ספר תורה אור





ספר המצוות להרמב"ם:


הסיפור השבועי:



הרב ישראל בוטמן ע״ה
השיעורים באתר לעילוי נשמת הרב ישראל בוטמן ע״ה השליח הראשון של הרבי לנהריה
נלב״ע ו׳ אדר ב׳ ה׳תשע״ד

המייל השבועי


רק תושיט את ידך ... ותצליח !

באחת האספות שהתקיימו בעיר פ. שבפולין, אצל רב העיר, הרב מאיר שפירא ז"ל, ישבו כמה מראשי הקהל, ודנו, בעניין חשוב, שהיה נוגע להצלת רבים מהקהילה,

בשלב מסוים הגיעו למסקנה שיש קושי רב לבצע את הדבר, ואין בידם את האמצעים הדרושים לכך, והם חשבו 'להרים ידיים', דהיינו להתייאש.

הרב שפירא שנכח במקום, סיפר להם את סיפורה של בת פרעה ושאל שאלה, שבעצם כל אחד מאתנו אולי שאל את עצמו או היה אמור לשאול את עצמו, מה חשבה בת פרעה כשהושיטה את ידה הקצרה לתיבה שנמצאת במרחק רב ? כל אחד יודע מהי אורכה של יד וברור הרי שאין שום תועלת בהושטת יד, במצב זה. אין שום סיכוי להצליח במשימה ולהוציא את התיבה ממקום המצאה בהושטת יד.

אלא, סיים הרב בהתלהבות, בת פרעה באה ללמד אותנו משהו, היא רוצה לומר לנו שהאדם צריך תמיד לחתור למטרה, גם אם היא נראית רחוקה מהשיג ידו, אל לו להתייאש, אלא צריך להשתדל לחזק את האמונה והביטחון בה',

כשמתקדמים למטרה – מצליחים !




מתנה למלך המשיח !

ביום שיבוא משיח, בני ישראל יהיו טרודים בפרנסתם. סוחר הבדים יעמוד בחנותו וימדוד בד; בעל בית המרזח יעמוד מאחורי הדלפק וימזוג ‘משקה’ לדורשים, הסנדלר יחבר פיסות עור למנעלי רגליים, וכן הלאה.

וכך לפתע פתאום, בעיצומה של המלאכה, יישמע מן הרחוב קול רעש גדול. הסוחר יתפלא וישאל את הלקוח, מה פשר קול הרעש שנשמע כעת ? ובכל זאת הוא ימשיך במלאכתו כהרגלו.

כשיגבר הרעש ויתחזק, ייצא הלקוח אל מחוץ לחנות, ויראה כי המון יהודים, אנשים נשים וטף, תלמידי חכמים ופשוטי עם, אצים רצים בחיפזון, וכשיברר מה קרה, הם יענו לו תוך כדי מרוצה, משיח בא ! אנו רצים לבית הכנסת ולבית המדרש לחטוף עוד תפילה, לומר עוד פרק תהילים, ללמוד משהו, שכן זו ההכנה היחידה שנוכל להתקרב לקדושה. כי מלך המשיח לא מתחשב בכסף או בזהב, רק בקדושה ובטהרה. והלקוח מה יעשה ? הוא יצטרף וירוץ יחד איתם אל בית המדרש.

הסוחר יעמוד וימתין לשובו של הלקוח, לתת לו את אשר הזמין. ולפתע ינסר בחלל העיירה קול תקיעת שופר. הסוחרים יקפצו ממקומם, ויצאו החוצה לראות מה קרה. וכשיודע להם כי זה קולו של המשיח וכי הוא הגיע, ימהרו גם הם להצטרף להולכי בית המדרש.

ואז יבוא ענן גדול, וייקח עמו את כל מי שכבר 'מוכן' להיכנס במחיצתו של מלך המשיח. הנותרים בבית המדרש ימשיכו בתפילתם ותורתם, עד שהענן יבוא בשנית, וילקט קבוצה נוספת ששבו בתשובה. וכך יחזור הענן שוב ושוב עד שילקט ויקבץ את כל בני ישראל, ויביאם לירושלים ולבית המקדש.




יוסף הצדיק ומתכון של לביבה...

הכומר עיין בעלון וסקר את כל עמודיו. כשהגיע למתכון, בחן היטב את המרשם. כשסיים, השמיע לפתע קריאת התפעלות: 'בדיוק לביבות כאלו הייתה סבתי מכינה'.

הרב שיימאן נדרך למשמע המשפט הלא צפוי הזה, ושרל את הכומר: "סבתך לא הייתה אף היא פרוטסטנטית אדוקה?!".

הכומר השיב בפשטות כי סבתו הייתה יהודייה, אך היא ובעלה (הלא-יהודי) שמרו את זהותה היהודית בסוד. הם נפטרו בעודו ילד קטן, והוא זוכר ביקורים משותפים איתם בבית-עלמין יהודי, ואת טעם לביבות תפוחי-האדמה שהייתה הסבתא מכינה בחנוכה. וסיים ואמר: 'תמיד ידעתי שאני "רבע" יהודי, שכן חוץ מהסבתא, סבי והורי אבי הם אירים'.

הרב שיימאן לא היה צריך יותר מדי זמן בשביל להבין שבעצם הצ'פליין שלפניו הוא יהודי ! כיון שכך הוא החל להסביר לו שהואיל ואמו היא בתה של הסבתא היהודייה, הרי שהוא יהודי 'מלא' ולא 'רבע יהודי' בלבד, כי על-פי ההלכה, מעמדו של היהודי, נקבעת על פי האם.

הכומר שהיה המום. התקשה מאוד לקבל את התגלית החדשה, אך אט-אט התאושש והדברים חדרו להכרתו. בו-במקום הוצע לו להניח תפילין. הוא נענה בחפץ לב. השליח כרך את רצועות התפילין על זרועו וראשו ואמר איתו 'שמע ישראל'. הוא היה נרגש ועם זה הייתה לו הרגשה מוזרה בגלל הניגוד הבולט והצורם בין הנחת התפילין ובין כל מה שהוא מייצג.

הרב שיימאן חזר לביתו נסער מהגילוי. אך לא הסתפק בעדותו של הכומר, אלא רצה לוודא את הדברים. הכומר סיפר לו על דודה זקנה שלו, המתגוררת בעיר פאוריה באילינוי. באמצעות שליח חב"ד בעיר, הרב אלי לנגזם, יצר קשר עם האישה הזקנה והוא והכומר נסעו אליה. הדודה אישרה מיד את סיפורו של הכומר. היא העידה כי היא זוכרת היטב את ברית-המילה של מייק, כאשר נקרא שמו בישראל 'מרדכי חיים' !




לשים לב גם לעטיפה ...!

בשנותיה הראשונות של חסידות חב"ד בארצות הברית, היה החסיד הרב ישראל ג'ייקובסון ז"ל אחד מחשובי העסקנים. הוא גם עמד בראש ארגון אגודת חסידי חב"ד.

בשנת תרצ"ז (1937) הוא נסע מארצות הברית, לבקר אצל הרבי הריי"צ נ"ע, הרבי הקודם מליובאוויטש. שהי' באותם שנים באירופה. בין השאר דיבר אתו הרבי על הבדלים בסגנון הדיבור שהי' אצל אדמו"רי חב"ד, כשנתנו הוראות לחסידים.  וכך אמר לו: סבי (האדמו"ר רבי שמואל, הרבי המהר"ש נ"ע) היה רגיל לצוות. אבי (האדמו"ר רבי שלום דובער, הרבי הרש"ב נ"ע) היה רגיל לומר. ואני אומר באופן שנראה לי. אבל יהיה הסגנון אשר יהיה, תמיד צריך לציית.

ברבות השנים זכה הרב ישראל ג'ייקובסון להיות גם מחסידיו של הרבי מליובאוויטש הנוכחי. ואז הוסיף הרב ישראל ואמר (בהמשך לתיאור סגנון דיבורם של האדמו"רים): "והרבי שלנו רק מציע..."  




ההצלחה שלך, היא ההצלחה שלי... !

הרב נחמיה וילהלם בן דודי, דמות מוכרת מאוד ואהובה על הכל, הוא שליח הרבי בבנגקוק-תאילנד, הוא זכה להקים את ה'בית חב"ד' הראשון בעולם, שמיועד למטיילים. בית חב"ד שהפך ל'אב טיפוס' להרבה נוספים שקמו בעקבותיו, במקומות שונים בעולם.

הרב נחמיה שיתף אותי בסיפור מעניין, על התפתחותם של בתי חב"ד למטיילים, שקמו בדרום אמריקה.

לפני כעשור, התפרסם מחקר בנושא: "לאן זורמים התרומות של העשירים היהודים בעולם". המחקר התמקד בשנים  1995-2005

הנתונים שהתפרסמו היו מדהימים. דובר שם על תרומות בסכומים אדירים של מיליארדי דולרים. החלק היותר מפתיע במחקר, היה הפילוח לאן זרם הכסף...

84 %  מהתרומות הועברו למוסדות של גוים,

12 % למוסדות של יהודים שאינם שומרי מצוות,

ורק 4 % מהתרומות הועברו למוסדות דת ברחבי העולם.

הסיבה, כפי שהופיע במחקר, למיעוט תרומות למוסדות דת הייתה, כי... 'הם לא "בנויים" לסכומים גדולים'.

הרב חיים יוסף שי' קנטור השליח והרב הראשי לתאילנד,. שיתף את הרב נחמיה במחקר המעניין, ואף הציע, "לצאת מהקופסה", ולפתח חזון - להקמת רשת בתי חב"ד למטיילים, גם אם כרגע התכנית נראית רחוקה, ועל אף שזה רק בגדר 'חלום', בכל זאת חייבים לשרטט תוכנית מסודרת.

וכך עשו, הם רשמו את ה'חלום' על הנייר, זמן רב הקדישו באותם ימים לבנות תוכנית מפורטת, להקמת 5 בתי חב"ד חדשים למטיילים, בתקציב של 5 מיליון דולר.




עונג שבת !

נולדתי ביישוב נווה אילן שבמטה יהודה, מעודי לא שמעתי כלום מענייני יהדות, וכך גדלתי רחוק מכל סממן יהודי. כשסיימתי את השירות הצבאי חיפשתי מקום בעולם לטייל בו, נזכרתי שיש לי קרובי משפחה בעיר החוף סן דייגו שבקליפורניה, ביום בהיר אחד  ללא כל תיאום מראש 'נחתתי' אצלם... מאחר שלא היה ביכולתם לארח אותי, מצאתי את עצמי מחפש מקום לינה בבית חב"ד באזור.

בבית חב"ד קיבלו אותי בסבר פנים יפות. הם, להפתעתי, לא דרשו ממני תשלום כספי. כל שנדרשתי היה 'רק' להתחייב להשתתף בתפילות, להניח תפילין ולהשתתף בסעודות השבת.

'מחוסר ברירה' הסכמתי ל"תשלום" הלא שגרתי, הנ"ל ואכן התחלתי להיות נוכח בתפילות, להניח תפילין בכל יום, ואף השתתפתי בסעודות השבת. כלפי חוץ הייתי מכבד את שמירת השבת אבל בחדר – עשיתי מה שהיותי רגיל לעשות בכל שבת... במהלך היום הייתי מטייל באזור ונהנה מהחיים... במשך הזמן התחברתי לאדם מקומי וטיילנו יחדיו.

באחד מימי ראשון, יצאתי עם החבר לטיול בטיחואנה שבמקסיקו. עיר ששוכנת בגבול ארה"ב, סמוך לסן דייגו. טיילנו שם כל השבוע וביום שישי היינו בדרכנו חזרה לארה"ב. כשהגעתי למשטרת הגבולות חיכתה לי הפתעה לא נעימה,  נציג ההגירה החליט לעכב את כניסתי למדינה. לטענתו, לא הייתה בידי אשרת כניסה מתאימה. הייתי ממש נסער, לא היה לי לאן ללכת. ובמצוקתי טענתי, שאני יהודי דתי ואני חייב להגיע במהירות לדירתי שבסן דייגו, כדי שאוכל לשמור את השבת.

פקיד ההגירה היה קשוח במיוחד ולא התייחס כמובן לטענה זו. 




כִּי, לֹא אֶעֱזָבְךָ !...

לפני 60 שנה נשלח השליח הרב יצחק דוד גרונר ז"ל על ידי הרבי לאוסטרליה. הרב גרונר היה אישיות מיוחדת ויוצאת דופן. באוסטרליה הוא הצליח להקים מעצמה של מוסדות ומערך של פעילות ענפה. בנוסף לזה הוא גם קיבל מהרבי במשך השנים, שליחויות שונות שהיו כרוכות בנסיעה למקומות רחוקים במזרח.

שליחויות אלו לא היו קלות לביצוע, ולעיתים אף היו מלוות בקשיים וסיכונים לא מעטים. היו אלו אזורים שהדרכים בהם משובשות ומזג אויר משתנה בקיצוניות. ובנוסף לזה גם מצב בריאותו לא היה תקין כ"כ. כאמור, המשימה לא הייתה פשוטה.

היה זה בחודש חשון בשנת תש"מ (1980), הרב יצחק דוד גרונר היה אצל הרבי ב'יחידות', בו דיבר איתו הרבי בנושאים כלליים שונים, בהזדמנות זו שוב ביקש ממנו הרבי לנסוע לתאילנד – בנגקוק, ולעוד מקומות הנידחים במזרח ולהדפיס תניא בכל מקום שעדיין לא הודפס בעבר.  באופן טבעי היה לו קשה לקבל בשמחה משימה לא פשוטה זו, והדבר היה ניכר על תווי פניו...

ואז פנה אליו הרבי בשאלה: 'אם אני אסע אתך ברוחניות זה יוסיף בבריאותך  ?...' והרבי סיים ואמר "בגשמיות איני יכול, אבל ברוחניות אני נוסע איתך !".




שידוך ? מן השמים !...

טבריה, רחוק כ"כ ממרכז הארץ, דקות ספורות לפני כניסת השבת, מה עושים כש"נתקעים" שם ?

מה שלא יהיה, זה בוודאי מאוד לא נעים, ותמיד מלווה בחושה קשה... מצבים כאלו אינם נדירים... לא בעבר, וגם לא בהוה.

יוסף ש. נתקל גם הוא במצב דומה בחודש סיון לפני כ 17 שנים (תשס"א).

בישיבה בה הוא למד שינו ברגע האחרון את לוח "שבתות החופשה". בדרך כלל כולם שמחים לחוות את השבת במסגרת המשפחתית, אולם הבחור יוסף ש. לא כ"כ שמח על השינוי. כיוון שהוריו תכננו באותה שבת לא לשהות בביתם.

הוא חיפש רעיונות היכן להיות באותה שבת, ובסופו של דבר בחר לנצל את האווירה הקסומה של צפת ולנסוע לשם. הוא אף צירף אליו חבר לנסיעה.

ביום שישי הם יצאו מירושלים בשעה סבירה כדי להספיק להגיע בזמן לצפת, ולהתארגן לפני כניסת השבת. אך כל הדרכים סביב ירושלים היו חסומות כיון שהיה זה אותו יום שישי, י' סיון תשס"א, שבו נקבר פייסל חוסייני הידוע לשמצה. וכבר בשלבי הנסיעה הראשונים נקלע האוטובוס לפקק ענק וסבוך. הוא פשוט לא נע ולא זע. ככל שהזמן התקדם לחצות היום, התרוצצו מחשבות אצל יוסף ש. וחברו האם בכלל יספיקו להגיע לייעדם לפני כניסת השבת...

לאט לאט האוטובוס התקדם בדרכו, היה זה כמעט בקצב הליכה. סמוך מאוד לשקיעת החמה הם מצאו עצמם מתקרבים רק לטבריה. ההחלטה הייתה ברורה, הם ירדו מהאוטובוס בטבריה וקיוו למצוא שם איזו קורת גג לשבת המתקרבת.




לתת את הכל !!!

לחנות תכשיטים בבני ברק, נכנסה ילדה קטנה, בלבוש קצת מרושל.  בעל החנות ראה אותה מתבוננת במדפים המנצנצים ושאל אותה: אם הוא יכול לעזור.

ענתה הילדה, כי היא מחפשת שרשרת זהב עם יהלומים. המוכר הוציא מכיסו מפתח קטן, פתח את חלון הוויטרינה שמאחוריו, שלף משם מעמד פלסטיק שעליו היו ענודות מספר שרשראות והציג אותן בפני הילדה.

הילדה בחנה את השרשראות בעיניים מוקסמות, ומהר מאוד הצביעה על אחת מהן. 'את זו אני רוצה', אמרה. 'אבל זו שרשרת יקרה ומתאימה לאישה, זה לא לילדה כמוך', אמר המוכר. 'כן, אני יודעת, אמרה הילדה. זו מתנה לאחותי הגדולה'.

והמשיכה, 'מאז שאבא ואמא נפטרו, היא אבא ואמא שלנו. היא עושה הכל עבורינו. מכינה, מכבסת, דואגת, קונה לנו את כל מה שאנחנו צריכים. היא עובדת קשה ואת כל הכסף היא מוציאה עלינו, ולא קונה לעצמה כלום. לכן החלטנו כל האחים לקנות לה הפתעה. שנה שלמה חסכנו כסף, לא קנינו שום ממתק, שום משחק, כל מטבע שהיה לנו שמנו בצד ועכשיו אנחנו רוצים לקנות לה הפתעה לכבוד החג'. סיימה הילדה את ההסבר.

הילדה שלפה מתוך התיק שלה שקית ניילון משופשפת ומעט כבדה והניחה אותה על דלפק הזכוכית. המוכר פתח את השקית, היה שם מצבור לא קטן של עשרות אגורות, הרבה חצאי שקלים, קצת מטבעות של שקל אחד ומטבעות בודדים של חמשה שקלים. בהערכה מהירה ונדיבה הוא העריך את תכולת השקית ב-200 שקלים במקרה הטוב.

'יש מספיק כסף ?' שאלה הילדה ותלתה במוכר עיניים שואלות 




נכנסת לשותפות באמצעות 'מילה' !

באישון לילה נקש מושל הכפר על דלת ביתו של ר' זלמן, "בן-זקונים נולד לנו לפני שבוע", אמר המושל. "בוא מחר לביתנו למול אותו. אבי יהיה בבית ויסייע לך בכל הדרוש. אני אסע הרחק מכאן, כדי שלא אואשם בשיתוף-פעולה אתך. ברור?". ר' זלמן הנהן בהבנה והמושל נבלע באפלת הליל.  ואכן למחרת היום, שעה קלה לפני שקיעת החמה, הופיע ר' זלמן בבית המושל ומל את הרך הנולד. כשירדה החשכה חמק בלאט לביתו.

לא חלפו ימים רבים ודבר הברית שנערכה לבן המושל דלף ונודע ברבים.

המושל שנדחק לפינה האשים את אביו הקשיש ואת ר' זלמן המוהל בקשירת קשר מאחורי גבו, למול את בנו שלא לרצונו. זו הייתה גם הגרסה שמסר לחוקר המשטרה. הסיפור צבר תאוצה ונהפך לפרשה ציבורית שהכול עסקו בה. הסב הקשיש הוכרז מיד כבלתי-כשיר לעמוד לדין וכל העניין התמקד בפושע האמתי, הלוא הוא המוהל.

לקראת מועד המשפט נשלח ממוסקבה שופט מיוחד כדי לנהלו. היו לו למשפט כל הסממנים של משפט-ראווה – נאשם יהודי, תהודה ציבורית ושופט מיוחד. במקרה כזה, היה ברור, שסיכוייו של ר' זלמן לצאת מהסיפור בשלום קלושים ביותר.

בבוקר המשפט גדש קהל רב את אולם בית-המשפט בוורוניז'. בין הבאים היו גם יהודי אילינקה, שחרדו לגורלו של ר' זלמן. הנאשם עצמו הוכנס לאולם בית-המשפט כבול בידיו וברגליו, כפושע מסוכן. 




  נבנה ע"י WebEmpire