ספר תורה אור





ספר המצוות להרמב"ם:


הסיפור השבועי:



הרב ישראל בוטמן ע״ה
השיעורים באתר לעילוי נשמת הרב ישראל בוטמן ע״ה השליח הראשון של הרבי לנהריה
נלב״ע ו׳ אדר ב׳ ה׳תשע״ד

המייל השבועי


מספריים שבורות וזקן שלם...

את הסיפור הבא שמעתי בימים האחרונים מ'כלי ראשון'. הקלטה מקורית ומרגשת מפי בעל המעשה, הלא הוא רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם זצ"ל, מי שהי' האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג.

רבי יקותיאל שתה את כוס התרעלה הנאצי, הוא גורש עם כל משפחתו לאושביץ, בזמן השואה האיומה. אשתו ואחד עשר ילדיו נספו, ובחסדי שמים הוא שרד. ובתום המלחמה אף הצליח לשקם את עצמו וזכה להקים בשנית משפחה וקהילה לתפארת.

רבי יקותיאל תאר את אחד המאורעות הקשים והמרגשים שחווה 'שם', תחת ציפורני הנאצים,

כשגורש למחנה ההשמדה, הי' ברשותו מספריים. למורת רוחו, בגזרת הנאצים הוא נאלץ מידי יום לגזוז בעצמו את זקנו, באמצעות המספריים , כדי להימנע מהשחתתו ע"י הגרמנים, בתער.

יום אחד, סיימו המספריים את תפקידם בעולם והם נשברו, ושוב לא הי' לו דרך לגזוז את זקנו. והוא אכן לא גזזם.

כשהיה בדרכו לעבודת פרך, יחד עם אחיו היהודים, ראה מולו את הקאפו הראשי, שהיה מוותיקי הממונים לפקח על האסירים. אותו קאפו היה אדם בעל אופי אכזרי במיוחד, עוד אחד מאותם "אוכלי אדם" ששרצו במחנות הרשע, חיי אנוש לא תפסו אצלו מקום.

כשהבחין הקאפו, שיש לרבי יקותיאל זיפי זקן בולטים, רץ לקראתו, והטיח בו מילים קשות על כך.

רבי יקותיאל התנצל, שלא הספיק להסתפר עד עתה, והבטיח... >>




כנראה היה שם שמח מאוד !...

בעבר הלא כ"כ רחוק, נסיעה לחו"ל לא הייתה ענין שבשיגרה. גם העלות הכספית הייתה גבוהה באופן יחסי ומנעה מאנשים רבים לטוס, בכל זאת, בני הזוג כ. נענו להזמנת קרובי משפחתם והחליטו להשתתף בחתונת יקירם בעיר הגדולה בנ.י. במיוחד שקיוו שזאת תהיה עבורם הזדמנות לבקר בחצרו של הרבי מליובאוויטש ולהיכנס אליו ליחידות.

ואכן הם השתתפו בחתונה המיוחדת, הם התפעלו ביותר מהרחבות הגשמית העצומה שהייתה שם בחתונה בנ.י. בכל התחומים. הם לא הורגלו לראות דברים כאלו במקום מגורם.

דבר אחד הם לא הצליחו 'לעכל' בשום אופן. הם ראו שאוכל 'טוב' בכמות רבה מאוד נזרק לאשפה. זה הציק להם מאוד עד כדי שהצליח להעיב על ההנאה של שמחת החתונה, הם יצאו משם מתוסכלים ומבולבלים ובתחושה קשה.

כעבור ימים ספורים הם זכו, כמתוכנן, להיכנס ליחידות אצל הרבי, ובפתק שהגישו לרבי הם ציינו שהגעתם לנ.י. הייתה כדי להשתתף בחתונה.

לקראת סיום היחידות, פנה אליהם הרבי ושאלם, 'איך היה בחתונה שהשתתפתם ?' הם לא התכוננו לשאלה כזו... וגם לא הרגישו נוח לספר 'לשון הרע' על מה שראו שם. ולכן שתקו... כשהרבי ראה שאינם מגיבים, אמר להם משפט קצר, 'נו, כנראה היה שם שמח מאוד!'...

כשיצאו מחדר הרבי, הם התבוננו בברכות ובדברים המיוחדים שזכו לשמוע מהרבי, וכששחזרו את מהלך החתונה הם הבינו, שהרבי היטיב לתאר את החתונה... אכן, השמחה הייתה שם עצומה באופן חריג. מעודם לא זכו להשתתף בשמחה כה גדולה. ואז הם הפנימו איזה מסר חזק לימד אותם הרבי ב'דרך אגב'.

מצד אחד הייתה בחתונה מעלה עצומה ושמחה חריגה. ולאידך היה שם גם חסרון שדורש תיקון. השאלה היא רק על מה בוחרים לשים לב... על מה שמים את הדגש !

הם למדו כי כל אדם צריך להתרגל להיות טוב עין, לראות ולהעצים בכל דבר את הצד החיובי והטוב.




יש כאן 'אוהל', אתה מוזמן להכנס !

היה זה בזמן המאבק העיקש בשלטון הבריטים כאן בארץ. פיצוץ עז נשמע בסמוך לבית המדרש של הרב יוסף צבי דושינסקי ז"ל.

ר' יוסף צבי נודע כפוסק הלכתי. הוא שימש גם כראש ישיבה, אשר שיעוריו המופלאים נודעו ברבים.

בעת הפיצוץ הנורא, היה ר' יוסף צבי שקוע בעומקה של סוגיה בגמרא, עסוק במציאת תירוץ לקושיה שעלתה בשיעור, ותלמידיו שישבו בדממה כדי לא להפריע לרבם הנערץ, נפוצו לכל עבר מרוב בהלה. בעת מנוסתם התרחשה מהומה אדירה בבית המדרש.

ר' יוסף צבי נותר בבית המדרש רכון על דפי הגמרא, וניכר היה בעליל שאינו חש כלל במתרחש סביבו.

אך ר' יוסף צבי לא נותר לבדו בבית המדרש. תלמיד אחד, שלא רצה להשאירו לבדו נשאר איתו, הלא הוא הר' ישראל גרוסמן (אביו של ר' יצחק דוד גרוסמן, רבה של מגדל העמק).

כעבור זמן מה, הגביה ראש הישיבה את ראשו ורצה להמשיך בשיעור, אך נדהם לגלות שהמקום שומם וריק... כשהבחין בתלמיד הבודד, שאלו, לאן נעלמו כולם.

הר' גרוסמן לא הסתיר את תמיהתו ושאל את רבו אם לא שמע כלום, לאחר שהבנין רעד, והי' רעש והמולה. האם יתכן שהרב לא הבחין בכל זאת ?

הגיב ר' יוסף צבי ואמר, שאכן לא הרגיש מאומה, וסיפר שבהיותו תלמיד אצל בעל 'שבט סופר' בפרשבורג, הבחין פעם הרב, שהתלמידים ממלמלים משהו באמצע הלימוד, ושאלם לפשר הדבר, והסבירו לו, ששמעו קול רעם, וברכו "שכוחו וגבורתו מלא עולם",

נענה הרב ואמר, אם מסוגלים להרגיש באמצע הלימוד בקול של רעם, זה סימן שחסר בשקידת התורה.




כל אחד כבן יחיד ממש

השלוחים של הרבי לסינסינטי, אוהיו. היו הרב עזריאל זליג וזוגתו רבקה שרפשטיין,

פעם נכנסה לרבי השליחה מרת רבקה, ל'יחידות', הרבי שאל אותה אם היא חשה בטוב, והוסיף לשאול, אם יש לה עזרה בבית ?

מצבם הכלכלי היה אז לא בכי טוב, ולא התאפשר להם לחשוב על עזרה, ובכל זאת אמר לה הרבי, 'צריך עזרה בבית, זה בלתי אפשרי שתעשי את הכל בעצמך !'




הילד שוויתר על נפליאון...

הי' זה לפני כ-100 שנה, ילד ירושלמי בשם משה (מש'ל) אייזנבאך צעד בדרכו, באחד השבתות, לתפילת שחרית, ברחוב יפו בסמיכות לעיר העתיקה בירושלים.

לפתע שם לב למטבע זהב שנקרא 'נפליאון' המונח בקרן זוית. באותם ימים של עוני ודוחק, היה זה אוצר של ממש. אפשר היה להתפרנס ממנו זמן לא מבוטל.

במחשבה ראשונה רצה הילד לקחת את המטבע ולהחביאו בכיס, אך מיד נזכר ששבת היום, ואסור לגעת במטבע, זה 'מוקצה' !

לוותר ולהמשיך בדרכו, הוא לא היה מסוגל, והחליט להניח את רגלו על המטבע ולעמוד כך בקרן זוית עד צאת השבת.

השעות עברו, והילד עמד באותה תנוחה מוזרה, ממתין בקוצר רוח לצאת 3 כוכבים ולחזור לביתו עם האוצר.

בשעות בין הערביים, עבר במקום נער ערבי, ודחף את הילד היהודי, וכשהבחין הערבי במטבע הזהב, הוא לקח אותו וברח מהמקום.

הילד הירושלמי לא מצא את נפשו מרוב צער וכאב, הוא עזב את המקום כשהוא ממרר בבכי תמרורים.

כעבוד כמה דקות הוא מצא את עצמו עומד ומתייפח בבכי, בבית מדרשו של הצדיק רבי מרדכי (ר' מאטאלע) טברסקי, אחד האדמו"רים לבית רחמסטריווקא. היה זה בזמן 'סעודה שלישית', הנערכת סמוך לצאת השבת.

מיד כשהבחין רבי מרדכי בילד הבוכה, ניגש לדובבו ולברר מה אירע לו. וכששמע את הסיפור העגום, אמר רבי מרדכי לילד שמיד אחרי ההבדלה, יכנס אליו לחדרו.

כשנכנס הילד, פתח רבי מרדכי את המגירה, היה שם נפליאון זהב אחד ! ושאל את הילד אם המטבע דומה למה שהוא מצא בבוקר ברחוב ? וכשנענה בחיוב, אמר רבי מרדכי לילד שהוא יכול לקחת את המטבע במתנה ! אולם, יש לו לפני זה, בקשה 'קטנה'...

הצדיק ביקש מהילד שיעביר לו את הזכות הנפלאה של מסירות הנפש שהייתה לו במשך כמה וכמה שעות על שמירת השבת !

הוא ביקש ממנו לוותר על הערך העצום של ההתאפקות, שלא העז אפילו לגעת במטבע, משום שהוא 'מוקצה'.

כששמע הילד את הדברים, הרהר לרגע, ואמר לרבי מרדכי בהחלטיות, שאינו מעוניין לקבל את המטבע, וכי איננו מוכן בשום אופן לוותר על זכות שמירת השבת !

כעבור שנה, בחגיגת בר המצווה של מש'ל, נתן לו הצדיק מטבע דומה במתנה !




לא להתבלבל

באחת הנסיכויות שליד אטליה העתיקה, שלט נסיך עשיר מאוד. יום אחד גונבה לאזניו שמועה, כי אי שם בחנות גדולה בפריז, מוצעים למכירה שתי ציפורי שיר נדירות בעלות קול ערב.

הידיעה עוררה את חושיו ומיד באותו יום יצא במרכבת הנסיכות, כדי להביא במו ידיו את היצירה המופלאה לארמונו.

עגלונו האישי, שמח מאוד להיות שותף בהרפתקאה, והי' סקרן לדעת מה מחפש אדונו דווקא בחנויות פריז,

כשהגיעו למקום, חיכה העגלון בסבלנות במרכבה. כעבור דקות ספורות חזר הנסיך עם כלוב פשוט ובתוכה ציפור קטנה, קטנטונת ממש, והעגלון הי' המום...מסע כה ארוך ומייגע בשביל ציפור כזו קטנה...

תוך כדי נסיעה, אזר אומץ, והעז לברר: "מה זאת ?" הנסיך הנרגש, חייך וענה בהתלהבות, "זו ? זמיר !" 
'והמחיר ?' המשיך העגלון לברר, 1500 דינרי זהב ! ענה הנסיך. העגלון ההמום שתק והתכנס במחשבותיו כל הדרך.




"... התרנגול שלי חושב !"

כפרי אחד נקלע לעיר הגדולה ביום השוק, כשהבחין בהתקהלות גדולה ליד אחד הדוכנים, ניגש לראות מה מוכרים שם, ולהפתעתו, המוכר מציע ציפור קטנה בעשרת אלפים רובל ! הוא נדהם לראות, שאחרי משא ומתן קצר, הוציא אחד האנשים מכיסו, עשרת אלפים רובל טבין ותקילין וקנה את הציפור.

כשחזר הכפרי לביתו, חשב, שכדאי לו להציע למכירה, תרנגול הודו ענק, שעולה בגודלו עשרות מונים מהציפור הקטנה, ואותו הוא בוודאי יצליח למכור בעשרים אלף רובל...

אכן, ביום השוק הבא, התייצב הכפרי באחד הדוכנים והציע בקול רם את התרנגול למכירה... כל מי שעבר ליד הדוכן ושמע את המחיר, צחק והמשיך בדרכו.

כך עמד לו הכפרי זמן רב ו"לתדהמתו" אף לא אחד התעניין בתרנגול... מיואש ומתוסכל, פנה לאחד האנשים ושאל, מדוע נמכרה כאן בשוק הציפור הקטנה במחיר עצום, ועתה, אף אחד לא מתעניין בתרנגול הגדול שלו ?

הסביר לו אותו אדם, שהציפור שמכרו בשבוע שעבר, אינה ציפור רגילה, היא יודעת לדבר ולשיר !...

- אבל התרנגול שלי יודע לחשוב ! ?... זעק הכפרי...




כדאי להיכנס ללחץ !...

ידידי מספר, שלפני מספר שבועות הוא איבד בבת אחת את כוח הראיה באחת מעיניו. מסתבר שקריש דם מזערי נכנס לעורק הראשי של העין, ועצר לזמן מה את זרימת החמצן לעין. הרופא שלחו באופן בהול לבית רפואה שיש בו טיפול ב"תא לחץ".

נשמע מלחיץ ? אין מקום ללחץ.

מהו 'תא לחץ' ?

'תא הלחץ' הינו מבנה דמוי מטוס, שבנוי מחומרים עמידים, יש בו מקומות ישיבה למטופלים ומקום לצוות רפואי. מעל כל מושב תלויה מסכה לנשימת חמצן.

בתא מערכת קשר במעגל סגור המאפשרת קשר שוטף בין פנים התא למרחב החיצוני. בכל טיפול נוכחים אחות ו/או רופא בתוך התא, וצוות רפואי מחוץ לתא,

המטופלים אינם מורשים להכניס לתא, טלפונים ניידים, או כל מכשיר אחר. אפשר להכניס רק חומר קריאה.

איך פועל התא ?

תחילה מוזרם לתא אוויר בלחץ גבוה, שמעלה בהדרגה את הלחץ בתוכו, בדומה למה שקורה בצלילה מתחת לפני הים. עד שמגיעים ללחץ הטיפולי שהוא בדרך כלל אטמוספרה אחת, בדומה לצוללן הנמצא 10 מטר מתחת לפני הים.

מהלך השהות בתא הוא כשעתיים, בו המטופלים נושמים חמצן בריכוז של 100 אחוז. החמצן נישא אל רקמות הגוף בעיקר באמצעות ההמוגלובין שבתאים האדומים.

העלאת רמת החמצן ברקמות מעודדת יצירת כלי דם חדשים, ויכולה להחזיר את הראיה, לפחות ברמה חלקית. (יש לציין שהשימוש הרפואי בתא זה מתאים למגוון בעיות רפואיות, הוא מזרז ריפוי של פצעים ואפילו תורם ליצירת רקמת עצם חדשה. כמו כן, הרמה הגבוהה של החמצן מסייעת לגוף להתגונן מזיהומים הנגרמים על ידי חיידקים אנארוביים, שמתקיימים בסביבה נטולת חמצן).

שיטה טיפולית זו קיימת רק ב –  3 מקומות בארץ. יש לציין שרק בשיטה זו החמצן מתמוסס ומועבר בדם במינונים שהם הרבה מעבר ליכולת הרוויה של ההמוגלובין.

כלומר, החמצן זו התרופה ותא הלחץ הוא המכשיר המאפשר מתן מינוני חמצן רפואיים בכמויות גדולות מאוד ללא נזק לחולה.

ואכן, אחרי מספר טיפולים השתפרה אצל ידידי, באופן ניכר, הראיה של העין.




ילדה בודדה ביער עבות...

כשהגרמנים נכנסו לפולין היא הייתה ילדה בת ארבע, שהתגוררה עם משפחתה בבריגל הסמוכה לקרקוב. הגרמנים הקימו בעיר גטו שהחזיק מעמד כשנה, ולאחריו הם עשו חיסול אגרסיבי, כולם נלקחו למחנה ההשמדה בבלזץ.

המבוגרים במשפחה ניסו לתכנן בריחה ברכבת לבוכניה, היחידה שידעה פולנית הייתה אימא, ולכן היא ליוותה את הקבוצה הראשונה, וחזרה לגטו כדי ללוות את הקבוצה השנייה. אך בינתיים נסגרו השערים...

חמותי נשארה בבוכניה, ילדה בת חמש, ללא הורים, אך עם סבא וסבתא ועוד קרובי משפחה, שביניהם בלטה דמותו של דודה האדמו"ר מבאבוב רבי שלמה הלברשטאם זצ"ל. 

כאשר הסכנה הלכה והתקרבה, ומשלוחי המוות איימו גם על יהודי בוכניה, כילו החסידים המעריצים והמסורים של האדמו"ר מבאבוב, את הונם, כדי להסדיר בריחה להונגריה דרך צ'כוסלובקיה.

גויים שנשכרו לצורך כך בממון רב, הביאו משאית פחם גדולה והחביאו את כולם במדף מתחת לפחם. היו שם מתחת לפחם השחור כשלושים אנשים, חיים ונושמים, מתפללים ומקווים. המשאית חצתה את הגבול, וכך הגיעה הקבוצה אל היער. התוכנית הייתה שנהג המשאית יוביל את הקבוצה ביער עד לצ'כוסלובקיה.

היער היה צפוף ואינסופי, פרט לעצים וחיות, שרצו ביער גם חיילי אס-אס נאצים, שניסו לצוד יהודים בורחים. וכך, עם תקווה בלב ותפילה על השפתיים, צעדה כל הקבוצה כמשפחה מלוכדת. היו ביניהם הרבה ילדים שהתקשו לצעוד, והגוי המבריח נשא על כתפיו בכל פעם אחד מהילדים.

פתאום נשמעו יריות...




דיבור, זה לא רק דיבור...

היו זמנים שאדמו"ר הצמח-צדק, הרבי השלישי בשושלת חב"ד, נהג לכתוב מראש את המאמר חסידות שהיה בדעתו לומר לפני החסידים בשבת. כשהלך לטבול ב'מקווה' בערב שבת קודש, היה מניח את המאמר על מיטתו, תחת הכרית. אחד הנכדים שהבחין בכך, היה מנצל את ההזדמנות לקחת את הכתב יד, והיה לומדו היטב ואח"כ  מחזירו למקומו.

באחד השבועות הוא לא החזיר את המאמר בדיוק במקום. וכשהבחין בכך הרבי, הבין מה קרה, הוא ביקש מהרבנית שבשבוע הבא תשב בחדרו ותשמור בשעה שהולך למקווה.

הנכד שלא ידע דבר, מיהר כדרכו בכל ערב שבת, לחדרו של הרבי, והופתע לראות שם את זקנתו הרבנית. הוא היה נבוך מאוד, והוכרח למצוא מיד עילה לכניסתו...

ואמר, שבא להשיח לפניה את צערו. וסיפר שבאותו יום הלכה זוגתו לקנות דגים לשבת אצל נפתלי הדייג. ואחרי שבחרה לה דג נאה, הוציאו הדייג מידיה באומרו, שיש לו מחויבות למשפחות חשובות יותר ממנה, שלהן הוא ימכור דג משובח זה. אשתו נפגעה מאוד, ובבואה לביתה בכתה מאוד על הביזיון שספגה מהדייג.

הרבנית השתתפה בצערו, והוסיפה בדברים, כמה סובלים מכך שישנם אנשים חסרי דרך-ארץ. הנכד ציפה בקוצר רוח לרגע שיוכל להתחמק מן החדר, פן יבוא הרבי ויֵדע מיד שהוא שלקח כל שבוע את המאמר. אך לא היה יכול להעז ולהישמט בעודה מדברת עמו, עד שהגיע הרבי...




  נבנה ע"י WebEmpire