ספר תורה אור





ספר המצוות להרמב"ם:


הסיפור השבועי:



הרב ישראל בוטמן ע״ה
השיעורים באתר לעילוי נשמת הרב ישראל בוטמן ע״ה השליח הראשון של הרבי לנהריה
נלב״ע ו׳ אדר ב׳ ה׳תשע״ד

המייל השבועי


איך יוצאים מהביצה ?...

סוחר עירוני עשיר, שדם כפרי זרם בעורקיו, פיתח תחביב מעניין. הוא הקים חווה, אליה אסף סוסים מובחרים מכל רחבי תבל. סוס פולני אציל ומובחר לצד סוס בולגרי משובח. באבוס אחד סעדו סוס מרוקאי עם סוס יווני מגזע ידוע והיה גם סוס מצרי בריא וחזק.

לעיתים קרובות אהב הסוחר לצאת למסע עם סוסיו, כשהקפיד לגוון ככל האפשר. יום אחד רתם ששה סוסים מהמובחרים שבחוותו: פולני, צרפתי, לבנוני, תימני, איטלקי והונגרי. עלה על המרכבה ויצא לטיול.

תוך כדי רכיבה, נקלעה המרכבה לביצה טובענית. הסוחר לא נבהל. אם לא יחלץ אותו הצרפתי, כך חשב, יעשה זאת ההונגרי. אם ייחלש התימני, האיטלקי יאזור עוז.

ואכן הוא הצליף באחד מהם. הסוס נבהל והחל למשוך במרץ את המרכבה, אך היא נשארה בבוץ ולא זזה. המשיך הסוחר להכות ולגעור כל פעם בסוס אחר. הסוסים התכווצו והתאמצו כל אחד בתורו, אך ללא הועיל, אט אט הוא קלט שהפעם הוא ב'בוץ אמתי'.

שעה עגומה עברה והנה נשמע מאחוריו קוק שקשוק עגלה. בתקווה הביט הסוחר לאחוריו, אך כשראה את הסוסים הכחושים הרתומים לעגלה המתקרבת, הבין שמהם לא תצמח הישועה.

העגלה התקרבה ו... כמובן שגם היא נתקעה בבוץ. העגלון הצליף על גבי שני הסוסים הכחושים, ולמרבה הפלא, תוך כמה דקות נחלצה העגלה מהביצה. הסוחר ההמום פנה לעגלון, וביקש ממנו הסבר ל'כישוף' שהתרחש לנגד עיניו.




'חג פלֵיטָתֵנו'

למחרת בבוקר העמיס שלמה את כל מיטלטליו על עגלתו, ויצא עם אשתו וילדיו אל הדרך המובילה אל העיר הגדולה, הרחק משליטתו של הפריץ. בעודו נוסע בשבילי הכפר, הגיחה לפתע מולו עגלה מפוארת רתומה לארבעה סוסים אבירים. פניו של שלמה החווירו כשהבחין שזוהי כרכרתו של הפריץ. הוא חשש שהפריץ יגלה שהוא בורח ממנו. ברגע האחרון עלה במוחו של שלמה רעיון מבריק. הוא נופף בידו אל הפריץ וקרא: 'שלום לך אדוני הפריץ הנכבד. אני נוסע העירה לחגוג את החג, עם אחיו היהודים, ומיד כשאשוב אכנס אליך ואסדיר את חובי'.

'חג ? איזה חג ?' תמה הפריץ. 'אני מכיר את החגים היהודיים - פסח, שבועות וסוכות, אבל אף אחד מהם לא חל בעונה הזו של השנה'.

'אתה צודק, אדוני הפריץ', ענה שלמה, 'החג הזה נקרא 'חג פלֵיטָתֵנו', והוא חג חשוב מאוד אצלנו היהודים'.

''חג פליטתנו' ?' המהם הפריץ. 'מעולם לא שמעתי על החג הזה. סע לשלום ומיד לאחר החג אל תשכח להגיע אלי עם הכסף'. שלמה הודה בליבו לקב"ה שנחלץ מהצרה, ומיהר להמשיך בדרכו ולהתרחק מהכפר ומשליטתו של הפריץ.

למחרת בבוקר נקלע הפריץ לעיר הסמוכה, והופתע לראות שבתי המסחר של היהודים פתוחים כבכל יום. הוא ניגש ליהודי הראשון שפגש ושאל: 'אמור לי, הכיצד אתם עובדים כרגיל, למרות שהיום חג אצלכם?'

היהודי פער עיניים בתימהון: 'חג? איזה חג היום?'

'היהודי שחוכר ממני את בית המרזח אמר לי בפירוש שהוא נוסע לחגוג חג עם אחיו היהודים'.  אמר הפריץ.

היהודי הבין מיד שמאחורי ה'חג' מסתתר משהו אחר. והתעניין, 'איזה חג אמר לך החוכר שהוא חוגג?'  'הוא אמר שקוראים לזה 'חג פליטתנו',' אמר הפריץ.

היהודי שהבין מה קרה כאן... אמר, 'בוודאי, איך יכולתי לשכוח ?'  ''חג פליטתנו' הוא חג חשוב ביותר אצלנו'.

'אז אם היום חג, מדוע כל החנויות שלכם פתוחות?' שאל הפריץ בחשדנות.

'אסביר לך,' אמר היהודי הפיקח. ''חג פליטתנו' הוא לא כמו פסח וסוכות. אין לו יום קבוע, אלא כל יהודי חוגג אותו כאשר מגיע זמנו...'




לפתע התגלתה הנשמה...

באחד מימי שישי אמר לי אחד מבעלי החנויות, שיש לו אתגר עבורי. והוסיף, שאם אצליח במשימה, הוא מתחייב לתת מידית סכום נכבד לצדקה. הבנתי שמדובר באתגר לא פשוט ונדרכתי לשמוע מה בפיו...

'בחנות בגדים פלונית הממוקמת בקצה המתחם יושב יהודי שמצהיר כבר שנים שהוא אתאיסט גמור,  בוא נראה אם תצליח להניח לו תפילין' !...

ניגשתי בצעדים בטוחים לחנות הבגדים, והצעתי לבעליו להניח תפילין, אך הוא סרב בתוקף. בדרך כלל אינני מנסה ללחוץ על הסרבנים, אבל הפעם... אני במבחן. ומשקיפים עלי מרחוק...

ניסיתי לדבר על ליבו, והסברתי לו שבסך הכל נדרש ממנו להקדיש 2 דקות למצווה חשובה זו, אך הוא סרב וסיפר לי שהוא נשאר שריד אחרון מכל בני משפחתו שנספו בשואה, ומאז אינו מניח תפילין ואף אינו מעוניין לשמוע שום דבר הקשור ליהדות. הוא תיאר לי בכאב את מה שחווה מול עיניו, את רצח כל בני משפחתו היקרים, וסיים ואמר שמאז נשארה לו השאלה "איפה היה אלוקים ?" ולטענתו, הוא הצהיר באופן חד משמעי שהוא איבד את האמונה.

היה ברור לי שאסור לדון אדם במצבו, וכלשון חז"ל 'אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו', אבל לא התייאשתי, וניסיתי בכל זאת לדבר אל ליבו. אך נתקלתי בחומה בצורה !  הוא לא היה מעונין לשמוע שום דבר בנושא.

באותו רגע נשאתי בליבי תפילה לה' שיכניס לי בפי מילים מתאימות, שיצליחו לגלות את נקודת היהדות של היהודי היקר. ושיתברר, גם לו, שהוא, למרות הכל, יהודי מאמין !

אינני יודע מהיכן לקחתי את האומץ, אך פתאום מצאתי את עצמי אומר לו בהתרגשות: לפי התיאור שלך, איני מבין איך אתה עומד עתה כאן לפני ?... אם כל מה שהתרחש שם היה רק מהלך טבעי, הרי גורלך היה צריך להיות כגורלם... ובעצם לא היינו אמורים בכלל לדבר עכשיו. אלא ברור שהקדוש ברוך הוא היה שם באותה שעה ממש. והסיבה שרק אתה נשארת שריד אחרון מכל משפחתך, זה רק בגלל שבורא העולם החליט להציל אותך מהכלל ולהביאך לחוף מבטחים. וב"ה הצלחת להקים משפחה וכו'.




יהודי (לא) בודד בגיאנה...

במדינת גיאנה, השוכנת בחוף הצפון מזרחי של דרום אמריקה. עבד מר שמואל בענף היהלומים של המדינה. באחד הימים, בזמן העבודה הוא הביט אל צג האבטחה, וראה יהודי דתי עומד בפתח. הוא שפשף את עיניו כדי לוודא שאינו חולם, משום שמאז שהגיע לגיאנה לא הזדמן לו לפגוש אף יהודי. הוא כמובן פתח לו את הדלת ואז פגש לראשונה את החסיד ר' יצחק נמס.

ר' יצחק היה חסיד חב"ד שלפרנסתו התעסק בענף הבולים. גם נסיעתו לגיאנה הייתה למטרה זו. אך יהודי כמו ר' יצחק לא עושה שום דבר בלי לקבל תחילה את ברכת הדרך מהרבי. לשם כך עבר ליד הרבי באחד מימי ראשון לפני נסיעתו. הרבי ברכו ונתן לו שטר של דולר לצדקה. ואז, נתן לו דולר נוסף, ואמר לו, שימסור זאת ליהודי בגיאנה.

כשר' יצחק קיבל את השליחות, החלק העסקי של הנסיעה הפך אצלו לחלק שולי... ומטרת הנסיעה הייתה אצלו לא העסקה כלכלית לשמה נסע, אלא מציאת היהודי, וקיום שליחותו של הרבי.

מהרגע שהגיע ר' יצחק לגיאנה, הוא פתח בחיפושים נמרצים אחר יהודי מקומי. עד מהרה התברר, כי זו משימה לא קלה. עלעול בספר הטלפוני, חיפוש שמות שנשמעים יהודיים לא הניב דבר, בכל מקום קיבל תשובה זהה: אין יהודים בגיאנה !

אחרי כמה ימים של חיפוש לא מוצלח, היה ר' יצחק מאושר לגלות כי ישנו, לפחות יהודי אחד באזור - סוחר יהלומים מאנטוורפן, בלגיה - וכך הוא מצא את דרכו למר שמואל. כשהתעניין אצלו ר' יצחק אם הוא מכיר יהודים במקום, נענה, שהוא כבר חמש שנים בעיר ולא נפגש אף לא עם יהודי, ומסתבר שאין יהודים בגיאנה.
אבל רבי יצחק היה נחוש בדעתו. היה לו ברור שאם הרבי אמר לתת את הדולר ליהודי מקומי, וודאי שהוא נמצא.




יש לך מטען לטלפון ?....

ר' שמעון שמע את חברו ר' יעקב מספר בהתלהבות בכיכר השוק, על החֲבִיתִיּוֹת הטעימים, הבְּלִינְצֶ'ס, שזוגתו הכינה בבית.

ר' שמעון הגיע לביתו, וביקש מזוגתו שתכין גם היא בְּלִינְצֶ'ס טעימים דומים לאלו שחברו תיאר... זוגתו הסכימה בשמחה להירתם למשימה, אך ביקשה מבעלה שיבקש מחברו ר' יעקב את המתכון לעריכת בְּלִינְצֶ'ס, כדי שתדע איך להכינם בבית.

כעבור מספר ימים הביא ר' שמעון לאשתו את המתכון המבוקש.

כך וכך ביצים, כמות של סוכר, קמח כמובן, חלב, שמן וכו'.

ואז אומרת האישה לבעלה, אבל אין לנו ביצים בבית ?.

-         שיהיה בלי ביצים – העיקר שיצא בְּלִינְצֶ'ס.

אבל גם סוכר אין לנו בבית ?

-         נו שיהיה בלי סוכר – העיקר שיצא בְּלִינְצֶ'ס.

וחלב גם אין...

-         שיהיה בלי חלב – העיקר שיצא בְּלִינְצֶ'ס.

לא קשה לתאר מה יצא בסוף, ואיזה טעם היה לבְּלִינְצֶ'ס....




ה'חמין' - מתכון מנצח !...

גדוד של קוזקים דהר אל חזית הקרב מול חיילי הצבא האדום. בדרכם, הגיעו בליל שבת לעיירה יהודית והחליטו להתעכב שם ללינת לילה.

כדרכם, שתו והשתכרו עד שנפלו בתרדמה. אחד הקוזקים שכנראה שתה יותר מחבריו, לא הצליח להתעורר בבוקר יחד עם חבריו הלוחמים, ושקע בשנתו עוד מספר שעות. כשהתעורר התברר לו שנשאר לבדו, וכי הגדוד עזב כבר את המקום לפני מספר שעות. הוא נבהל והחליט לרדוף אחריהם ולנסות להדביקם.

לפני יציאתו לדרך, נכנס הקוזק לבית אחד היהודים מתושבי העיירה, כדי לקחת עמו משהו כ'צידה לדרך'... וכשראה את סיר החמין על הפלטה, לא חשב פעמיים והוריק את הסיר הרותח לתוך הכיסים שבאוכף הסוס.

כשהסוס חש בכל עצמותיו את החום הלוהט של ה'חמין', הוא נתקף בבהלה והחל לדהור בכל כוחו במהירות עצומה, כשהקוזק יושב על גביו. במנוסתו המהירה הוא הדביק את גדוד הקוזקים, אך הוא לא עצר שם, והמשיך בדהרה בכל כוחו אל תוך שורות האויב...

חיילי האויב, זיהו את הסוס עם הקוזק שרכב על גביו כחלוץ של כל מחנה הקוזקים, והבחינו שהוא דוהר בצורה כזו ששום דבר בעולם לא יוכל לעצור אותו, הם נתקפו בבהלה, הפנו עורף ונסו על נפשם.

כך הוכרע הקרב לטובת הקוזקים ללא מלחמה כלל. במחנה עברה ה'בשורה', שחמין רותח ניצח בקרב...




אדם מקשיב רק למה שמחשיב !

חוואי אחד, עזב לכמה ימים את קסם העיזים, את נעימת הפרות והגיע לבקר חבר בעיר הגדולה והמתועשת ניו יורק.

כחלק עיקרי מן הביקור, הכיר לו חברו את אחד הרחובות היותר מרכזיים בלבה של מנהטן. הרחוב רגש ורחש, עשרות אנשים התרוצצו ממקום למקום, מכוניות גדשו את הכבישים וצפרו בעצבנות, צופרי אמבולנסים וניידות משטרה ייללו ללא הרף, צהרים טיפוסי.

עוד הם מטיילים להם לאיטם ברחוב, צהל לפתע החוואי, "הי, כמה זה נפלא ! אני שומע כאן צרצר".

"צרצר" ? קרא חברו בחוסר אמון, 'אתה מדמיין!' חרץ בפסקנות. כאן זה לב לבה של ניו יורק ולא איזו חוה טיפוסית. תפסיק לחשוב על האווזים שהשארת ועל שדות החיטה ולא תשמע בדמיונך צרצורי צרצרים...

החוואי שתק לרגע, נד בראשו ואמר 'לא חבר, תשמע טוב, נכון, זו לא חווה אבל אם תקשיב טוב תבחין שיש כאן צרצר והוא מצרצר'. אולם החבר העירוני התווכח וטען שאין כזה דבר כאן. החוואי, עצר לרגע ופנה לעבר עציץ בטון ענק שבו היה שתול שיח ירקרק, חיטט במיומנות בין ענפי השיח ובתרועת ניצחון שלף משם צרצר.

החבר העירוני התפעל ואמר, 'כנראה יש לך שמיעה מיוחדת, משהו יוצא דופן, שמיעה של אחת למיליון'.

'לא ולא', ענה החוואי, ' יש לי שמיעה רגילה בהחלט. הכל תלוי במה שאתה רוצה להקשיב לו. אדם מקשיב רק למה שהוא מחשיב'.




יש מלאכים על הגג ?...

כדי להמחיש להם את ההבדל, ביקש רבי יהונתן מהכומר לצאת עמו לטיול לילי ברחובה של עיר, ולשתף עמו פעולה ב'תרגיל' שהכין. כשהתקרבו לבניין גבוה נעצר רבי יהונתן והביט לגג הבניין וגם הכומר עשה זאת. כשעבר במקום אדם זר וראה אותם מביטים כלפי מעלה, הסתכל גם הוא לאותו מקום. ואז פנה רבי יהונתן לכומר והסב את תשומת ליבו ל'מלאכים' הנמצאים שם למעלה... והכומר הנהן בראשו שאכן גם הוא רואה אותם...

האדם השלישי שראה את התפעלותם מ'המלאכים', הצטרף אף הוא ל'ראיית' המלאכים, וכך הצטרף עוד אחד ועוד אחד, ותוך זמן קצר כבר היה קהל גדול שהתפעל מהמלאכים שהיו על הבניין...

כשהמשיכו בדרכם  סיכם רבי יהונתן ואמר שההמון הנוצרי האמינו במלאכים שראו, כי סמכו על ראיית הכומר... עתה הוחלט לעשות ניסוי דומה אצל בני ישראל.

הכומר התבקש לשלוח לשבת הקרובה נציג לבית הכנסת של רבי יהונתן להיווכח בעצמו בתרגיל שהכין הרב. כשעלה רבי יהונתן לדבר לפני הקהל, פתח וציין את שם פרשת השבוע, אך אמר במכוון שם של פרשה שונה... מיד החלו קריאות בינים מתוך הקהל ש'תיקנו' את הרב וציינו את הפרשה הנכונה... גם כשהרב ניסה להמשיך בשלו, הוא לא הצליח. הקהל לא הסכים לקבל את 'הטעות'. עד שהרב נאלץ להודות בטעותו...




קולמוס הנפש !

בתחילת דרכו בשליחות הרבי, היה הרב שלמה קונין שי' מבקר בקמפוסים שונים ברחבי ארצות הברית ונותן הרצאות ושיעורים ביהדות. זה היה בעידן ההִיפִּים (Hippies)  חברי 'תרבות הנגד' של צעירים בארצות הברית.

בין השאר הוא ביקר באוניברסיטת ברנדין, שם שהה ימים אחדים לסדרת שיעורים. אחד הסטודנטים שם לו למטרה 'למרר' את חייו בשאלות שונות ומשונות, אותו בחור טען שהוא אתאיסט גמור, ופשוט לא נתן לרב קונין מנוחה בהרצאות... היה נראה שמנוי וגמור עמו להוציאו משם כשידו על התחתונה.

לאחר כמה ימים של התגוששויות בינו לסטודנטים, כשאותו 'אתאיסט' נוטל חלק בראש... עלה במוחו של הרב קונין רעיון, ללמדם ניגון חב"די עמוק.

בתחילה ניגן לבדו, וכך חזר עליו שוב ושוב, עד שהניגון התחיל להיקלט ואט אט הצטרפו חלק מהסטודנטים. הרב קונין שם לב, שאותו בחור יושב מכונס במקומו ומקשיב בריכוז לניגון.

לאחר שעה ארוכה, ניגש אליו אותו סטודנט ואמר בקול חנוק: 'ראביי 'הרסת' אותי עם הניגון, אני לא מאמין שזה קורה לי'. והחל לספר בהתרגשות את סיפור חייו.

הוא גדל בחווה מבודדת במדינת איווה (Iowa) באמצע השממה, 'כל יהדותי הסתכמה בכך שידעתי שאני יהודי'. בביתם התגורר גם הסבא, אדם זקן וישיש שהצטרף לדירתם כשהיגר מברית המועצות. הסבא היה יהודי מאמין ושומר כשרות. ולכן היה ניזון רק מפירות וירקות והיה מבשל לעצמו ביצים קשות או תפוחי אדמה.




מתקרבים ל- 25,000 ...!

בשנת תשמ"ב (1982) הוא שירת כחייל קרבי. באחת מכניסותיו לשטח לבנון, ערב פרוץ 'מלחמת שלום הגליל', נפגע בכתפו מפליטת כדור. בתהליך השיקום מהפציעה, במרכז הרפואי 'זיו' בצפת, טייל יום אחד בעיר העתיקה. הוא עבר ליד בית חב"ד, בפתחו עמד הרב עופר שי' מיידובניק שהציע לו להניח תפילין. תגובתו הראשונה הייתה "לא מעוניין", אולם אחרי כמה מילות ריכוך נוספות, ניאות להיכנס פנימה ולקיים את המצווה.

קודם לכתו מהמקום, הגיש לו הרב עופר ספר 'תניא' מהדורת כיס. החייל המשתקם ראה בספר מעין קמע, הכניסו לכיסו ומאז לא נפרד ממנו. כמה פעמים אף ניסה לקרוא בספר, אך התקשה להבין את הנאמר בו.

כשהמלחמה נגמרה, נסע לטיול ארוך באירופה. בחזרתו ארצה, נקלט בחברת מחשבים גדולה. יום אחד הציע לו קרוב משפחה, להתלוות אליו לשיעור אצל החסיד הישיש, הרב מאיר בליז'ינסקי ז"ל. הרב חיים בכר, אז צעיר תל אביבי, היה רחוק מכל העניין. בכל זאת התעניין מה לומדים באותו שיעור. כששמע שלומדים 'תניא', החליט להצטרף. השנים הרבות בהן נשא את הספר הקדוש בכיסו, יצרו בליבו סקרנות ומשיכה.

הוא בא לשיעור אחד ולעוד שיעור, ומאז לא נפרד מהספר. כשהגיע לפרק ה', החל להניח תפילין באופן קבוע. בפרק י' החליט ללכת לסמינר ביהדות, ובפרק יג כבר ידע שזו דרכו.

הוא החל ללמוד בישיבת חב"ד בצפת, ונדהם לגלות כי הרב שמלמד בישיבה, הוא... אותו הרב עופר שי' מיידובניק שהניח עמו בשעתו תפילין, ונתן לו את ספר ה'תניא' הקטן.




  נבנה ע"י WebEmpire