. והתלבטתי מה נכון לעשות...

עלה ברעיוני לנסות לאתרו באמצעות קרובי משפחתי המפוזרים בכל קצוות תבל, לשלוח להם את התמונות ואולי בהשגחה פרטית נגלה את זהותו.

ואז, משום מקום הכניס לי הקב"ה רעיון ופניתי  דבר ראשון, לבן דודי ר' נפתלי שי' המתגורר בקצה שכונת בארא פארק שבברוקלין. באותו יום שלחתי לו את התמונות עם פרטי הסיפור וביקשתי לדעת אולי יש לו מושג מי האיש




זהירות: יאור לפניך !...

לאחר בר המצוה, החליט משה להתחיל לשמור שבת במאה אחוז ובכל מחיר. בדרך כלל הצליח לחמוק מלהגיע ל'לימודים' בכל מיני תירוצים, היה משיג פתק מרופא וכדו'.

לאחר שחלפו כמה חודשים בהם לא הופיע בבית הספר בשבת, כולם הבחינו בכך. סביר להניח שהם גם הבינו את הסיבה, אבל אף אחד לא שאל דבר.

קרה פעם ש'נגמרו' התירוצים. ומשה נאלץ להגיע לבית הספר, בשבת הוא ישב ליד השולחן ולא עשה כלום. ניגשה אליו המורה ושאלה למה הוא יושב בטל ? בלית ברירה ענה לה משה שיש לו כאב שיניים והוא רוצה ללכת הביתה.

המורה הייתה גויה אנטישמית, ולכן אמרה: בוא ונרד למרתף שם נמצאת רופאת השיניים של בית הספר. משה ענה לה שאמו רופאת שיניים, ואין לו כל צורך ללכת לרופאים אחרים, אבל המורה התעקשה.

הרופאה הייתה יהודייה בוכרית שהכירה את אימו של משה וריחמה עליו, אך היא גם פחדה מהמורה האנטישמית. משה הצביע על 'השן הכואבת'... והיא אמרה שהיא אכן 'רואה' שם דלקת... ואז פקדה עליה המורה לעקור את השן ה'כואבת' !  

לא נותרה ברירה, ואכן נעקרה השן הבריאה !

זה היה מחיר שמירת השבת.

וזוהי דוגמה קטנה למסירות נפש אינסופית של ילדים יהודים למען יהדותם.




האדרת נשים !

הצדיק רבי לוי יצחק מברדיצ'וב, הידוע כ"סנגורן של ישראל", הקדיש בכל שנה שעות ארוכות בערב יום הכיפורים לקבלת הקהל הגדול, שבא להזכיר את שמו לברכה לקראת יום הדין.

שנה אחת הודיע השמש בשם הצדיק, שבאופן חריג בשנה זו, יש לצרף רובל אחד עבור כל שם שמזכירים לברכה. רובל, באותה תקופה היה מטבע בעל ערך גדול.

בין הבאים הייתה גם אישה אלמנה, שבאה עם בנה הקטן. בכניסתה אל חדרו של הרבי הושיטה לו את הפתק שלה  בצירוף רובל אחד. הרבי נטל את הפתקה ועיין בכתוב בה. לפתע הרים את עיניו הטובות לעבר האלמנה ובנה ואמר: "ודאי תרצי שגם בנך ייכתב אתך בספר החיים. אם-כן, עלייך להוסיף עוד רובל עבורו".

"בסדר רבי, אביא עוד רובל אחד", מלמלה האלמנה, ופנתה בצעדים מהוססים לצאת מן החדר.

השעון התקדם לקראת היום הקדוש, כל הקהל כבר התפזר לביתו, אך הצדיק עדיין ישב והמתין בחדרו...

לפתע התדפקה האלמנה שוב על דלתו של הצדיק, מתנשמת ומתנשפת ביקשה להיכנס בדחיפות אל הרבי. עיניה הדומעות לא אפשרו לשמש לסרב לה. היא הניחה על השולחן קומץ מטבעות. "רבי, חצי רובל יש כאן. זה מה שהצלחתי להשיג. יאמין-נא לי, בכל כוחותיי התאמצתי. יותר מזה לא הצלחתי לאסוף".

נטל רבי לוי-יצחק את המטבעות הקטנים, מנה אותם, ואכן, הסכום הגיע למחצית הרובל בלבד. ואז פנה אל האישה ואמר  "הלוא את יודעת שנדרש רובל שלם לכל נפש!", האלמנה לא החזיקה מעמד ופרצה בבכי מר. "לא יכולתי, לא יכולתי", התייפחה, "פשוט אין לי יותר".




  נבנה ע"י WebEmpire