ספר תורה אור





ספר המצוות להרמב"ם:


הסיפור השבועי:



הרב ישראל בוטמן ע״ה
השיעורים באתר לעילוי נשמת הרב ישראל בוטמן ע״ה השליח הראשון של הרבי לנהריה
נלב״ע ו׳ אדר ב׳ ה׳תשע״ד

המייל השבועי


על הכלל ועל הפרט...

בתלמוד הירושלמי מסופר על אדם בשם עולא בר קושב, שהיה מבוקש על ידי מלכות רומי, ונמלט מהם לעיר לוד.


כשנודע לרומאים שהוא תפס מחסה בלוד, הם הקיפו את העיר במצור, ואיימו שאם לא ימסרו בידם את המבוקש, הם יחריבו את כל העיר.


הלך רבי יהושע בן לוי ונפגש עם עולא במקום המסתור, ושכנע אותו שיסכים להסגיר את עצמו לרומאים, כדי להציל את כל העיר. ואכן רבי יהושע הצליח לשכנעו והסגיר אותו לרומאים.

  
רבי יהושע היה רגיל ללמוד תורה בקביעות עם אליהו הנביא. אך מאותו יום פסק אליהו הנביא להגיע אליו.


כשהבין רבי יהושע מדוע אליהו הנביא הפסיק להגיע,  קיבל על עצמו הרבה תעניות, והתפלל ששוב יזכה לגילוי אליהו. כאשר הגיע אליו שוב אליהו, אמר לו שלמרות שיש סימוכין בהלכה למעשיו, אך לחסיד כמוהו, הנהגה זו, למסור אדם למלכות, אינה מתאימה.




בוא תעשה הכירות עם עצמך...

הרבי ה"צמח צדק" (האדמו"ר השלישי לשושלת חב"ד), הכניסו אותו ל"חיידר" (תלמוד תורה) בפעם הראשונה, כמנהג הידוע, בהיותו בן 3.

ר' אברהם המלמד, פתח לפניו את ספר "ויקרא", והילד הפעוט ערך היכרות עם הפרשה הראשונה של החומש הנקרא "תורת כוהנים".

סבו אדמו"ר הזקן היה עמו ביום מיוחד זה, הוא נתן לנכדו, כנהוג, עוגת דבש וביצה קשה. הפעוט הביט באותיות הפסוקים, היצוקות על המאכלים. וכן על אותיות התורה העשויות דבש כדי שיהיו מתוקות בפיו, וערבות לחכו של הילד הרך וילוו אותו במתיקותן כל חייו.

לפתע הקשה הילד הפיקח שאלה, שכבר שאלוה מפרשים רבים, מדוע המילה "ויקרא" כתובה באלף קטנה?, הרבי עצם את עיניו בדבקות. מחשבותיו הטהורות שוטטו בעולמות רוחניים טמירים. לבסוף אמר:

אדם הראשון היה יציר כפיו של הקב"ה, הוא הכיר את מעלותיו הגדולות אך התגאה בהם, וכתוצאה מכך נכשל בחטא עץ הדעת.

נשמתו של משה רבינו גם הייתה נשמה גבוהה עד מאד. הוא ידע והכיר את מעלת עצמו, ולמרות זאת לא התגאה. אדרבה, משה היה שפל בעיני עצמו. הוא סבר שאילו יהודי אחר היה מקבל נשמה גבוהה כשלו, וזכות אבות כמו שלו, היה הלה טוב ממנו. וכך גם מעידה עליו התורה - "והאיש משה - עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה". היה ברור לו שכל אדם, אפילו הפשוט והקטן בדעת, יכול היה להיות טוב ממנו, לו היה זוכה במעלות שהוא התברך בהן.




תשתדל להיות "דבורה" - ותפיק דבש מתוק !

הרב ניסן מינדל ע"ה, שהיה חבר המזכירות של הרבי, נסע לביקור בכמה קהילות בארצות הברית. טרם צאתו לדרך אמר לו הרבי, שישתדל לנאום לפני הקהל, בשבת בבית הכנסת, וכדאי לו להכין עצמו מראש לכך.

הרב מינדל שאל את הרבי, באיזה נושא עליו לדבר, ענה לו הרבי, שמאחר שהוא היה קרוב לכ"ק הרבי הקודם, בוודאי יידע לבד מה לומר.

הרב מינדל לא הרפה, וביקש שוב מהרבי שידריך אותו מה לומר, השיב לו הרבי בסיפור:

כנהוג בימים עברו, חסיד אחד היה זמן רב מחוץ לביתו והתגלגל בנסיעות בדרכים, ובעיירות שונות במטרה לאסוף כסף לפרנסת ביתו -  אך ללא הצלחה. הוא חשש לחזור בידיים ריקות, ולכן נכנס לרבו לקבל עצה טובה.

הציע לו הרבי, שיהפוך ל'מגיד', וידרוש בפני הקהל ומזה תהיה לו הכנסה יפה, ויהיה לו עם מה לשוב לביתו... טען החסיד שאין לו כישורים מתאימים לדבר לפני קהל, ואיך יוכל להיעשות ל'מגיד' ?

אמר לו הרבי: "תהיה כמו דבורה ולא כמו עכביש".

והסביר, שעל אף שההלכה קובעת ש"היוצא מן הטמא – טמא", והדבורה עצמה היא טמאה, בכל זאת מותר לאכול את הדבש שמייצרת. והסיבה היא, כי הדבש אינו מיוצר מגופה של הדבורה. אלא היא אוספת צוף מהפרחים ולכן הדבש טהור. לעומתה, העכביש, מייצר רשת של קורים, מגופו של העכביש עצמו.

סיים הרבי ואמר, אם תאסוף דברי תורה ממקורות נאמנים ותחזור עליהם לפני השומעים, הם יהיו מתוקים כדבש וישפיעו עליהם לטובה.




שנאה ולא בחינם...

אחד מגדולי החסידים של אדמו"ר הזקן היה רבי בנימין, המכונה בפי החסידים  ר' בנימין קלעצער - ע"ש מסחרו בבולי עץ (בשפת האידיש). באחד השנים הזדמן לו להיות בשבת 'זכור' בעיר זעזמער.


כידוע, השבת שלפני חג הפורים נקראת שבת 'זכור', בה קוראים בתורה על  הציווי לזכור את מה שעשה לנו עמלק, שבא להילחם בעם ישראל בצאתם ממצרים.


בעיר זעזמער התגורר אדם בשם ר' זלמן, הוא היה מוכשר, למדו וגאון עצום. אך מאור החסידות עדיין לא זכה ליהנות.


כשהבחין הגבאי של בית הכנסת ברבי בנימין שהוא איש נכבד, כיבדו לעלות לתורה לקריאה של פרשת זכור. ר' זלמן, נכח במקום, והבחין שכאשר רבי בנימין קורא את הפרשה, השתנה מראה פניו, והי' ניכר עליו שיש לו באמת שנאה עצומה ל'עמלק'.
בסיום התפילה, ניגש  ר' זלמן אל ר' בנימין, ושאלו, מה רע עשה לו עמלק, יותר מלכל יהודי אחר, שהוא שומר לו שנאה שכזו ? ... היכן הוא 'רכש' סלידה כה עצומה מעמלק, עד שרואים זאת בפניו ?


השיב לו רבי בנימין, כי הרבי האדמו"ר הזקן , הסביר, מהי 'קליפת עמלק' !

ר' זלמן שהמושג 'קליפת עמלק' היה חדש עבורו, ביקש להיפגש עם הרבי. רבי בנימין שלחו לחסיד ר' מאיר בן רפאל מוילנא, וכתב לו "נא לקבל את האפרוח... ולשלחו לליאזנא לאדמו"ר הזקן".

לימים נעשה ר' זלמן לאחד מגדולי החסידים. הוא מפורסם בשם - ר' זלמן זעזמער.




השבר השלם...

חתן צעיר, שזה עתה נישא, היה מרוגש מאוד לקראת השבת הראשונה שהיה אמור להתארח אצל חמיו וחמתו. הוא הבין שלא מתאים להגיע ב'ידים ריקות', אך, לצערו, לא היה לו בכיסו מספיק 'מזומנים' לקנות מתנה מכובדת. הוא נכנס לאחת החנויות בעיר, וחיפש מתנה כזו, שמצד אחד תיראה גדולה ומכובדת, אך תהיה במחיר שיתאים לאפשרויותיו...

המוכר הבין לליבו, ואמר שאכן, יש לו להציע משהו מתאים. הוא הוריד מאחד המדפים אגרטל נאה ומרשים במיוחד. והסביר לחתן הצעיר, שזה אמנם נראה  כקריסטל אמתי, אבל הוא רק 'נראה' כך... ולכן מחירו זול מאוד.

האגרטל מצא חן בעיני החתן הטרי, אך למרבה התסכול, כשלקחו ביד להתבונן ביופיו, הוא החליק לו לפתע ו... נשבר !  החתן התעשת מהר, הוא שילם את מחירו וביקש מהמוכר לעטוף את שברי האגרטל כמתנה. וכך חזר לביתו עם 'מתנה' עטופה.

בערב שבת, הגיע החתן המרוגש לבית חמיו וחמתו, הוא החזיק בידיו את המתנה המכובדת, ו...לפני שהניחו על השולחן, הוא דאג שזה 'יחליק' מידיו וישבר...  

כמובן, מיד נשמעו קולות ארגעה, חמתו הביעה דברי הערכה על הרצון הטוב וכו'. רק רגע אחד לפני שהשליכו לפח את המתנה השבורה, ביקשה החמות לפחות לראות את שברי האגרטל ולהתרשם ממנה.

כשנפתחה העטיפה, היה זה שוד ושבר אמתיים... הסתבר שהמוכר הכניס כל שבר בעטיפה נפרדת.... 




הטוב  ביותר - רפואה רפויה !...

בעת 'מלחמת השחרור' בשנת תש"ח, שהו תושבי ירושלים במקלטים, לפרקי זמן ממושכים, מפני ההפגזות.

בשכונת בית ישראל, הצטופף באחד המקלטים יחד עם עוד רבים, גם רבי גדליה משה גולדמן, מי שכיהן כאדמו"ר מזוויעהל, הוא ישב באחד הפינות ולמד בהתמדה גדולה.

בין ההמונים ששהו במקלט, הייתה גם אשה, מרת נפש, שגם לא הייתה כל כך בריאה בנפשה, ולעיתים קרובות הייתה מתקיפה את אחד מדיירי המקלט, ופגעה בו ללא הרף.

 כש'הגיעו מים עד נפש', ודיירי המקלט התקשו לעמוד בזה, הם החליטו להרחיקה למקלט אחר.

אך לפני מימוש ההחלטה, הם ניגשו לרבי גדליה משה, לשמוע את דעתו.
והוא השיב להם בסיפור:




כשהסבל למעלה מהכוחות - יש גם פתרון...!

בליל שבת האחרון, השתתפתי בהתוועדות מיוחדת, עם הרב יוסף אברהם העלער שי', ראש "כולל מנחם" ומרבני שכונת קראון הייטס, בין הדברים הוא סיפר על אחד מידידיו שסבל ייסורים קשים ברגליו, עד שלא היה מסוגל ללכת למגינת ליבו, והרופאים לא מצאו מה הגורם לייסורים,

בצר לו, ביקש אותו ידיד מהרב העלער, לכתוב לרבי אודות הכאבים ולבקש עצה וברכה, הרבי הגיב במילה אחת "סיאטיקה ?", דהיינו, שיתכן שזו המחלה הגורמת לכאבים ברגליו (מדובר בכאבי גב שמקרין לרגל לכל אורך מסלולו של העצב הסיאטי), הרופאים בדקו שוב ולדעתם, לא זו היתה הסיבה,

כך עברו עוד שנתיים של סבל, ואז ביקש הידיד, שהרב העלער יכתוב על כך שוב לרבי, הפעם היתה התשובה שמאחר ולפי דבריו הוא סובל ייסורים שלמעלה מכוחותיו, שייתן ממון לצדקה בסכום שלמעלה מכוחותיו !

וכך עשה, ותוך מספר שבועות נרפא לגמרי, ואז גם הוכח שאכן סבל מסיאטיקה...




עֲצָמוֹת - לא מה שחשבת !...

באחת העיירות, הסמוכות לליאזנה שברוסיה הלבנה, התגוררה אישה אלמנה עם שתי בנותיה ובנה. ביתם שימש גם כפונדק דרכים לפרנסתם.

הבת הבכירה נישאה לאברך למדן וירא שמים, וגם אחר הנישואין הוא נשאר עם זוגתו להתגורר בבית חמותו והמשיך בתלמודו.

כאמור, שימש הבית גם כפונדק, אליו היו באים הנכרים ללגום כוסית יי"ש, וביניהם היה מגיע גם כומר העיירה, שאהב להתרועע עם האברך ולהתווכח עמו בענייני דת. תמיד היה האברך מנצח את הכומר, וזה פיתח אצלו גאווה וגסות רוח.  חבריו ניסו להניא אותו מהדיונים הממושכים עם הכומר, אך ללא הצלחה.

כעבור זמן הציע הכומר לאברך, לבוא עמו לעיר הגדולה, להתווכח בענייני דת גם עם ראש הכמרים. בתחילה הוא מיאן לעשות זאת, אך הכומר המשיך לדבר אתו על כך שוב ושוב, עד שהאברך התפתה לנסוע, ואף שהה שם מספר ימים, בהם התייחסו אליו הכמרים בהדרת כבוד.

הדבר חזר על עצמו מספר פעמים, ולתקופות ממושכות יותר, עד שהאברך עזב לגמרי את ביתו ושלח מכתב לאשתו, בו סיפר שהוא מתגורר אצל ראש הכמרים, והובטח לו, שאם יישאר שם, יקבל משרה חשובה ומכובדת.

כשקלטו אשתו וחמותו את המשמעות המבהילה של המכתב, שבעצם הוא עומד להמיר את הדת, נסעו בבהילות, לאדמו"ר הזקן והתפרצו לבית מדרשו ביללות ובבכי, בזעקת "הצילו !" הם התחננו שהרבי יציל את חתנם משמד !




משאלה של ילד...

במשך שנות מלחמת העולם השנייה הייתה לנו בשיקגו קרן הצלה, שמטרתה הייתה לסייע לפליטים. עם סיום המלחמה היו בקרן כ -  180,000 $, את הכספים העברנו ליהודים שנסעו לארץ ישראל ולפריז. היה יהודי יקר שתרם רבות לקרן ההצלה, ואף היה מעורב בה מאוד, שמו ר' שמואל ברוידא".

חושיה של שפרה חנה התחדדו, הן מדובר בסבה...

המשיך הרב הכט: "הרב ברוידא רצה לנסוע בעצמו אחרי המלחמה לפריז, להיפגש שם מקרוב עם הפליטים ולחלק להם כספים. כשחזר מנסיעתו, אמר לי: 'הרב הכט, אני רוצה לחלוק עמך חוויה שלעולם לא אשכח. נפגשתי עם המון פליטים והתעניינתי מאוד במצבם. ואז בחרתי ילד אחד מילדי הפליטים. ואמרתי לו: ראה נא, ילד יקר, אני נוסע בחזרה לאמריקה, האם יש משהו שאתה מאוד מאוד רוצה ? אני רוצה למלא משאלה אחת גדולה בשבילך'.

חשבתי, אמר הרב ברוידא, שהילד יבקש, דבר מה שלא היה יכול לקבל בזמן המלחמה: סוכרייה, בגד חדש או צעצוע. ואולי אוכל טוב... הילד היה רק בן שמונה, ומה הוא ביקש ממני ?!  הוא אמר לי בקול נרגש: אני רוצה לבוא אתך לאמריקה ולראות את הרבי !"     




הכנת כבר את ה'עלוקות' ?...

רופא העירה, ר' אברהם, היה גר בשכנות למלמד, ולעיתים הי' נכנס הרופא לשוחח עם שכנו המלמד.

באחד מימי חודש אלול, בסוף הקיץ, שמע הילד, רבי דובער, שיחה בין הרופא למלמד, בה התאונן הרופא שהוא "עוד לא הספיק להכין את העלוקות". (= עלוקות הן סוג של תולעים טבעתיות).

לשם מה צריך רופא עלוקות ?

באותה תקופה, טרם ההתפתחות המדהימה של הרפואה, היו הרופאים 'אוספים' במהלך הקיץ, עלוקות. ובאמצעותם היו מטפלים בחולים במהלך השנה. מדובר בטיפול במערכת הדם, שמטרתו לאזן את לחץ הדם ולהוציא מהגוף דם פגום. בזמן החורף היו העלוקות מסתתרות מפני הקור.

כשחזר הילד לביתו באותו יום, הוא נכנס בדרכו לבית המדרש, וראה שבאחד החדרים יושבת קבוצת חסידים ועסוקה בדיבורי שחוק.

נענה הילד ואמר להם: "אנו כבר בעיצומו של חודש אלול, ועדיין לא הכנתם את העלוקות, ולכן הנכם צוחקים !..." ועזב את המקום.




  נבנה ע"י WebEmpire