ספר תורה אור





ספר המצוות להרמב"ם:


הסיפור השבועי:



הרב ישראל בוטמן ע״ה
השיעורים באתר לעילוי נשמת הרב ישראל בוטמן ע״ה השליח הראשון של הרבי לנהריה
נלב״ע ו׳ אדר ב׳ ה׳תשע״ד

המייל השבועי


כשהסבל למעלה מהכוחות - יש גם פתרון...!

בליל שבת האחרון, השתתפתי בהתוועדות מיוחדת, עם הרב יוסף אברהם העלער שי', ראש "כולל מנחם" ומרבני שכונת קראון הייטס, בין הדברים הוא סיפר על אחד מידידיו שסבל ייסורים קשים ברגליו, עד שלא היה מסוגל ללכת למגינת ליבו, והרופאים לא מצאו מה הגורם לייסורים,

בצר לו, ביקש אותו ידיד מהרב העלער, לכתוב לרבי אודות הכאבים ולבקש עצה וברכה, הרבי הגיב במילה אחת "סיאטיקה ?", דהיינו, שיתכן שזו המחלה הגורמת לכאבים ברגליו (מדובר בכאבי גב שמקרין לרגל לכל אורך מסלולו של העצב הסיאטי), הרופאים בדקו שוב ולדעתם, לא זו היתה הסיבה,

כך עברו עוד שנתיים של סבל, ואז ביקש הידיד, שהרב העלער יכתוב על כך שוב לרבי, הפעם היתה התשובה שמאחר ולפי דבריו הוא סובל ייסורים שלמעלה מכוחותיו, שייתן ממון לצדקה בסכום שלמעלה מכוחותיו !

וכך עשה, ותוך מספר שבועות נרפא לגמרי, ואז גם הוכח שאכן סבל מסיאטיקה...




עֲצָמוֹת - לא מה שחשבת !...

באחת העיירות, הסמוכות לליאזנה שברוסיה הלבנה, התגוררה אישה אלמנה עם שתי בנותיה ובנה. ביתם שימש גם כפונדק דרכים לפרנסתם.

הבת הבכירה נישאה לאברך למדן וירא שמים, וגם אחר הנישואין הוא נשאר עם זוגתו להתגורר בבית חמותו והמשיך בתלמודו.

כאמור, שימש הבית גם כפונדק, אליו היו באים הנכרים ללגום כוסית יי"ש, וביניהם היה מגיע גם כומר העיירה, שאהב להתרועע עם האברך ולהתווכח עמו בענייני דת. תמיד היה האברך מנצח את הכומר, וזה פיתח אצלו גאווה וגסות רוח.  חבריו ניסו להניא אותו מהדיונים הממושכים עם הכומר, אך ללא הצלחה.

כעבור זמן הציע הכומר לאברך, לבוא עמו לעיר הגדולה, להתווכח בענייני דת גם עם ראש הכמרים. בתחילה הוא מיאן לעשות זאת, אך הכומר המשיך לדבר אתו על כך שוב ושוב, עד שהאברך התפתה לנסוע, ואף שהה שם מספר ימים, בהם התייחסו אליו הכמרים בהדרת כבוד.

הדבר חזר על עצמו מספר פעמים, ולתקופות ממושכות יותר, עד שהאברך עזב לגמרי את ביתו ושלח מכתב לאשתו, בו סיפר שהוא מתגורר אצל ראש הכמרים, והובטח לו, שאם יישאר שם, יקבל משרה חשובה ומכובדת.

כשקלטו אשתו וחמותו את המשמעות המבהילה של המכתב, שבעצם הוא עומד להמיר את הדת, נסעו בבהילות, לאדמו"ר הזקן והתפרצו לבית מדרשו ביללות ובבכי, בזעקת "הצילו !" הם התחננו שהרבי יציל את חתנם משמד !




משאלה של ילד...

במשך שנות מלחמת העולם השנייה הייתה לנו בשיקגו קרן הצלה, שמטרתה הייתה לסייע לפליטים. עם סיום המלחמה היו בקרן כ -  180,000 $, את הכספים העברנו ליהודים שנסעו לארץ ישראל ולפריז. היה יהודי יקר שתרם רבות לקרן ההצלה, ואף היה מעורב בה מאוד, שמו ר' שמואל ברוידא".

חושיה של שפרה חנה התחדדו, הן מדובר בסבה...

המשיך הרב הכט: "הרב ברוידא רצה לנסוע בעצמו אחרי המלחמה לפריז, להיפגש שם מקרוב עם הפליטים ולחלק להם כספים. כשחזר מנסיעתו, אמר לי: 'הרב הכט, אני רוצה לחלוק עמך חוויה שלעולם לא אשכח. נפגשתי עם המון פליטים והתעניינתי מאוד במצבם. ואז בחרתי ילד אחד מילדי הפליטים. ואמרתי לו: ראה נא, ילד יקר, אני נוסע בחזרה לאמריקה, האם יש משהו שאתה מאוד מאוד רוצה ? אני רוצה למלא משאלה אחת גדולה בשבילך'.

חשבתי, אמר הרב ברוידא, שהילד יבקש, דבר מה שלא היה יכול לקבל בזמן המלחמה: סוכרייה, בגד חדש או צעצוע. ואולי אוכל טוב... הילד היה רק בן שמונה, ומה הוא ביקש ממני ?!  הוא אמר לי בקול נרגש: אני רוצה לבוא אתך לאמריקה ולראות את הרבי !"     




הכנת כבר את ה'עלוקות' ?...

רופא העירה, ר' אברהם, היה גר בשכנות למלמד, ולעיתים הי' נכנס הרופא לשוחח עם שכנו המלמד.

באחד מימי חודש אלול, בסוף הקיץ, שמע הילד, רבי דובער, שיחה בין הרופא למלמד, בה התאונן הרופא שהוא "עוד לא הספיק להכין את העלוקות". (= עלוקות הן סוג של תולעים טבעתיות).

לשם מה צריך רופא עלוקות ?

באותה תקופה, טרם ההתפתחות המדהימה של הרפואה, היו הרופאים 'אוספים' במהלך הקיץ, עלוקות. ובאמצעותם היו מטפלים בחולים במהלך השנה. מדובר בטיפול במערכת הדם, שמטרתו לאזן את לחץ הדם ולהוציא מהגוף דם פגום. בזמן החורף היו העלוקות מסתתרות מפני הקור.

כשחזר הילד לביתו באותו יום, הוא נכנס בדרכו לבית המדרש, וראה שבאחד החדרים יושבת קבוצת חסידים ועסוקה בדיבורי שחוק.

נענה הילד ואמר להם: "אנו כבר בעיצומו של חודש אלול, ועדיין לא הכנתם את העלוקות, ולכן הנכם צוחקים !..." ועזב את המקום.




רק תושיט את ידך ... ותצליח !

באחת האספות שהתקיימו בעיר פ. שבפולין, אצל רב העיר, הרב מאיר שפירא ז"ל, ישבו כמה מראשי הקהל, ודנו, בעניין חשוב, שהיה נוגע להצלת רבים מהקהילה,

בשלב מסוים הגיעו למסקנה שיש קושי רב לבצע את הדבר, ואין בידם את האמצעים הדרושים לכך, והם חשבו 'להרים ידיים', דהיינו להתייאש.

הרב שפירא שנכח במקום, סיפר להם את סיפורה של בת פרעה ושאל שאלה, שבעצם כל אחד מאתנו אולי שאל את עצמו או היה אמור לשאול את עצמו, מה חשבה בת פרעה כשהושיטה את ידה הקצרה לתיבה שנמצאת במרחק רב ? כל אחד יודע מהי אורכה של יד וברור הרי שאין שום תועלת בהושטת יד, במצב זה. אין שום סיכוי להצליח במשימה ולהוציא את התיבה ממקום המצאה בהושטת יד.

אלא, סיים הרב בהתלהבות, בת פרעה באה ללמד אותנו משהו, היא רוצה לומר לנו שהאדם צריך תמיד לחתור למטרה, גם אם היא נראית רחוקה מהשיג ידו, אל לו להתייאש, אלא צריך להשתדל לחזק את האמונה והביטחון בה',

כשמתקדמים למטרה – מצליחים !




מתנה למלך המשיח !

ביום שיבוא משיח, בני ישראל יהיו טרודים בפרנסתם. סוחר הבדים יעמוד בחנותו וימדוד בד; בעל בית המרזח יעמוד מאחורי הדלפק וימזוג ‘משקה’ לדורשים, הסנדלר יחבר פיסות עור למנעלי רגליים, וכן הלאה.

וכך לפתע פתאום, בעיצומה של המלאכה, יישמע מן הרחוב קול רעש גדול. הסוחר יתפלא וישאל את הלקוח, מה פשר קול הרעש שנשמע כעת ? ובכל זאת הוא ימשיך במלאכתו כהרגלו.

כשיגבר הרעש ויתחזק, ייצא הלקוח אל מחוץ לחנות, ויראה כי המון יהודים, אנשים נשים וטף, תלמידי חכמים ופשוטי עם, אצים רצים בחיפזון, וכשיברר מה קרה, הם יענו לו תוך כדי מרוצה, משיח בא ! אנו רצים לבית הכנסת ולבית המדרש לחטוף עוד תפילה, לומר עוד פרק תהילים, ללמוד משהו, שכן זו ההכנה היחידה שנוכל להתקרב לקדושה. כי מלך המשיח לא מתחשב בכסף או בזהב, רק בקדושה ובטהרה. והלקוח מה יעשה ? הוא יצטרף וירוץ יחד איתם אל בית המדרש.

הסוחר יעמוד וימתין לשובו של הלקוח, לתת לו את אשר הזמין. ולפתע ינסר בחלל העיירה קול תקיעת שופר. הסוחרים יקפצו ממקומם, ויצאו החוצה לראות מה קרה. וכשיודע להם כי זה קולו של המשיח וכי הוא הגיע, ימהרו גם הם להצטרף להולכי בית המדרש.

ואז יבוא ענן גדול, וייקח עמו את כל מי שכבר 'מוכן' להיכנס במחיצתו של מלך המשיח. הנותרים בבית המדרש ימשיכו בתפילתם ותורתם, עד שהענן יבוא בשנית, וילקט קבוצה נוספת ששבו בתשובה. וכך יחזור הענן שוב ושוב עד שילקט ויקבץ את כל בני ישראל, ויביאם לירושלים ולבית המקדש.




יוסף הצדיק ומתכון של לביבה...

הכומר עיין בעלון וסקר את כל עמודיו. כשהגיע למתכון, בחן היטב את המרשם. כשסיים, השמיע לפתע קריאת התפעלות: 'בדיוק לביבות כאלו הייתה סבתי מכינה'.

הרב שיימאן נדרך למשמע המשפט הלא צפוי הזה, ושרל את הכומר: "סבתך לא הייתה אף היא פרוטסטנטית אדוקה?!".

הכומר השיב בפשטות כי סבתו הייתה יהודייה, אך היא ובעלה (הלא-יהודי) שמרו את זהותה היהודית בסוד. הם נפטרו בעודו ילד קטן, והוא זוכר ביקורים משותפים איתם בבית-עלמין יהודי, ואת טעם לביבות תפוחי-האדמה שהייתה הסבתא מכינה בחנוכה. וסיים ואמר: 'תמיד ידעתי שאני "רבע" יהודי, שכן חוץ מהסבתא, סבי והורי אבי הם אירים'.

הרב שיימאן לא היה צריך יותר מדי זמן בשביל להבין שבעצם הצ'פליין שלפניו הוא יהודי ! כיון שכך הוא החל להסביר לו שהואיל ואמו היא בתה של הסבתא היהודייה, הרי שהוא יהודי 'מלא' ולא 'רבע יהודי' בלבד, כי על-פי ההלכה, מעמדו של היהודי, נקבעת על פי האם.

הכומר שהיה המום. התקשה מאוד לקבל את התגלית החדשה, אך אט-אט התאושש והדברים חדרו להכרתו. בו-במקום הוצע לו להניח תפילין. הוא נענה בחפץ לב. השליח כרך את רצועות התפילין על זרועו וראשו ואמר איתו 'שמע ישראל'. הוא היה נרגש ועם זה הייתה לו הרגשה מוזרה בגלל הניגוד הבולט והצורם בין הנחת התפילין ובין כל מה שהוא מייצג.

הרב שיימאן חזר לביתו נסער מהגילוי. אך לא הסתפק בעדותו של הכומר, אלא רצה לוודא את הדברים. הכומר סיפר לו על דודה זקנה שלו, המתגוררת בעיר פאוריה באילינוי. באמצעות שליח חב"ד בעיר, הרב אלי לנגזם, יצר קשר עם האישה הזקנה והוא והכומר נסעו אליה. הדודה אישרה מיד את סיפורו של הכומר. היא העידה כי היא זוכרת היטב את ברית-המילה של מייק, כאשר נקרא שמו בישראל 'מרדכי חיים' !




לשים לב גם לעטיפה ...!

בשנותיה הראשונות של חסידות חב"ד בארצות הברית, היה החסיד הרב ישראל ג'ייקובסון ז"ל אחד מחשובי העסקנים. הוא גם עמד בראש ארגון אגודת חסידי חב"ד.

בשנת תרצ"ז (1937) הוא נסע מארצות הברית, לבקר אצל הרבי הריי"צ נ"ע, הרבי הקודם מליובאוויטש. שהי' באותם שנים באירופה. בין השאר דיבר אתו הרבי על הבדלים בסגנון הדיבור שהי' אצל אדמו"רי חב"ד, כשנתנו הוראות לחסידים.  וכך אמר לו: סבי (האדמו"ר רבי שמואל, הרבי המהר"ש נ"ע) היה רגיל לצוות. אבי (האדמו"ר רבי שלום דובער, הרבי הרש"ב נ"ע) היה רגיל לומר. ואני אומר באופן שנראה לי. אבל יהיה הסגנון אשר יהיה, תמיד צריך לציית.

ברבות השנים זכה הרב ישראל ג'ייקובסון להיות גם מחסידיו של הרבי מליובאוויטש הנוכחי. ואז הוסיף הרב ישראל ואמר (בהמשך לתיאור סגנון דיבורם של האדמו"רים): "והרבי שלנו רק מציע..."  




ההצלחה שלך, היא ההצלחה שלי... !

הרב נחמיה וילהלם בן דודי, דמות מוכרת מאוד ואהובה על הכל, הוא שליח הרבי בבנגקוק-תאילנד, הוא זכה להקים את ה'בית חב"ד' הראשון בעולם, שמיועד למטיילים. בית חב"ד שהפך ל'אב טיפוס' להרבה נוספים שקמו בעקבותיו, במקומות שונים בעולם.

הרב נחמיה שיתף אותי בסיפור מעניין, על התפתחותם של בתי חב"ד למטיילים, שקמו בדרום אמריקה.

לפני כעשור, התפרסם מחקר בנושא: "לאן זורמים התרומות של העשירים היהודים בעולם". המחקר התמקד בשנים  1995-2005

הנתונים שהתפרסמו היו מדהימים. דובר שם על תרומות בסכומים אדירים של מיליארדי דולרים. החלק היותר מפתיע במחקר, היה הפילוח לאן זרם הכסף...

84 %  מהתרומות הועברו למוסדות של גוים,

12 % למוסדות של יהודים שאינם שומרי מצוות,

ורק 4 % מהתרומות הועברו למוסדות דת ברחבי העולם.

הסיבה, כפי שהופיע במחקר, למיעוט תרומות למוסדות דת הייתה, כי... 'הם לא "בנויים" לסכומים גדולים'.

הרב חיים יוסף שי' קנטור השליח והרב הראשי לתאילנד,. שיתף את הרב נחמיה במחקר המעניין, ואף הציע, "לצאת מהקופסה", ולפתח חזון - להקמת רשת בתי חב"ד למטיילים, גם אם כרגע התכנית נראית רחוקה, ועל אף שזה רק בגדר 'חלום', בכל זאת חייבים לשרטט תוכנית מסודרת.

וכך עשו, הם רשמו את ה'חלום' על הנייר, זמן רב הקדישו באותם ימים לבנות תוכנית מפורטת, להקמת 5 בתי חב"ד חדשים למטיילים, בתקציב של 5 מיליון דולר.




עונג שבת !

נולדתי ביישוב נווה אילן שבמטה יהודה, מעודי לא שמעתי כלום מענייני יהדות, וכך גדלתי רחוק מכל סממן יהודי. כשסיימתי את השירות הצבאי חיפשתי מקום בעולם לטייל בו, נזכרתי שיש לי קרובי משפחה בעיר החוף סן דייגו שבקליפורניה, ביום בהיר אחד  ללא כל תיאום מראש 'נחתתי' אצלם... מאחר שלא היה ביכולתם לארח אותי, מצאתי את עצמי מחפש מקום לינה בבית חב"ד באזור.

בבית חב"ד קיבלו אותי בסבר פנים יפות. הם, להפתעתי, לא דרשו ממני תשלום כספי. כל שנדרשתי היה 'רק' להתחייב להשתתף בתפילות, להניח תפילין ולהשתתף בסעודות השבת.

'מחוסר ברירה' הסכמתי ל"תשלום" הלא שגרתי, הנ"ל ואכן התחלתי להיות נוכח בתפילות, להניח תפילין בכל יום, ואף השתתפתי בסעודות השבת. כלפי חוץ הייתי מכבד את שמירת השבת אבל בחדר – עשיתי מה שהיותי רגיל לעשות בכל שבת... במהלך היום הייתי מטייל באזור ונהנה מהחיים... במשך הזמן התחברתי לאדם מקומי וטיילנו יחדיו.

באחד מימי ראשון, יצאתי עם החבר לטיול בטיחואנה שבמקסיקו. עיר ששוכנת בגבול ארה"ב, סמוך לסן דייגו. טיילנו שם כל השבוע וביום שישי היינו בדרכנו חזרה לארה"ב. כשהגעתי למשטרת הגבולות חיכתה לי הפתעה לא נעימה,  נציג ההגירה החליט לעכב את כניסתי למדינה. לטענתו, לא הייתה בידי אשרת כניסה מתאימה. הייתי ממש נסער, לא היה לי לאן ללכת. ובמצוקתי טענתי, שאני יהודי דתי ואני חייב להגיע במהירות לדירתי שבסן דייגו, כדי שאוכל לשמור את השבת.

פקיד ההגירה היה קשוח במיוחד ולא התייחס כמובן לטענה זו. 




  נבנה ע"י WebEmpire