ספר תורה אור





ספר המצוות להרמב"ם:


הסיפור השבועי:



הרב ישראל בוטמן ע״ה
השיעורים באתר לעילוי נשמת הרב ישראל בוטמן ע״ה השליח הראשון של הרבי לנהריה
נלב״ע ו׳ אדר ב׳ ה׳תשע״ד

המייל השבועי


מה זה אל"ף ?

כאשר רבי שניאור זלמן מלאדי , מייסד חסידות חב"ד. חיפש מלמד לבנו, זימן אליו אברך ואמר לו: "עליך מוטלת מצווה לפרנס את משפחתך, ועליי מוטלת מצוות 'ושננתם לבניך' – הבה נתחלף, אתה תלמד את בני ואני אפרנס את משפחתך".

שאל האברך: "איך עליי ללמד את הילד ?".

ענה הרבי: האות הראשונה שמלמדים ילד יהודי היא האות א'. מהי א' ?

נקודה למעלה ונקודה למטה, וקו של יראת שמים מחבר ביניהן"

דהיינו: האות א' מלמדת אותנו שהחיבור בין יהודי לבורא נעשה על ידי הקו של יראת שמים = קיום התורה והמצוות.




הנה משיח בא !

באנו נמצאים בערב תשעה באב. יום עצוב וכואב על חורבן שני בתי המקדש. אך הוא גם יום שבו טמון גרעין הגאולה. ובלשון חז"ל בסיפור על געיית הפרה – בו נולד מלך המשיח.

האמונה והצפייה בביאתו צריכה לחדור לתוכנו באופן פנימי ואמיתי. שנהיה מוכנים לקבל את פניו בכל רגע.

סיפר מר זלמן שז"ר, נשיא מדינת ישראל לשעבר, שבאחד המפגשים שלו עם הרבי בחדרו, בעת ששוחח עמו שיחת חולין, פתאום הרבי אמר לו: "ראה, בדיוק כשם שאני יודע, בהביטי בשעוני, שבעוד זמן מסוים אתה תצא מכאן, כך אני יודע שהמשיח מגיע".




הכל מסתדר בתנועה !

חמורו של איכר זקן הסתובב בחצר ונפל אל תוך הבאר העתיקה. ניגש האיכר לבאר והתבונן בעצב בחמורו הגונח.

הוא שקל את המצב בכובד ראש, והגיע למסקנה עצובה:

החמור כבר זקן, אני זקן עוד יותר, וגם הבאר עתיקה. מתאים אם כן לקבור את החמור הישיש בתוך הבאר ובכך לשים קץ לסבלו, לסתום את הבאר סופית ובאותה הזדמנות גם לנקות את הפסולת מהחצר...

ממחשבה למעשה – הזקן ניעזר בשכניו וכולם יחד החלו לגרוף את כל הזבל מהחצר אל הבאר.

והחמור... בתחילה נתקף בפאניקה, נער בקול גדול ובכה על גורלו המר. אך לאחר מספר דקות עלתה מחשבה בראשו של החמור הקשיש,

הוא קלט כי בכל פעם שצולפת בגבו כף זבל, עליו רק לנער אותה, לדרוך עליה ו... לעלות עליה.

אמנם הוא קיבל חבלות כואבות, אך נלחם באומץ. כל שכבת זבל נוספת הגביהה אותו בכמה סנטימטרים למעלה.

לא חלף זמן רב ומעבר לדופן הבאר הופיע חמור ישיש וחבול עם עיניים בורקות...

מה שנדמה הי' שיקבור אותו, התברר בסופו של דבר, כנס הצלתו.




מה ש- 5 דקות יכולות לעשות...

היה זה בערך בשנת תשל"ו (אמצע שנות ה 70), הייתי בחור נמרץ. חשק ללימוד התורה לא היה לי. כמעט ולא נוכחתי בסדרי הלימוד בישיבה. במהלך היממה עבדתי בחברת ה'שמירה' של שכונת קראון הייטס שבברוקלין.

באחד הלילות זכיתי להיכנס לחדר ה'יחידות' עם הרבי, וכנהוג אצל חסידים הגשתי לרבי פתק ובו 'שפכתי את ליבי' בשפה "דוגרית"-ישראלית...

וכך כתבתי (בערך): "אני עובד בחברת השמירה, אך אין לי סיפוק אמיתי. איני רואה מה התכלית שלי בחיים ?

בנוגע ללימוד תורה, פשוט "לא בא" לי ללמוד... זה לא מעניין אותי... אני מרגיש שאני כבר יודע הכל...

וסיימתי את הפתק במילים: אבל בכל זאת איכפת לי שלא איכפת לי..."

במהלך היחידות הרבי התעניין בגילי, והמשיך לברכני.

כשהתייחס הרבי למה שכתבתי בפתק אמר:




תשמור על הראש

קשיש פגש את ידידו הסב ברחובה של עיר, כשהוא נשען על מקל הליכה חדש ומרשים. היה זה מקל עץ מהגוני ומחוטב. ובראשו גולת כסף מבריקה ויפה.

"תתחדש" – איחל הקשיש, "ותלך תמיד בתום ובטח" – הוסיף ברכה נרגשת, תוך שהוא מתפעל מגולת הכסף המרשימה והמיוחדת.

-"אמן" – אמר הסב והתבונן באהבה במקלו, וזקנו הכסוף תאם להפליא את גולת הכסף שבראש המקל.

חלפו יומיים וביום השלישי, שוב פגש הקשיש את ידידו הסב, נשען על מקל ההליכה שלו. אולם בראות הקשיש את מקל ההליכה של הסב, והנה אין פני המקל כתמול שלשום, מקל עץ מהגוני ותו לא.

"איה גולת הכסף ?" – שאל הקשיש את הסב בתדהמה.

"קצצתי אותה", ענה הסב ביבושת...




תגלה את נשמתך !

מספר הרב משה דיקשטיין:

בעבר הייתה תקופה  שלימדתי תורה את האסירים בכלא באר שבע.
בדרך כלל התקיימו השיעורים בבית הכנסת שבכלא. למעט אגפים מסוימים שבהם לימדתי את האסירים בתוך התאים.

באחד האגפים הבחנתי שהסמל שליווה אותי מדלג באופן עקבי על תא מסוים. וכשהתעניינתי מדוע מדלגים ? התברר לי שיושב שם אסיר שללא אישור מיוחד אין רשות להיכנס אליו. 
בסוף אותו יום עליתי למנהל הכלא וביקשתי אישור להיכנס גם לאותו אסיר. התברר שצריך אישור בטחוני מיוחד. וסוכם שישתדל להשיג זאת לקראת הפגישה הבאה.

אכן בביקור הבא קיבלתי אישור בטחוני מיוחד להיכנס וללמד תורה גם את אותו אסיר.  יחד עם זה קיבלתי הוראות מיוחדות איך לנהוג באותו תא כדי לשמור על בטחוני האישי.

נכנסתי...
עמד מולי אדם ענק. מראהו מאוד מגושם, וכל גופו מקועקע.

הושטתי לו  יד ימין ופתחתי בדברים: 'שלום, קוראים לי משה'. הוא לא הבין מה אני רוצה ממנו. 
לאחר שלחץ לי את היד, חשבתי שהיד שלי נלכדה בתוך מלחציים... התיישבתי בתאו על פחית שימורים גדולה והוא ישב מולי על המיטה והתחלנו לשוחח. תוך זמן קצר התברר לי כמה הוא  מסכן. הוא נולד בבית 'קשה' מכל הבחינות, מגיל 7 הוא כבר מסתובב ברחוב. וכך הוא חי, בין מוסדות לעבריינים צעירים לבתי כלא.
כעת הוא מרצה מאסר ממושך בעקבות שוד מזויין ורצח.
הוצאתי שני ספרים כדי ללמוד יחד, אך התברר שהוא פשוט לא יודע לקרוא.

לימדתי אותו ממש כמו שמלמדים ילד בגן. הוא התעניין, שאל שאלות, והזמן חלף.
לפתע הוא שאל אותי  'איך אני יכול להתחבר לאלוקים?' 




תשומת לב לכל יחיד !

סיפור מעניין שהתרחש בחודש אדר ב' שנת תשל"ג (1973) בחצרו של הרבי מליובאוויטש.

יהודי מבולבל וספקן באמונה הטהורה ביקר שם תקופה ממושכת. היו לו מחשבות להמיר את הדת ולהיות כומר. למרות שהשתתף בכמה התוועדויות של הרבי, ולמד מהם הרבה דברים חדשים. בכל זאת גמלה בליבו החלטה לעזוב.

ורק מצד כללי נימוס כתב מכתב לרבי. בו הוא מודה על כל מה שלמד ממנו בתקופה שהיה שם. וסיים במכתבו, שאינו יכול להשאר יותר בצילו בגלל הייחס השלילי ששומע בחצרו של הרבי, על 'אותו האיש'.

מדהים לראות איזה ייחס מעניין הרבי נתן לו:




תשתדל בבקשה !

בשנת ה'תקנ"ט (1798) העלילו מתנגדיו של רבי שניאור זלמן, אדמו"ר הזקן, מייסד חסידות חב"ד. שהכספים ששלח לעניי ארץ ישראל, הם בעצם סיוע לאימפריה העות'מאנית, שהיו אויבי רוסיה הקיסרית. וכתוצאה מדיווח זה נלקח הרבי לחקירה וישב במאסר.

בנין בית הסוהר שכן על גדות נהר, ובכל פעם שהרבי הוצא מחדרו לבניין החקירות הובילוהו בסירה.

לילה אחד, בתחילת חודש חשוון או כסלו, כשהיו בסירה בדרך לחקירה, רצה הרבי לנצל את האפשרות ולקדש את הלבנה. הוא ביקש מהפקיד לעצור את הסירה. אך הוא סרב, והמשיך בהפלגה. והנה פלא, לפתע הסירה עצרה מאליה.

באותם שניות אמר הרבי את המזמור המקדים לברכת הלבנה, והסירה המשיכה בדרכה. הרבי ביקש שוב מהפקיד שיעצור את הסירה. הפעם הסכים הפקיד ועצר. ורק אז בירך הרבי את ברכת הלבנה.




אתה מכיר את עצמך ?

מסופר על כומר אחד שחשב כי הוא "העניו מספר 1".

כומר זה היה ידוע כעניו ושפל רוח. הוא לא נתן שיכבדו אותו, והתייחס לעצמו כאחד מפשוטי העם. הענווה שלו התפרסמה מאוד ורבים העריצו אותו, בשל כך.

שמעו של הכומר העניו, הגיע גם לאזניו של הרמב"ן. היה לו ברור שלא מדובר בענווה אמתית, אלא בענווה מזויפת. והחליט לתהות על קנקנו.

כשפגש הרמב"ן את הכומר אמר לו: אני רואה שאתה העניו הכי גדול בעולם.

הכומר חייך בשביעות רצון, כאומר: אכן, אתה רואה טוב.

המשיך הרמב"ן ואמר, הענווה שלך מעוררת אצלי שאלה:  בתנ"ך כתוב "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה", כלומר שמשה רבינו היה העניו הכי גדול בעולם. ועתה רואה אני שאתה עניו גדול יותר?

עיניו של הכומר ברקו. הוא נהנה מהשאלה. ואמר לרמב"ן: השאלה שלך מצוינת, גם לי מציקה אותה שאלה...

אמר לו הרמב"ן: אהה, אם לך מציקה השאלה, אז לי יש כבר את התשובה...




תקבל רק חצי מתנה....

 

בתחילת השיעור הניח המרצה צנצנת זכוכית גדולה על שולחנו. אחר כך, הוא שלף מספר אבנים גדולות והכניס אותם בזהירות לתוך הצנצנת.

כשלא נותר עוד מקום לאבנים נוספות הוא שאל: "האם הצנצנת מלאה" ?

"כן" ענו יחד כל הסטודנטים.

"באמת ?" שאל המרצה,

הוא הוציא מתיקו שקית של אבני חצץ ורוקן אותה אל תוך הצנצנת עד שהחלל בין האבנים התמלא,

"ועכשיו", הוא שאל, "הכלי מלא ?"

הפעם הסטודנטים היססו מעט, אך בכל זאת, רובם השיבו "כן".

"לא לגמרי", דייק המרצה.

הוא לקח חול ושפך גם אותו אל תוך הצנצנת, עד שמילא את כל החלל שבין האבנים לחצץ.

המרצה חיכה רגע, נתן לתלמידיו שהות לחשוב ואז שאל:

"איזה שיעור לחיים תוכלו להפיק מהניסוי הזה ?"




  נבנה ע"י WebEmpire