הרב ישראל ג'ייקובסון היה מחשובי עסקני חסידות חב"ד בשנותיה הראשונות בארצות הברית, ואף נמנה בין מייסדיה.

בזיכרונותיו הוא מספר, על אחת ההזדמנויות שנסע (בשנת 1937) מארצות הברית לאירופה, וזכה באותו ביקור להיכנס, כמה פעמים, לחדר ה'יחידות', אצל הרבי מליובאוויטש הקודם, רבי יוסף יצחק נ"ע.

הרב ג'ייקובסון מתאר, שבמשך הביקור הזה הוא שהה, בלי גוזמה, עשרות שעות בחדר היחידות, שבהן דיבר אתו הרבי על נושאים רבים, כלליים ופרטיים.

באחד הפעמים, דיבר אליו הרבי בגילוי לב, והגדיר לו בצורה מעניינת את ההבדלים בינו לאביו וזקנו, דהיינו, בין הרבי לאדמו"רי חב"ד שקדמו לו, בייחס לסגנון דיבורם לקהל החסידים.

וכך אמר לו הרבי:

"סבי (הרבי המהר"ש נ"ע) היה רגיל לצוות.

אבי (הרבי הרש"ב נ"ע) היה רגיל לאמר.

ואני אומר איך שנראה לי, אולם צריך לציית".

מספרים על רבי נחמן מהורדונקא, שהיה משמשו של הבעש"ט, שמאוד רצה לעזוב את מעז'יבוז' עוד בחיי מורו הבעש"ט, ולעלות לארץ ישראל.

רבי ישראל בעל שם טוב ראה, שאמנם עלייתו של רבי נחמן לארץ ישראל, תביא לו באופן אישי תועלת רוחנית, אך הבעש"ט סבר שנכון יותר שיישאר בחו"ל כי נכונו לו במקומו עוד פעולות חשובות.

אך, תשוקתו של רבי נחמן לעלות לארץ גברה ביותר, ולא מצא לעצמו מנוח.

על מנת לשקול בדעתו היטב את הדברים, החליט לנקוט בפעולה קבלית... דהיינו: לטבול במקווה טהרה, עם כוונות קבליות מיוחדות בנושא העלייה לארץ, כך שבעת הטבילות הוא אכן "התהלך" באופן רוחני באותם מקומות אליהם הוא כיוון.

בטבילתו הראשונה הוא כיוון שהוא נכנס לארץ ישראל, אחר כך הוא טבל על מנת 'לעלות' לירושלים, ובכל טבילה הוא אכן חש את הקדושה המיוחדת של אותם מקומות. וכך המשיך וטבל, ו'עלה' במחשבתו להר הבית, וכך הוא התעלה מעלה מעלה בקדש עד ש'נכנס' במחשבתו ל'קדש הקדשים'.

בכניסה המחשבתית ל'קדש הקדשים' ציפה רבי נחמן לחוש את גילוי השכינה הנעלה ביותר המתגלה רק במקום עילאי זה. אך למרות שבחזיונו הוא 'ראה' את הארון והכרובים במקומם, אולם את הגילוי הפלאי הוא לא הרגיש. 

שלמה ל. הוא יהודי יקר, זכה ונולדו לו עשרה ילדים, והצליח לחנכם בדרך הישר. מתוך אושר ונחת הוא הוליך את כל בניו לחופתם, ובאופן הכי מכובד ויפה. הוא פשוט זכה להקים משפחה לתפארת !

כשעמדה להסתיים חגיגת החתונה של בנו העשירי, כולם היו כמובן נרגשים ביותר, והשמחה הרקיעה שחקים.

לפתע ביקש האבא המאושר לשאת דברים קצרים. הוא היה בדרך כלל מהאנשים השותקים, ולכן הסקרנות וההתרגשות בקהל היו גדולים, כולם רצו לשמוע מה בפיו.

הוא עלה על הכיסא, וכך אמר:

ידידיי היקרים,

'ברגעים מרגשים ושמחים אלו, ברצוני לומר לכם דבר חשוב.

זכיתי לחתן עשרה ילדים, כולם מאושרים ומסודרים בכל הדרוש.

דעו לכם שלכל אורך הדרך הקב"ה לא עזר לי אפילו פעם אחת !'

-         הקהל הוכה בתדהמה לשמוע כאלו מילים... לחש עבר באויר... איך אפשר להתבטא כך... –

ואחרי כמה שניות המשיך האבא המאושר ואמר:

'מה אתם חושבים שהקדוש ברוך הוא עזר לי ? הוא לא עזר, הוא עשה את הכל !!! אני רק השתדלתי לא להפריע !

אי שם, באחד השבילים המובילים לוורשה, נסע לדרכו יהודי עשיר, כשהוא יושב בכרכרה הדורה רתומה לסוסים אבירים.

באמצע הנסיעה הבחין ביהודי הצועד לאיטו בשולי הדרך, נכמרו רחמי העשיר והזמין את ההלך לעלות ולהצטרף אליו לנסיעה בעגלה.

במהלך הנסיעה, הבחין העשיר שה'אורח' שלו נראה אדם מיוחד. תווי פניו הראו שהוא, כנראה, אחד מצדיקי וורשה. ואכן הוא לא טעה בהבחנתו - זה היה רבי יצחק מאיר אלתר זצ"ל מייסד שושלת בית גור, החליט העשיר לנצל את ההזדמנות וביקש לשאול אותו שאלה.

הוא פתח ושאל: 'כתוב באחד מפרשיות קריאת שמע, שאדם שסר מדרך התורה ואינו מקיים את ציווי הבורא, ירד מנכסיו ולא יצליח בעסקיו. ואילו אני, מסיים העשיר את דבריו, רואה שאצלי זה לא השפיע... על אף שאינני שומר תורה ומצוות, יש לי פרנסה ועשירות בשפע ?' 

יצחק פרלמן נחשב לאחד הכנרים הגדולים. הוא נולד בארץ ישראל, בגיל ארבע חלה במחלת הפוליו, ומאז יש לו התקן תמיכה וריסון בשתי הרגליים והוא הולך בעזרת זוג קביים.

היו לו הופעות רבות ומוצלחות ברחבי העולם, אך בהחלט אפשר לומר שההופעה הכי משמעותיות שלו התרחשה  בשנת תשנ"ו (1995) בניו יורק.

בכל פעם שיצחק פרלמן צריך לעלות לבמה, זה הישג לא קטן בשבילו. הוא הולך בכאב עד שהוא מגיע לכיסא. ואז, הוא מתיישב באיטיות, מניח את הקביים על הרצפה, מתיר את התקן התמיכה מרגליו, מעביר רגל אחת לאחור ומושך רגל שנייה לפנים. ואז הוא מתכופף ולוקח את הכינור, שם אותו תחת סנטרו, מהנהן בראשו למנצח ומתחיל לנגן.

אבל בפעם הזאת משהו השתבש. ברגע שהוא החל לנגן את הצלילים הראשונים, השתחרר אחד ממיתרי הכינור, כל הקהל שמע את המיתר נקרע. זה נשמע כאילו נורתה ירייה באולם...

כולם היו בטוחים שהוא יצטרך לקום, לשים שוב את התקן התמיכה, לקחת את הקביים ולרדת מהבמה על מנת למצוא כינור אחר או למצוא מיתר אחר לכינור שלו.

ר' גימפל, שזו פעם ראשונה שהשתתף בזה, לא הבין בדיוק מה קורה שם, הוא רק שמע שתורמים כסף... אז הוא התערב באמצע המכירה, ואמר שנותן 1000$ ולא פירט עבור מה.

סיפר ר' גימפל, שבאופן חריג פנה אליו הרבי ואמר לו:

"ממך אני רוצה 5000 $" !  הגבתי מיד ללא היסוס,: "אני נותן את זה".

שאל אותי הרבי: "אתה נותן את זה בשמחה רבה וטוב לבב ?" וכמובן שמיד אישרתי שאכן בצורה כזו אני אתן את הכסף.

סיים הרבי ואמר: "אם כדבריך, שאתה נותן זאת בשמחה רבה וטוב לבב, אני נותן לך הבטחה גמורה, שבשנה הבאה תהי' כאן ותוכל לתת כפל כפליים".

השנה עברה מהר... וכשהתקרבו החגים אמרתי ,קצת בלחץ, לאשתי 'נו, צריך כבר לנסוע לרבי, והרבי אמר שאוכל לתת כפל כפליים...ועדיין אין ישועה באופק...'

ב"ה שלאשתי יש אמונה פשוטה וטהורה, והיא אמרה לי בתוקף "מה אתה מהסס, הרבי אמר וכך יהיה !".

ואכן, תוך כמה ימים באה הצעה מצויינת מבית רפואה גדול, שהיה צמוד לבית אבות, לרכוש מאיתנו את הבנין. ואחר שקיבלתי הסכמה מהרבי על העיסקה, חתמנו על 'זכרון דברים' וקיבלתי מיד במזומן מקדמה על העיסקה. התברר שחלקי במקדמה היה פי 3 מאותם 5000 $ שנתתי לרבי אשתקד.

בדיוק באותו יום 'לחוץ', נכנס לבית הכנסת, הרה"ח הר' לייבל ביסטריצקי עם ילדיו הקטנים. הוא היה מגיע לפרקים לבקר שם את אביו שנמנה בין מתפללי המקום. הרב ביסטריצקי חסיד חב"ד, שהיה רגיל להתפלל בנוסח התפילה שייסד בעל ה'תניא'. ניגש כהרגלו גם הפעם לרבי שמואל, לבקש בהשאלה את 'סידור הרב' שברשותו.

בסיומה של אותה תפילה, נשמט לרגע הסידור העתיק והיקר מידיו ונפל ארצה בחבטה. עודו מזדרז להגביהו בחרדה, מבחין בלב נחמץ כי הכריכה  הקשה נקרעה מן הדפים. ולפתע... שטרות ירוקים רבים בערך של 100 דולר כל אחד, נושרות מטה בזה אחר זה. מה קורה כאן ? הסידור פולט כספים...

רבי שמואל לקח את הסידור לידיו והתברר שאותו החסיד בלתי ידוע, שהי' בעל הסידור, וחי עוד לפני שנות האימה באירופה, ביקש להטמין סכום כסף, ומצא את כריכת הסידור כמתאימה.

סכום הכסף העצום, הוכן שנים רבות קודם לכן, כדי שבבוא היום יספק את התשלום הדרוש לבניין בית כנסת.

איזה רצף מדהים של 'השגחה פרטית' !  איך הקב"ה גלגל לידיו של רבי שמואל את הסידור היקר, בתמורה לספר 'מאור עינים'... ואיך נקרעה הכריכה בדיוק ברגע המתאים...

בחורף של שנת תרח"צ (1938) למדו בישיבה מחתרתית בברדיצ'וב תשעה נערים. ששה מהם היו בני 13-15 ושלשה בני 18. ראש הישיבה היה החסיד הרב משה רובינסון.

רוב הנערים לא היו מקומיים. הם התקבצו ממקומות שונים, אחרי שבמקום מגורם נסגרו בברוטליות  כל מוסדות הלימוד היהודיים והיו גם ילדים שנלקחו למעצר.

עובדה זו שנערים עוזבים את הבית ונודדים למקום תורה – כבר מלמד מהי מסירות נפש!

הצרכים האלמנטריים, כגון, מקום לינה או ארוחות מסודרות, בכלל לא היה הדבר החשוב באמת בחייהם. הם היו יותר מודאגים שאף גוי לא יבחין בנוכחותם וילשין עליהם לג.פ.או.  הם קיווי לחזור שוב בכל בוקר לעוד יום של לימודים עם רבם.

הם היו מגיעים בשעה 5 לפנות בוקר ל'עזרת הנשים' של בית הכנסת. כל נער הגיע לבדו כדי שלא להסב תשומת לב יתירה, השמש היה נועל אותם מבחוץ, כך שאף אחד לא יחשוד שיש מישהו בפנים.

באחד הימים, היה זה בכ"ד טבת יום ההילולא של אדמו"ר הזקן נ"ע, נאספו כולם, הפעם במרתף של בית הכנסת, להתוועדות חסידים עם רבם ר' משה רובינסון. הם ישבו סביב שולחן גדול עם מיני תרגימה וקצת יין, אמרו 'לחיים', ור' משה עוררם בדבריו להתחזק יותר בעבודת ה'.

בשעה  1 אחר חצות, נשמעו מהלומות מכיוון הדלת... תוך כמה שניות הורידו את הכל מהשולחן וכל תלמיד מצא לעצמו מסתור בחלק אחר של המרתף מאחורי חפצים ושברי רהיטים.

כעבור זמן קצר הדלת נפרצה, ומלאכי החבלה הרוסית נכנסו. תוך דקות אחדות הם הצליחו לאתר את כולם... וכך הובלו לתחנת המשטרה. שם עברו עינוים קשים במשך שבועות ארוכים עד שבסופו של דבר כולם הודו וסיפרו את מטרת התאספותם.

באותה תקופה, בתחילת שנת תשל"ד (1974) היו לי הרהורים לא מעטים על המשך עבודתי כ'מלמד'. מרבית חבריי יצאו לשליחות הרבי במקומות שונים, ומאוד הצליחו. גם אני רציתי להשתלב בעבודת השליחות ולהצליח ב'גדול', ולא להישאר רק 'מלמד' לקבוצת נערים מצומצמת...

לא שיתפתי איש בהרהוריי ולבטיי. אך הם לא נתנו לי מנוח.

בדיוק באותם ימים חזרת מביקור אצל הרבי, וזכית אף להיות ביחידות. זה הי' דבר נדיר אצל הילדים בני גילך.

וכאשר באת לכיתה ואמרת לי שיש לך שליחות מיוחדת מהרבי אלי... התרגשתי מאוד. הרי זה דבר לא שיגרתי בכלל... ומה אני שומע ? שהרבי ביקש שתספר לי על מהלך השאלות והתשובות בחומר הלימודים שלימדתי בכיתה. הרגשתי באותו רגע, שלמרות שלא כתבתי לרבי כלום , הרי הרבי הרגיש את הרהוריי ולבטיי. קיבלתי עידוד עצום ומסר ברור ששליחות חיי הוא בתחום של חינוך ילדי ישראל.

ולכן נשארתי עד היום הזה בתחום החינוך,

ובנוסף לזה, תוכן וסגנון השאלות שנשאלת ביחידות, היו עבורי מורה דרך שעל פיו פיתחתי במהלך השנים שיטה ייחודית איך להצליח בלימוד גמרא עם ילדים.

מספרים על מלך שעקב בהתעניינות אחר התנהגות אחד העניים מיהודי הממלכה, שתמיד הי' בשמחה !

על אף שהמלך ניסה בדרכים שונות "לשבש" לו את החיים, לא הצליח אף פעם לקחת ממנו את שמחת החיים !

בכל יום הי' העני מחפש דרך להתפרנס בכמה פרוטות, ובהם הי' קונה את סעודת הערב וחוגג מתוך שמחה.

באחד הימים השכיר העני את עצמו לצבא המלך, תמורת תשלום יומי של כמה זהובים. והמלך – שעקב אחרי התנהגותו – ציווה לשר הצבא שבאותו יום לא ישלם לחיילים את שכרם.

ובערב... שוב ישב העני וסעד בשמחה את סעודתו. וכשהמלך בירר איך העני השיג הפעם את הפרוטות הנדרשות לסעודה, התברר שהוא מישכן את להב החרב שקיבל בצבא, והכניס במקומה עץ.

למחרת בבוקר, ביקש המלך משר הצבא שיצווה על החייל היהודי להרוג מישהו בחרבו... והמלך בעצמו בא לראות מה יקרה.

החייל היהודי ש"נאלץ" לבצע את הפקודה בעזרת חרב מעץ, ניגש ואמר:

"ריבונו של עולם, אינני יודע אם אכן חייב אדם זה מוות. מבקש אני ממך, אם הוא זכאי, אל תכשילני בהרג של אדם חף מפשע, עשה עמדי נס והפוך את חרבי לעץ!...

ואז שלף את ה"חרב" מהנדן ולתדהמת כולם ה"נס" התרחש והחרב אכן הפכה לעץ...