ספר תורה אור





ספר המצוות להרמב"ם:


הסיפור השבועי:



הרב ישראל בוטמן ע״ה
השיעורים באתר לעילוי נשמת הרב ישראל בוטמן ע״ה השליח הראשון של הרבי לנהריה
נלב״ע ו׳ אדר ב׳ ה׳תשע״ד

המייל השבועי


"... התרנגול שלי חושב !"

כפרי אחד נקלע לעיר הגדולה ביום השוק, כשהבחין בהתקהלות גדולה ליד אחד הדוכנים, ניגש לראות מה מוכרים שם, ולהפתעתו, המוכר מציע ציפור קטנה בעשרת אלפים רובל ! הוא נדהם לראות, שאחרי משא ומתן קצר, הוציא אחד האנשים מכיסו, עשרת אלפים רובל טבין ותקילין וקנה את הציפור.

כשחזר הכפרי לביתו, חשב, שכדאי לו להציע למכירה, תרנגול הודו ענק, שעולה בגודלו עשרות מונים מהציפור הקטנה, ואותו הוא בוודאי יצליח למכור בעשרים אלף רובל...

אכן, ביום השוק הבא, התייצב הכפרי באחד הדוכנים והציע בקול רם את התרנגול למכירה... כל מי שעבר ליד הדוכן ושמע את המחיר, צחק והמשיך בדרכו.

כך עמד לו הכפרי זמן רב ו"לתדהמתו" אף לא אחד התעניין בתרנגול... מיואש ומתוסכל, פנה לאחד האנשים ושאל, מדוע נמכרה כאן בשוק הציפור הקטנה במחיר עצום, ועתה, אף אחד לא מתעניין בתרנגול הגדול שלו ?

הסביר לו אותו אדם, שהציפור שמכרו בשבוע שעבר, אינה ציפור רגילה, היא יודעת לדבר ולשיר !...

- אבל התרנגול שלי יודע לחשוב ! ?... זעק הכפרי...




כדאי להיכנס ללחץ !...

ידידי מספר, שלפני מספר שבועות הוא איבד בבת אחת את כוח הראיה באחת מעיניו. מסתבר שקריש דם מזערי נכנס לעורק הראשי של העין, ועצר לזמן מה את זרימת החמצן לעין. הרופא שלחו באופן בהול לבית רפואה שיש בו טיפול ב"תא לחץ".

נשמע מלחיץ ? אין מקום ללחץ.

מהו 'תא לחץ' ?

'תא הלחץ' הינו מבנה דמוי מטוס, שבנוי מחומרים עמידים, יש בו מקומות ישיבה למטופלים ומקום לצוות רפואי. מעל כל מושב תלויה מסכה לנשימת חמצן.

בתא מערכת קשר במעגל סגור המאפשרת קשר שוטף בין פנים התא למרחב החיצוני. בכל טיפול נוכחים אחות ו/או רופא בתוך התא, וצוות רפואי מחוץ לתא,

המטופלים אינם מורשים להכניס לתא, טלפונים ניידים, או כל מכשיר אחר. אפשר להכניס רק חומר קריאה.

איך פועל התא ?

תחילה מוזרם לתא אוויר בלחץ גבוה, שמעלה בהדרגה את הלחץ בתוכו, בדומה למה שקורה בצלילה מתחת לפני הים. עד שמגיעים ללחץ הטיפולי שהוא בדרך כלל אטמוספרה אחת, בדומה לצוללן הנמצא 10 מטר מתחת לפני הים.

מהלך השהות בתא הוא כשעתיים, בו המטופלים נושמים חמצן בריכוז של 100 אחוז. החמצן נישא אל רקמות הגוף בעיקר באמצעות ההמוגלובין שבתאים האדומים.

העלאת רמת החמצן ברקמות מעודדת יצירת כלי דם חדשים, ויכולה להחזיר את הראיה, לפחות ברמה חלקית. (יש לציין שהשימוש הרפואי בתא זה מתאים למגוון בעיות רפואיות, הוא מזרז ריפוי של פצעים ואפילו תורם ליצירת רקמת עצם חדשה. כמו כן, הרמה הגבוהה של החמצן מסייעת לגוף להתגונן מזיהומים הנגרמים על ידי חיידקים אנארוביים, שמתקיימים בסביבה נטולת חמצן).

שיטה טיפולית זו קיימת רק ב –  3 מקומות בארץ. יש לציין שרק בשיטה זו החמצן מתמוסס ומועבר בדם במינונים שהם הרבה מעבר ליכולת הרוויה של ההמוגלובין.

כלומר, החמצן זו התרופה ותא הלחץ הוא המכשיר המאפשר מתן מינוני חמצן רפואיים בכמויות גדולות מאוד ללא נזק לחולה.

ואכן, אחרי מספר טיפולים השתפרה אצל ידידי, באופן ניכר, הראיה של העין.




ילדה בודדה ביער עבות...

כשהגרמנים נכנסו לפולין היא הייתה ילדה בת ארבע, שהתגוררה עם משפחתה בבריגל הסמוכה לקרקוב. הגרמנים הקימו בעיר גטו שהחזיק מעמד כשנה, ולאחריו הם עשו חיסול אגרסיבי, כולם נלקחו למחנה ההשמדה בבלזץ.

המבוגרים במשפחה ניסו לתכנן בריחה ברכבת לבוכניה, היחידה שידעה פולנית הייתה אימא, ולכן היא ליוותה את הקבוצה הראשונה, וחזרה לגטו כדי ללוות את הקבוצה השנייה. אך בינתיים נסגרו השערים...

חמותי נשארה בבוכניה, ילדה בת חמש, ללא הורים, אך עם סבא וסבתא ועוד קרובי משפחה, שביניהם בלטה דמותו של דודה האדמו"ר מבאבוב רבי שלמה הלברשטאם זצ"ל. 

כאשר הסכנה הלכה והתקרבה, ומשלוחי המוות איימו גם על יהודי בוכניה, כילו החסידים המעריצים והמסורים של האדמו"ר מבאבוב, את הונם, כדי להסדיר בריחה להונגריה דרך צ'כוסלובקיה.

גויים שנשכרו לצורך כך בממון רב, הביאו משאית פחם גדולה והחביאו את כולם במדף מתחת לפחם. היו שם מתחת לפחם השחור כשלושים אנשים, חיים ונושמים, מתפללים ומקווים. המשאית חצתה את הגבול, וכך הגיעה הקבוצה אל היער. התוכנית הייתה שנהג המשאית יוביל את הקבוצה ביער עד לצ'כוסלובקיה.

היער היה צפוף ואינסופי, פרט לעצים וחיות, שרצו ביער גם חיילי אס-אס נאצים, שניסו לצוד יהודים בורחים. וכך, עם תקווה בלב ותפילה על השפתיים, צעדה כל הקבוצה כמשפחה מלוכדת. היו ביניהם הרבה ילדים שהתקשו לצעוד, והגוי המבריח נשא על כתפיו בכל פעם אחד מהילדים.

פתאום נשמעו יריות...




דיבור, זה לא רק דיבור...

היו זמנים שאדמו"ר הצמח-צדק, הרבי השלישי בשושלת חב"ד, נהג לכתוב מראש את המאמר חסידות שהיה בדעתו לומר לפני החסידים בשבת. כשהלך לטבול ב'מקווה' בערב שבת קודש, היה מניח את המאמר על מיטתו, תחת הכרית. אחד הנכדים שהבחין בכך, היה מנצל את ההזדמנות לקחת את הכתב יד, והיה לומדו היטב ואח"כ  מחזירו למקומו.

באחד השבועות הוא לא החזיר את המאמר בדיוק במקום. וכשהבחין בכך הרבי, הבין מה קרה, הוא ביקש מהרבנית שבשבוע הבא תשב בחדרו ותשמור בשעה שהולך למקווה.

הנכד שלא ידע דבר, מיהר כדרכו בכל ערב שבת, לחדרו של הרבי, והופתע לראות שם את זקנתו הרבנית. הוא היה נבוך מאוד, והוכרח למצוא מיד עילה לכניסתו...

ואמר, שבא להשיח לפניה את צערו. וסיפר שבאותו יום הלכה זוגתו לקנות דגים לשבת אצל נפתלי הדייג. ואחרי שבחרה לה דג נאה, הוציאו הדייג מידיה באומרו, שיש לו מחויבות למשפחות חשובות יותר ממנה, שלהן הוא ימכור דג משובח זה. אשתו נפגעה מאוד, ובבואה לביתה בכתה מאוד על הביזיון שספגה מהדייג.

הרבנית השתתפה בצערו, והוסיפה בדברים, כמה סובלים מכך שישנם אנשים חסרי דרך-ארץ. הנכד ציפה בקוצר רוח לרגע שיוכל להתחמק מן החדר, פן יבוא הרבי ויֵדע מיד שהוא שלקח כל שבוע את המאמר. אך לא היה יכול להעז ולהישמט בעודה מדברת עמו, עד שהגיע הרבי...




על הכלל ועל הפרט...

בתלמוד הירושלמי מסופר על אדם בשם עולא בר קושב, שהיה מבוקש על ידי מלכות רומי, ונמלט מהם לעיר לוד.


כשנודע לרומאים שהוא תפס מחסה בלוד, הם הקיפו את העיר במצור, ואיימו שאם לא ימסרו בידם את המבוקש, הם יחריבו את כל העיר.


הלך רבי יהושע בן לוי ונפגש עם עולא במקום המסתור, ושכנע אותו שיסכים להסגיר את עצמו לרומאים, כדי להציל את כל העיר. ואכן רבי יהושע הצליח לשכנעו והסגיר אותו לרומאים.

  
רבי יהושע היה רגיל ללמוד תורה בקביעות עם אליהו הנביא. אך מאותו יום פסק אליהו הנביא להגיע אליו.


כשהבין רבי יהושע מדוע אליהו הנביא הפסיק להגיע,  קיבל על עצמו הרבה תעניות, והתפלל ששוב יזכה לגילוי אליהו. כאשר הגיע אליו שוב אליהו, אמר לו שלמרות שיש סימוכין בהלכה למעשיו, אך לחסיד כמוהו, הנהגה זו, למסור אדם למלכות, אינה מתאימה.




בוא תעשה הכירות עם עצמך...

הרבי ה"צמח צדק" (האדמו"ר השלישי לשושלת חב"ד), הכניסו אותו ל"חיידר" (תלמוד תורה) בפעם הראשונה, כמנהג הידוע, בהיותו בן 3.

ר' אברהם המלמד, פתח לפניו את ספר "ויקרא", והילד הפעוט ערך היכרות עם הפרשה הראשונה של החומש הנקרא "תורת כוהנים".

סבו אדמו"ר הזקן היה עמו ביום מיוחד זה, הוא נתן לנכדו, כנהוג, עוגת דבש וביצה קשה. הפעוט הביט באותיות הפסוקים, היצוקות על המאכלים. וכן על אותיות התורה העשויות דבש כדי שיהיו מתוקות בפיו, וערבות לחכו של הילד הרך וילוו אותו במתיקותן כל חייו.

לפתע הקשה הילד הפיקח שאלה, שכבר שאלוה מפרשים רבים, מדוע המילה "ויקרא" כתובה באלף קטנה?, הרבי עצם את עיניו בדבקות. מחשבותיו הטהורות שוטטו בעולמות רוחניים טמירים. לבסוף אמר:

אדם הראשון היה יציר כפיו של הקב"ה, הוא הכיר את מעלותיו הגדולות אך התגאה בהם, וכתוצאה מכך נכשל בחטא עץ הדעת.

נשמתו של משה רבינו גם הייתה נשמה גבוהה עד מאד. הוא ידע והכיר את מעלת עצמו, ולמרות זאת לא התגאה. אדרבה, משה היה שפל בעיני עצמו. הוא סבר שאילו יהודי אחר היה מקבל נשמה גבוהה כשלו, וזכות אבות כמו שלו, היה הלה טוב ממנו. וכך גם מעידה עליו התורה - "והאיש משה - עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה". היה ברור לו שכל אדם, אפילו הפשוט והקטן בדעת, יכול היה להיות טוב ממנו, לו היה זוכה במעלות שהוא התברך בהן.




תשתדל להיות "דבורה" - ותפיק דבש מתוק !

הרב ניסן מינדל ע"ה, שהיה חבר המזכירות של הרבי, נסע לביקור בכמה קהילות בארצות הברית. טרם צאתו לדרך אמר לו הרבי, שישתדל לנאום לפני הקהל, בשבת בבית הכנסת, וכדאי לו להכין עצמו מראש לכך.

הרב מינדל שאל את הרבי, באיזה נושא עליו לדבר, ענה לו הרבי, שמאחר שהוא היה קרוב לכ"ק הרבי הקודם, בוודאי יידע לבד מה לומר.

הרב מינדל לא הרפה, וביקש שוב מהרבי שידריך אותו מה לומר, השיב לו הרבי בסיפור:

כנהוג בימים עברו, חסיד אחד היה זמן רב מחוץ לביתו והתגלגל בנסיעות בדרכים, ובעיירות שונות במטרה לאסוף כסף לפרנסת ביתו -  אך ללא הצלחה. הוא חשש לחזור בידיים ריקות, ולכן נכנס לרבו לקבל עצה טובה.

הציע לו הרבי, שיהפוך ל'מגיד', וידרוש בפני הקהל ומזה תהיה לו הכנסה יפה, ויהיה לו עם מה לשוב לביתו... טען החסיד שאין לו כישורים מתאימים לדבר לפני קהל, ואיך יוכל להיעשות ל'מגיד' ?

אמר לו הרבי: "תהיה כמו דבורה ולא כמו עכביש".

והסביר, שעל אף שההלכה קובעת ש"היוצא מן הטמא – טמא", והדבורה עצמה היא טמאה, בכל זאת מותר לאכול את הדבש שמייצרת. והסיבה היא, כי הדבש אינו מיוצר מגופה של הדבורה. אלא היא אוספת צוף מהפרחים ולכן הדבש טהור. לעומתה, העכביש, מייצר רשת של קורים, מגופו של העכביש עצמו.

סיים הרבי ואמר, אם תאסוף דברי תורה ממקורות נאמנים ותחזור עליהם לפני השומעים, הם יהיו מתוקים כדבש וישפיעו עליהם לטובה.




שנאה ולא בחינם...

אחד מגדולי החסידים של אדמו"ר הזקן היה רבי בנימין, המכונה בפי החסידים  ר' בנימין קלעצער - ע"ש מסחרו בבולי עץ (בשפת האידיש). באחד השנים הזדמן לו להיות בשבת 'זכור' בעיר זעזמער.


כידוע, השבת שלפני חג הפורים נקראת שבת 'זכור', בה קוראים בתורה על  הציווי לזכור את מה שעשה לנו עמלק, שבא להילחם בעם ישראל בצאתם ממצרים.


בעיר זעזמער התגורר אדם בשם ר' זלמן, הוא היה מוכשר, למדו וגאון עצום. אך מאור החסידות עדיין לא זכה ליהנות.


כשהבחין הגבאי של בית הכנסת ברבי בנימין שהוא איש נכבד, כיבדו לעלות לתורה לקריאה של פרשת זכור. ר' זלמן, נכח במקום, והבחין שכאשר רבי בנימין קורא את הפרשה, השתנה מראה פניו, והי' ניכר עליו שיש לו באמת שנאה עצומה ל'עמלק'.
בסיום התפילה, ניגש  ר' זלמן אל ר' בנימין, ושאלו, מה רע עשה לו עמלק, יותר מלכל יהודי אחר, שהוא שומר לו שנאה שכזו ? ... היכן הוא 'רכש' סלידה כה עצומה מעמלק, עד שרואים זאת בפניו ?


השיב לו רבי בנימין, כי הרבי האדמו"ר הזקן , הסביר, מהי 'קליפת עמלק' !

ר' זלמן שהמושג 'קליפת עמלק' היה חדש עבורו, ביקש להיפגש עם הרבי. רבי בנימין שלחו לחסיד ר' מאיר בן רפאל מוילנא, וכתב לו "נא לקבל את האפרוח... ולשלחו לליאזנא לאדמו"ר הזקן".

לימים נעשה ר' זלמן לאחד מגדולי החסידים. הוא מפורסם בשם - ר' זלמן זעזמער.




השבר השלם...

חתן צעיר, שזה עתה נישא, היה מרוגש מאוד לקראת השבת הראשונה שהיה אמור להתארח אצל חמיו וחמתו. הוא הבין שלא מתאים להגיע ב'ידים ריקות', אך, לצערו, לא היה לו בכיסו מספיק 'מזומנים' לקנות מתנה מכובדת. הוא נכנס לאחת החנויות בעיר, וחיפש מתנה כזו, שמצד אחד תיראה גדולה ומכובדת, אך תהיה במחיר שיתאים לאפשרויותיו...

המוכר הבין לליבו, ואמר שאכן, יש לו להציע משהו מתאים. הוא הוריד מאחד המדפים אגרטל נאה ומרשים במיוחד. והסביר לחתן הצעיר, שזה אמנם נראה  כקריסטל אמתי, אבל הוא רק 'נראה' כך... ולכן מחירו זול מאוד.

האגרטל מצא חן בעיני החתן הטרי, אך למרבה התסכול, כשלקחו ביד להתבונן ביופיו, הוא החליק לו לפתע ו... נשבר !  החתן התעשת מהר, הוא שילם את מחירו וביקש מהמוכר לעטוף את שברי האגרטל כמתנה. וכך חזר לביתו עם 'מתנה' עטופה.

בערב שבת, הגיע החתן המרוגש לבית חמיו וחמתו, הוא החזיק בידיו את המתנה המכובדת, ו...לפני שהניחו על השולחן, הוא דאג שזה 'יחליק' מידיו וישבר...  

כמובן, מיד נשמעו קולות ארגעה, חמתו הביעה דברי הערכה על הרצון הטוב וכו'. רק רגע אחד לפני שהשליכו לפח את המתנה השבורה, ביקשה החמות לפחות לראות את שברי האגרטל ולהתרשם ממנה.

כשנפתחה העטיפה, היה זה שוד ושבר אמתיים... הסתבר שהמוכר הכניס כל שבר בעטיפה נפרדת.... 




הטוב  ביותר - רפואה רפויה !...

בעת 'מלחמת השחרור' בשנת תש"ח, שהו תושבי ירושלים במקלטים, לפרקי זמן ממושכים, מפני ההפגזות.

בשכונת בית ישראל, הצטופף באחד המקלטים יחד עם עוד רבים, גם רבי גדליה משה גולדמן, מי שכיהן כאדמו"ר מזוויעהל, הוא ישב באחד הפינות ולמד בהתמדה גדולה.

בין ההמונים ששהו במקלט, הייתה גם אשה, מרת נפש, שגם לא הייתה כל כך בריאה בנפשה, ולעיתים קרובות הייתה מתקיפה את אחד מדיירי המקלט, ופגעה בו ללא הרף.

 כש'הגיעו מים עד נפש', ודיירי המקלט התקשו לעמוד בזה, הם החליטו להרחיקה למקלט אחר.

אך לפני מימוש ההחלטה, הם ניגשו לרבי גדליה משה, לשמוע את דעתו.
והוא השיב להם בסיפור:




  נבנה ע"י WebEmpire